מראה עיניו הפעורות של אלמוג מאיר ג'אן ב-7 באוקטובר הוא בלתי נשכח. הן מלאות באימה. במקביל, ידיו האזוקות מגוננות על הפנים ברגע חטיפתו לעזה. שמונה חודשים ארוכים כנצח היה אלמוג כלוא בידי מרצחים. העיניים, הידיים, הפחד המצמית – זה כל מה שנשאר לבני משפחתו לזכור, רגע לפני שאהובם נעלם אל חשכת עזה.
התיעוד
(צילום: דוברות המשטרה)
ב-8 ביוני אלמוג, יחד עם שלומי ואנדריי שנחטפו איתו – זוכים להצלה. אמש נחשף הסרטון מקסדת הלוחמים, שתיעד את החילוץ ההרואי. יש שם הרבה פיצוצים, מעט מאוד מילים, אבל גם שפת גוף שאי-אפשר לפספס. אותן ידיים שמגוננות על הפנים של אלמוג ברגע החטיפה, מגנות שוב עליו ועל חבריו כשכוחות הימ"מ פורצים אל הדירה. הם דבוקה אחת, מנסים להבין מה מתרחש בתוך הכאוס. המבט המבוהל, המצמית – גם הוא שם. דומה כל כך ל-7 באוקטובר. אבל אז הם שומעים עברית, ומצליחים לומר את שמותיהם. הלוחמים מכריזים בקשר: "שלוש שו"נים בידינו" ואפשר לראות את ההבנה של החטופים. הם באמת בדרך הביתה. הביתה!
בפריים מטושטש, מהיר, בשבריר שנייה, שומעים את קולו של הלוחם שואל: "יש?" ואלמוג עונה לו: "יש!" והם משיקים אגרוף באגרוף, כִּיף של גיבורים. כאילו הם נפגשו עכשיו בשוק או במגרש כדורגל. כאילו הם לא בלב עזה, בשיאו של קרב. והרגע הקצרצר הזה, מטושטש וסמוי, הוא שבריר נהרה. רגע שבו שבוי הופך לאדם חופשי ושמאפוד הלוחם יוצא הישראלי עם הכפכפים. רגע שבו השבוי והמחלץ הם שווים. הרי בעולם אחר, במציאות אחרת, הם היו יכולים להיות חברים או בני דודים. לשבת לבירה או לריב בפייסבוק. זה הכוח וזה היופי של הסיפור שלנו – הכינוי הכי נפוץ לזרים הוא "אחי".
Chen Artzi SrorPhoto: Ynet וכל אחד ואחת יכולים לשאול את עצמם בכנות, בשקט: אם היינו מגלים בשבת על חיסול של סינוואר או של דף, היינו מאושרים כל כך כמו משחרורם בחיים של אלמוג, אנדריי, שלומי ונועה? האם דמעות של אושר והקלה היו מנת חלקנו שעות וימים? אם היו מוציאים עוד סרטון של פיצוץ או חיסול או טיהור, האם הוא היה מציף את ליבנו בגאווה ואושר כמו הרגע הזה שבו אגרוף נושק לאגרוף? שחרורם של החטופים והבאתם הביתה בריאים ושלמים זו העוצמה שלנו ומקור החוסן שלנו, לא נקודת תורפה. אחרי 250 ימים ארוכים ומרים, אנא, זו העת להשיב בנים ובנות לגבולם.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.06.24
