גם מאחורי המסכה ומשקפי השמש שמסתירים את זהותו, אפשר לחוש בהתרגשות של רס"ב י'. כשלוחם הימ"מ הקשוח מדבר על רב-פקד ארנון זמורה ז"ל, חברו הטוב שנפל במבצע לחילוץ ארבעת החטופים, קולו כמעט נשבר. "כששמענו בקשר שיש פצוע בכוח, תחושת הבטן שלי אמרה שזה ארנון וניבאה שזה לא ייגמר טוב", הוא משחזר. "ערב לפני המבצע דיברנו והוא שאל אותי: 'אתה מוכן?' אמרתי, 'כן. בעזרת השם, עם השיטה שלנו, ההכנה שעשינו, החבר'ה של השב"כ – זה שלנו'. שאלתי, 'ומה איתך אחי, אתה מוכן?' ארנון תמיד היה מדבר בביטחון, חד. אין לו שמאלה ימינה או התלבטות. והוא ענה: 'כן'. הוא היה מוכן גם לשלם את המחיר. למחרת, כשיצאנו, הסתכלתי עליו. היה בו משהו שלם מאוד".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הבשורה על חילוצם של ארבעת החטופים משבי חמאס, בצהרי השבת האחרונה, הייתה כמו משב של אוויר רענן למדינה למודת בשורות קשות. אין לב שלא התרחב למראה נועה ארגמני, שלומי זיו, אלמוג מאיר ג'אן ואנדריי קוזלוב טועמים את טעמו של החופש אחרי שמונה חודשי גיהינום. אך לצד השמחה, היה גם עצב על נפילתו של ארנון, מפקד צוות 24 בימ"מ, שפרץ בראש לוחמיו לאחד הבתים שבהם הוחזקו החטופים ונפל בקרב. עוד באותו ערב הוחלט שהמבצע ייקרא על שמו.
עוד כתבות למנויים:
שלושה ימים אחרי הפעולה ההרואית, שפרטים ממנה נחשפים כעת טיפין-טיפין, ישבו לראיון ראשון שלושה מלוחמי כוח הימ"מ שחילץ את החטופים – אחד מתוך כוחות רבים שנטלו חלק במבצע המורכב. רפ"ק א' הוא סגן מפקד פלגה א', שמשימתה הייתה לחלץ את שלושת הגברים. חברו רפ"ק זמורה נפצע אנושות לנגד עיניו. פקד ע', מפקד צוות 33, וסגנו, רס"ב י', היו אמונים על שחרורה של ארגמני.
"לאירוע הזה", מספר פקד ע', "התכוננו שבועות בודדים לפני. ברגע שאנחנו מקבלים את המשימה ומבינים פחות או יותר את הכיוון הכללי, מתחילים לשבץ את האנשים על פי תפקידים – מפקדי כוחות, פורצים וכו', ומשם מתחילים לעבוד, להתאמן רצוף עד לפיינל, שאתה יודע שזה באמת הולך לקרות. ביום חמישי התקבל שזה פיינל".
איך זה עובד בפועל, ההכנות למבצע?
"כשניגשים לתכנון של מבצע כזה", אומר רפ"ק א', "עושים מספר דפ"אות (דרכי פעולה אפשריות), בוחנים איפה יש יותר יתרונות מחסרונות מול זמן ביצוע, צורת ביצוע ודרך ביצוע. תוך כדי מגבשים דפ"א נבחרת שהיא הטובה ביותר, וככל שמתקרבים למועד הפעולה מדייקים אותה. חשוב להגיד שכל העשייה והתכנון של הפעולה הזו קורים יחד עם היחידה המבצעית של השב"כ. מהיום הראשון אנחנו יחד, משפרים את עצמנו, עושים מודלים, מכניסים מקרים ותגובות. תירחשנו את זה המון שעות, בנפרד וגם יחד, כדי להבין מה התזמון הנכון. כי זה שני מבצעים שונים, אבל בסך הכל מבצע אחד. בכוונה אנחנו לא יודעים את זהות החטופים, רק מגדר וכמות". הסיבה לכך היא פסיכולוגית – שהלוחמים לא ייקשרו רגשית לחטופים, דבר שעלול להקשות על תפקודם.
מתי ידעתם את זהותם של המחולצים?
"ביומיים האחרונים", עונה פקד ע', "כי בכל זאת, צריך ללמוד את הפנים ולדעת לזהות אותם כשנגיע".
וכשהבנתם שזו נועה ארגמני, שהיא חטופה בפרופיל תקשורתי גבוה, איך הרגשתם?
"קשה להתנתק מזה, אבל ניסינו. כי מבחינתנו זה לא משנה את מי אנחנו מביאים, נועה או מישהו אחר. כל אדם הוא עולם ומלואו. זה הכניס עניין, אבל לא העסיק אותנו".
בשביל פקד ע' ורס"ב י', זה כבר מבצע החילוץ המוצלח השני של חטופים בעזה. הם השתתפו בחילוצם של לואיס הר ופרננדו מרמן, בחודש פברואר השנה. אבל למבצעים מהסוג הזה, מסביר פקד ע', אתה לא מגיע בתחושה של "יאללה, עשינו את זה כבר פעם, קטן עלינו". להפך. "כשאתה יוצא לפעולה כזו, אתה בא מאוד צנוע. מה שהיה מבחינתנו כבר מחוק בראש. אתה ניגש לזה כמשהו חדש לגמרי, ובצניעות אפילו עוד יותר גדולה. דווקא בגלל שהצלחנו ועמדנו במשימה הקודמת, אתה בא יותר מחודד, הרבה יותר דרוך. מה גם שהפעולה עצמה עכשיו הייתה גדולה יותר".
