יום שבת בצהריים, השמועות מקדימות את הידיעות: ארבעה חטופים חולצו חיים. חיים!!!!
הלב עושה סלטות. מפחדת להאמין, מתרגשת להאמין, רואה במו עיניי ומרגישה אושר, גאווה, התרגשות, וכן - גם החמצה וצער על אלעד אחי שנרצח בשבי. חטופים רבים כל כך יכלו לחזור אלינו, בחיים ובעסקה, ונרצחו בעזה. ישראל החזקה לא הייתה שם לצידם.
מאז 7 באוקטובר איבדנו כל כך הרבה: נרצחי השבת הארורה, חיילות וחיילים אמיצים אשר חירפו נפשם, וכן, גם חטופים אשר נחטפו חיים מבתיהם ונרצחו או נהרגו בשבי. כל יום אנחנו קמים לעוד "הותר לפרסום", משפחת השכול גדלה בצורה נוראית. ובתוך כל זה, כמה גדול האושר בשבת הזאת. אפשר לשמוח. לנשום. לבכות, והפעם משמחה שאליה מצטרף תוך זמן קצר צער עמוק על נפילתו של פקד ארנון זמורה ז"ל, קצין הימ"מ שהוביל את כוח החילוץ.
אנשים שמכירים במציאות, בדרך כלל מסוגלים להכיר במורכבות. הם מבינים שלצד השמחה על נועה, אנדריי, אלמוג ושלומי היקרים שחזרו אלינו - יש 120 משפחות שיקיריהן עדיין חטופים, ואין להן יום ולילה כבר שמונה חודשים. שלצד ההקלה המטורפת על שחרורם בחיים, חמש משפחות חטופים יושבות שבעה בימים אלו על אהוביהן שנרצחו באימה ובשבי.
ביום המורכב של השחרור, נדמה שיש אדם אחד, ראש הממשלה, שמתעלם במפגיע מהמורכבות הזו. הוא מיד עובר, כפי שכתב יהונתן גפן, "לצד שמנצח". הוא לא מוכן להיות מזוהה ולו לרגע עם שכול אזרחי שקשור ל-7 באוקטובר
ביום המורכב הזה, נדמה שיש אדם אחד, ראש הממשלה, שמתעלם במפגיע מהמורכבות הזו. הוא מיד עובר, כפי שכתב יהונתן גפן, "לצד שמנצח". הוא לא מוכן להיות מזוהה ולו לרגע עם שכול אזרחי שקשור ל-7 באוקטובר, עם כאב, עם רצח חטופים - כל אלו "כישלונות". במציאות האלטרנטיבית שיצר לו, הוא ורבים מחברי ממשלתו כלל לא רואים עצמם קשורים לכך. ראש הממשלה לא השתתף בצערנו על הירצחו של אלעד, אשר הוחזר אלינו בשבת. היינו אז בשיבא. שום מסוק לא נחת, שום מצלמה לא תיעדה אותו מגיע, הנייד לא צילצל, מילת ניחומים לא נכתבה. עד היום.
אולי הוא חשב שלא נרצה בביקור. אולי. אז מה. לראש הממשלה יש אחריות מעצם היותו, ובכן, העומד בראש. הוא אינו ראש הבייס. הוא ראש הממשלה של כולם. של תומכיו ומתנגדיו, של כלל האזרחים והחיילים. הוא גם ראש הממשלה של החטופים כולם. של אלו שחזרו בעסקה ואלו שחזרו בחילוץ. של אלו שעדיין בעזה, של החיים ושל הנרצחים. לכולם הוא חייב דין וחשבון, שקיפות ויחס אנושי ומכבד, ועם כל המשפחות הוא צריך ליצור קשר. חלקן יקבלו אותו בברכה, חלקן בביקורת שעליו להיות מוכן לשמוע, וחלקן יסרבו לפגוש אותו. זה לא משנה. האחריות ליצור קשר היא שלו. העובדה שמרובנו הוא התעלם, וממשיך להתעלם, היא שסע מדמם, חטא על פשע.
השתתפות בצער והבעת תנחומים הן דברים כל כך בסיסיים, וגם הן הפכו על ידו לכלי ניגוח פוליטי. משפחה אחת תקבל ציוץ על מות יקירה בשבת, ומשפחה אחרת לא. חטופים אחדים יזכו להתייחסות אנושית, אך רובם לא. ראש הממשלה, במו ידיך אתה משסע ופוצע בתוכנו פצע נוסף. די. אל תשתמש בנו לצורך יחסי ציבור. אנחנו הציבור, וכואב לנו מאוד.
מגיע לנו מנהיג עם לב שיכול להכיל את המורכבות. מנהיג שלוקח אחריות גם על ההצלחות וגם על הכישלונות, שלא מתנכר לאף אחד מאזרחי המדינה.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.06.24
