גנץ עשה אתמול את מה שהיה אמור לעשות מזמן: לפרוש מממשלת נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר שאליה הצטרף, ובצדק, ימים ספורים אחרי טבח 7 באוקטובר. אלא שמה שנדרש באותם ימים של הלם וחרדה קיומית הפך למיותר, מרגע שברור היה שההשפעה שלו ושל איזנקוט התפוגגה, והיא לכל היותר שולית.
במקום להפוך לאלטרנטיבה לממשלה הכושלת ולהוביל את המחאה ואת הדרישה לבחירות - הוא נדבק לכיסאו, כל פעם בתירוץ אחר. לא פלא שהדברים הכי חמים שלו אמש נאמרו על איזנקוט, שכמו תמיד הוכיח חברות ונאמנות, ונשאר לצדו של גנץ, גם אם לא תמיד הסכים איתו.
גנץ טען אתמול שנתניהו מונע להתקדם לניצחון אמיתי. "ניצחון אמיתי", בניגוד ל"ניצחון מוחלט" של נתניהו. בשני המקרים מדובר בסיסמה חלולה, שלא ברור מה עומד מאחוריה. הוא החמיא לשר הביטחון, שמנהל את המערכה הצבאית בצורה הטובה ביותר. כנראה זה מה שגנץ באמת חושב על גלנט, אבל לא מן הנמנע שהוא גם נהנה לעקוץ את ראש הממשלה, שרק אתמול הציגה אותו שרה רעייתו כמי שפיקד על המבצע להצלת החטופים.
כשגנץ קרא לקבוע תאריך מוסכם לבחירות, אפשר היה לשמוע את צחוקו הרועם של נתניהו. אם גנץ לא הצליח להשיג תוך כדי השותפות איתו תאריך בחירות או החלטה על הקמת ועדת חקירה, אז עכשיו, כשהוא מחוץ לממשלה, זה יקרה?
כשקרא לנתניהו לקבוע תאריך מוסכם לבחירות, אפשר היה לשמוע את צחוקו הרועם של נתניהו. תאריך לבחירות? אם גנץ לא הצליח להשיג תוך כדי השותפות איתו תאריך בחירות או החלטה על הקמת וועדת חקירה ממלכתית, אז עכשיו, כשהוא מחוץ לממשלה, זה יקרה?
גנץ קרא למפלגות האופוזיציה להתאחד מאחוריו. למרבה הצער, קשה לראות מישהו מסיעות האופוזיציה, ליברמן, לפיד, סער, בנט או יאיר גולן - מתאחדים מאחוריו. אולי אם גנץ היה מגלה חברות כמו איזנקוט והיה מוותר על הבכורה לחברו, זה היה מאחד את מפלגות האופוזיציה מאחורי המחנה הממלכתי. בחודשים האחרונים מסתמן איזנקוט כמי שיכול לאחד סביבו לא מעט מפלגות.
ובכל זאת, נאום הפרישה של גנץ הזכיר אתמול את דבריה של לאה רבין להמונים שעמדו מתחת לביתה הלומי צער אחרי הירצחו. באחת הפעמים האלו יצאה אליהם רבין כדי להודות להם. "טוב שבאתם", אמרה, "חבל שלא באתם קודם". הקול שלה היה סדוק, עייף, אבל לא נוזפני, למרות שגם את זה ידעה לעשות היטב.
אותם דברים התחשק להגיד אתמול לגנץ ואיזנקוט, אולי עם קצת יותר תוכחה והרבה יותר עייפות. טוב שבאתם, רק חבל שלא באתם קודם. או בקיצור: סוף-סוף התפטרתם.
נראה שהגנציקוט חיכו לדקה האחרונה שבה יפוג האולטימטום שנתן גנץ לנתניהו, זה שנדחה על ידי ראש הממשלה תוך פחות משעה. או שאולי רצו להיות בטוחים שבתקופת הזמן הזאת לא תפרוץ מלחמה בצפון, לא תתבשל איזו עסקת חטופים, או משהו אחר שהיה קורה חלילה כשהם מחוץ לקבינט המלחמה.
גנץ: "עוזבים בלב שלם, נתניהו מונע מאיתנו להתקדם לניצחון האמיתי"
(צילום: לע"מ)
מסיבת העיתונאים הייתה אמורה להתקיים במוצ"ש, אלא שאירועי היום דחקו אותה. ובצדק. זה היה יום של אושר גדול, של שמחה גדולה, אירוע שהרים מאוד את המורל הישראלי ולא היה בו קשב תקשורתי לנאום פוליטי. גם גנץ לא היה רוצה ש-8 ביוני ייזכר כיום המבצע ההרואי ולא כיום פרישתו מהממשלה.
יש רצון לפרגן גם לראש הממשלה על המבצע. אבל מעניין איך הוא מצליח תמיד להוציא את החשק לעשות את זה. הוא, במו ידיו, הידיים שאחזו ביום שבת בידיה של נועה ארגמני ולא הירפו, לא לפני שהמצלמות הנציחו את הפעם הראשונה שבה ראש הממשלה נפגש אי פעם עם חטופה ששוחררה, שלא לדבר על משפחות שכולות. אם לפחות היה נוסע משם לבית משפחתו של הלוחם ארנון זמורה שקיבלה באותן שעות את הבשורה הקשה – אולי היה מצליח לעורר יותר אהדה.
ואם אלה לא ידיו, אלה הן ידיה ופיה של רעייתו, שדאגה ליחצ"ן גם את האירוע, גם את בעלה ובעיקר את עצמה. מבחינתה, נתניהו הוא המתכנן, המבצע והמפקד על המבצע המוצלח, כשהיא שומרת עליו מרחוק. אין רמטכ"ל, אין מפקדים, אין לוחמים.
כמה סלידה מעוררת האישה שלא נחה לרגע עד ששמה יבלוט והיא תהיה חלק (מרכזי) מהקרדיטים, וכל זה דרך החשבון הרשמי של משרד ראש הממשלה. מדובר פה לא פחות מהשתלטות עוינת על בעלה, על הרשתות, על הנרטיב, כשהיא זוקפת את המבצע לזכותה שלה ושל בעלה. "השמחה שלכם היא שמחה קודם כל שלי ושל ראש הממשלה", אומרת נתניהו לרוזיטה זיו, אמו של החטוף ששוחרר, שלומי זיו.
ומי מלבדה יכול לנסח טקסט כמו זה שנשלח לרשתות, שבו נכתב כי רוזיטה ביקשה להודות לראש הממשלה ולרעייתו על "ההירתמות והליווי האישי לאורך כל התקופה".
הנה אחת שיודעת להגיד תודה. ואם היא לא יודעת – שרה תעזור לה.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.06.24