ישׁ שָׁעָה רוֹחֶשֶׁת חֹשֶׁךְ אַךְ יֵשׁ שַׁחַר וְהִילָּה, כתב בשירו הנבואי המשורר אנדד אלדן, חבר קיבוץ בארי. חודשים פסענו בתוך החושך הרוחש. אתמול, לכמה שעות, בקעו שחר והילה. זיהינו אותם בשמועות שהתפרצו עם בוקר ברשתות החברתיות, והפעם לא היה צריך להכחיש. בסרטון של יעקב ארגמני מקבל את הבשורה ושואג "איזה צבא יש לנו!" מחוץ לבית החולים. ואחר כך, מלטף את פניה של נועה, נועה שחטיפתה על האופנוע, זועקת, הפכה לתמונה שהגדירה את 7 באוקטובר. השיחה של מירן עם בעלה שלומי זיו שחולץ מהתופת: "אתה מלך העולם של אשתך! כפרה עליך!". הידיים המונפות למעלה של אלמוג מאיר ז'אן עם יציאתו מהמסוק בתל השומר. האושר המופגן של אנדריי קוזלוב, עם המכנסיים האדומים הקצרים, מלווה באנשי הימ"מ. וכמו אדוות, התפשטות ההילה הזו בתוך החברה הישראלית, המיוסרת, הפצועה. מתוך התגובה של הישראלים, אפשר היה לחוש את הקסם שאין דומה לו, שאין כמוהו. לא רק ערבות הדדית שכלתנית, אלא מעורבות רגשית קולקטיבית, עמוקה. עבור הישראלים, כל חטוף הוא עניין אישי. ולכן המצילים בחופי תל-אביב ואשקלון טרחו והודיעו לקהל הרוחצים שיש בשורות טובות, ששוחררו ארבעה חטופים חיים ובריאים, שנועה ארגמני בדרך הביתה - ואנשים צהלו מתוך המים. ולכן חילונים הודיעו לשכניהם שומרי השבת: בשורות טובות, היה מבצע של צה"ל. ולכן הורים זימנו את ילדיהם למסכי הטלוויזיה ואמרו להם, עם דמעות: כוחותינו שחררו חטופים במבצע. והם בדרך הביתה.
שום דבר, אבל ממש שום דבר, לא יוכל לקחת מהישראלים את הרגעים הללו. הכי קרוב למבצע אנטבה במלחמה כבדת ימים וכבדת דמים. אף אחד לא יהרוס את הסנטימנט הישראלי הקבוצתי הזה, אפילו לא בנימין נתניהו, שלפתע גילה את משפחות החטופים. הדבר המדויק שאפשר לומר על ההתנהגות של ראש הממשלה אתמול נאמר על-ידי אביה של התצפיתנית נועה מרציאנו ז"ל, שנרצחה סמוך לבית החולים שיפא בידי מחבלי חמאס: "כשהסוף רע - ראש הממשלה לא בא. וגם לא מתקשר".
* * *
"אסור להתמכר לאשליות. לא יהיו עוד עשרה מבצעים מוצלחים כאלה שישחררו את עשרות החטופות והחטופים שנמצאים בחיים בידי חמאס", אמר לי בכיר במערכת הביטחון. הוא ביקש שרגעי הקסם האלה לא יהפכו, כמקובל במקומותינו, לשיכרון של כוח, שיוביל להחמצת הזדמנות ריאלית להחזיר את החטופים. בעסקה.
להצלחה אבות ואימהות רבים. הפרחים מגיעים לצה"ל ופיקוד הדרום, ללוחמי הימ"מ שפרצו אל החדרים הללו, לראש השב"כ שדחף חזק ובמיוחד לראש אגף המבצעים שלו נ', לניהול הכולל של האירוע בידי הרמטכ"ל. המבצע כולו של אוגדה 98 בנוסייראת היה אמור להכין את הקרקע לשחרור החטופים במרכז המחנה. שלושת הגברים, שהוחזקו בבניין בקומה השלישית. נועה ארגמני, בקומה הראשונה של בניין אחר. זו הייתה משוואה עדינה מאוד: לפעול מספיק קרוב ליעדים, אבל לא להתקרב מדי ולגרום למחבלים להבריח את החטופים. לשמור על שגרת לחימה שלא תעלה חשד, עד מתן פקודת ה"פעל", ויציאת כוחות שונים, רובם מסוערבים, אל לב המחנה. ההטעיה הייתה מושלמת.
שר הביטחון יואב גלנט היה מעורב עמוקות בפעולה; העובדה שהוא, ראש השב"כ רונן בר והרמטכ"ל הרצי הלוי כולם מפקדים לשעבר ביחידות מיוחדות תרמה לכך שהפעולה אושרה. או כמו שאמר לי בכיר אחד: "רק אנשים ששירתו במקומות האלה מוכנים לקחת סיכונים כאלה, ולפעמים זה לא עובד". מפלס החשש והדאגה היה אדיר. לפחות ארבע פעמים עסק שר הביטחון בפרטי המבצע, מהמודל, דרך אישור תוכניות ובקשות לתיקונים, ועד למפגש עם לוחמי הימ"מ בלילה שלפני הפעולה. אחד מהם היה לוחם הימ"מ פקד ארנון זמורה ז"ל; הוא נהרג כאשר נפתחה אש מזווית שלא נצפתה מראש. מיותר לציין כי הרמטכ"ל עסק בנושא אישית במשך שבועות, ועד רמת הפרטים הזעירים ביותר.
* * *
קצינים במילואים בעמדות בלתי משמעותיות או קצינים שלא מקבלים מינוי תוקפים את הרמטכ"ל, ועל כל זה מתלבש ניסיון פוליטי מסוכן להרחיב בקיעים בצה"ל. בתוך המאפליה הזו, הלוי היה צריך לקבל החלטה גורלית, יוצאת דופן ומוצלחת
יש משהו שצריך לכתוב על הרמטכ"ל, לפני הכל. אי-אפשר להתעלם מגל הסיפורים וההתקפות על המטכ"ל בשבועיים האחרונים. הקמפיין השקרי לגבי מבצע שהוא לכאורה לא אישר בבית החולים שיפא. קצינים במילואים למיניהם, בעמדות בלתי משמעותיות, שמנצלים בדיעבד את נגישותם למידע כדי לתקוף את הלוי אישית ולזכות ב-15 שניות של תהילה. קצינים שלא מקבלים מינוי - עניין שקורה מפעם לפעם בצה"ל, כן - ותסכולם מוצג כביקורת עניינית. על כל זה מתלבש ניסיון פוליטי עכור להרחיב בקיעים בצה"ל, בעת מלחמה. בתוך המאפליה הזו, במהלך ניסיון לחורר את הספינה שעליה כולנו שטים, הלוי היה צריך לקבל החלטה גורלית, יוצאת דופן ומוצלחת. הרמטכ"ל שלקח וממשיך לקחת אחריות על 7 באוקטובר, נדרש לצלילות שיא: לאשר או לפסול פעולה עם סיכון גבוה. בלילה בין רביעי לחמישי שנתו נדדה. ואיך לא. תארו לעצמכם שהיינו קמים ליום שבת של מבצע שנכשל, חטופים שנרצחו, חיילים שנהרגו ואולי נחטפו בעצמם. מה היו אומרים על צה"ל, ועל מערכת הביטחון והמלחמה.
הפעולה עצמה המחישה עניין שהיה נכון לפני כמה חודשים, ונכון גם היום: צה"ל ומערכת הביטחון עובדים היטב מאז 7 באוקטובר. שיתוף הפעולה בין חיל האוויר וכוחות היבשה. הממשק האינטימי בין השב"כ וצה"ל. המודיעין המדויק. הכשלים עוד שם, ומדווחים בהרחבה כאשר הם נחשפים, אך התפקוד והביצועים של צה"ל בעזה טובים בהרבה ממה שנחזו. היה זה ראש הממשלה נתניהו שחשש מפני כניסה לרצועה, ואמר לחבריו בקבינט המלחמה שייתכנו "אלפי" הרוגים לצה"ל. זה לא מה שקרה.
הפעולה המזהירה של אתמול היא הדגמה מצוינת. התרחשו בה שתי סטיות מסיביות מהתוכנית: הראשונה היא הפגיעה הקשה ומותו של פקד זמורה, הגיבור שהיה ראש צוות בכוחות הפורצים. נוצר מיד עיכוב בלתי צפוי. במקום כמו מחנה נוסייראת, כל דקה כזו שווה עוד חמושים. ולמקום התחילו לזרום יותר ממחבל אחד, עם RPG, ובהמשך חמושים עם קלצ'ניקובים. חיל האוויר היה צריך לספק אש בקרבה גדולה לכוח, כדי לוודא שיוכל לצאת; זו חלק מהסיבה לנפגעים הפלסטינים הרבים. התקלה השנייה הייתה כאשר נורתה אש של חמאס למשאית החילוץ של הימ"מ והשב"כ, ובתוכה הכוחות והחטופים הגברים. אחד הקליעים פגע כנראה בתיבת ההילוכים, והמשאית הושבתה. תקועה בנוסייראת. זו הייתה יכולה להיות נקודת כשל קריטית. למצב כזה הוכנו לפחות שתי חלופות מבצעיות. אחת מהן הופעלה; לבסוף, הכוחות ושלושת החטופים חולצו מהמקום ב"נמרים". אבל אם התוכנית הזו הייתה נכשלת, הוכנה עוד אחת.
* * *
היה קל לזהות את הפאניקה הגמורה בערוצים של חמאס. הם לא ידעו את נפשם מרוב תסכול, והאשימו את הישראלים בכך שארה"ב ביצעה את הפעולה עבורם. שהיא השתמשה בנמל הימי. שנהרגו 18 חיילי צה"ל בפעולה, עוד ועוד שקרים. כמובן שמספר ההרוגים הפלסטינים בנוסייראת הלך וצמח משעה לשעה. "ברגעים גדולים של תבוסה הם חוזרים למנטליות של 1967", ציין בסיפוק קצין שהיה מעורב בפעולה, "צריך לדאוג כשהם מדברים אמת".
שוב ושוב במלחמה הזו, מתבררות העובדות הבאות: צה"ל ומערכת הביטחון יודעים לתת תוצאות. השאלה היא מה הדרג המדיני עושה איתן. עשרות חטופים נמצאים עדיין בשבי חמאס. סביר להניח שמצב חלקם הורע, כי אמצעי הבטיחות עליהם הוחמרו, כתוצאה מהפעולה. ההצלחה המבצעית האדירה של מבצע ארנון מאפשרת כעת לממשלה ולקבינט לומר: ניצחנו. המחשנו את חולשת חמאס. אפשר וצריך ללכת לעסקה. אפשרות שנייה היא להתמכר לשיכרון הרגע, ולהפוך אותו למדיניות. נכון לאמש, התרחיש הזה היווה דאגה מרכזית במערכת הביטחון, על כל חלקיה. גורם ביטחוני, שעבד אישית על המבצע זמן רב, ביקש שאזכיר הבוקר בעיתון: הדרך להשיב את כולם בחיים היא בעסקה. לא תהיה דרך אחרת.
פורסם לראשונה: 00:22, 09.06.24