ואז הגיע רגע האמת. שבת שעברה, שעה עשר בבוקר. קצת יותר מיממה וחצי לאחר שאושר המבצע הגיעו, על פי פרסומים בתקשורת, לוחמים מסוערבים למחנה הפליטים נוסייראת הסמוך לחוף. הכוחות נעו לאור יום בצורה חשאית לעבר שני הבניינים שבהם הוחזקו החטופים – בהם אלפי פלסטינים ומאות מחבלים מגדוד חמאס המקומי, שלא הבחינו בהם.
מה הייתה מילת הקוד לביצוע?
"פעלנו על פי פקודה אחודה שנותנת אישור לעבוד", אומר רפ"ק א', "כשהמטרה המרכזית הייתה להגיע לחטופים כמה שיותר מהר, ולא בהכרח להכריע קודם את המחבלים, כל עוד הם לא מאיימים. נכנסנו למבנה וכבר בחלל הראשון היו לנו היתקלויות. ההגעה לחטופים לקחה שניות. בשלב הזה נפצע ארנון, שהיה אחד מכוחות הפריצה שפעלו באיתור. אחר כך היה קרב קצת יותר ארוך, בתוך חלל המבנה, כדי לחלץ אותו".
בסרטון מצלמת הראש של לוחמי הימ"מ שפורסם השבוע, נשמעים הכוחות קוראים: "עברית עברית, איפה כולם?" ואז רואים את מאיר ג'אן וקוזלוב מחובקים ומרימים ידיים. אחרי איתורו של זיו הלוחמים דרשו מכל אחד מהם להגיד את שמו, ואז דיווחו בקשר: "שלושה שו"נים (שבויים ונעדרים) בידינו!"
"החוליה שהגיעה לחטופים צעקה שזה צבא וניסתה להרגיע אותם", משחזר רפ"ק א', "החבר'ה דיברו איתם, הסבירו להם שבאו לחלץ אותם. הם היו מאוד מפוחדים גם בגלל הפיצוצים והירי. הם בעיקר ענו לשאלות ששאלנו אותם. היינו צריכים לוודא את זהותם, אז מלבד הפן הוויזואלי שאומת, שאלנו: 'מה השם שלך?' 'מי אתה?' 'איפה הנוספים?' כי הם היו באותו חלל, אבל לא צמודים אחד לשני".
שלושת החטופים סיפרו שהם ישנו כשהגעתם וגם המחבלים.
"אולי הם ישנו. לגבי החוטפים זה פחות סביר, בגלל התגובה המאוד מהירה שלהם. בשלב הזה אנחנו מתדרכים את החטופים בקצרה מה אנחנו הולכים לעשות, מסבירים להם שאנחנו הולכים לחלץ אותם. זה שני משפטים: 'אתם צריכים לבוא איתנו', 'אתה צמוד לזה, אתה צמוד לזה'. מביאים להם אפוד קרמי וקסדות, ממגנים אותם. אני רואה בעיניים שלהם הרבה חשש, הפתעה וגם הלם. אבל צריך להגיד שהם היו מאוד קואופרטיביים, דילגו איתנו תחת אש בעודם יחפים, ונראה לי שהייתה שם מוטיבציה גבוהה".
ממש במקביל התרחש החילוץ של ארגמני, שבו השתתפו פקד ע' וסגנו, רס"ב י'. "הלוחמים הראשונים שהגיעו לחדר של נועה פרצו את הדלת של הדירה", מתאר ע'. "היו שם שלושה חמושים. הגענו אליה במהירות. היא הייתה לבד בחדר אחר. את זה לא ידענו, למרות שקיווינו שככה זה יהיה. הרעיון היה להגיע כמה שיותר מהר, כדי שאף מחבל לא יגיע לפנינו לחדר. נועה הייתה מפוחדת, ישבה בפינת המיטה במצב של הלם. אחד הלוחמים אמר לה: 'באנו להציל אותך, צבא, באנו להציל אותך', היא הייתה בשוק ואמרה: 'שנייה'. היא התמהמהה, אז אמרתי לאחד הלוחמים: 'אחי, תרים אותה', והוא עשה לה שק קמח, עם לוחם מקדימה ולוחם מאחורה, כמו שכפ"ץ אנושי, ופשוט יצאנו בנסיגה החוצה. בחוץ י' חיפה עלינו. התחלנו לקבל קצת ירי, והוא בודד את המרחב כדי שנוכל לחצות. נכנסנו לרכב, וידאנו שכולם יצאו ונסענו. ואז המפל"ג אמר לה: 'נועה, אנחנו מהימ"מ ומהשב"כ, באנו להחזיר אותך הביתה'. אחד הלוחמים אמר: 'אנחנו מאוד מתרגשים שאת פה וגאים בך'".
"היו יריות, אבל הרגענו אותה שזה ירי שלנו", מספר פקד ע'. "נועה ישבה ממש לידי, סוג של חצי עליי, עדיין רועדת, מאוד מפוחדת, ואז היא הסתכלה עליי ושאלה: 'אמא שלי בחיים?' עניתי לה: 'כן'. והיא הסתכלה על כולם ושאלה: 'אתם בטוחים?'"
אפשר להניח שידעת על המחלה של אמא שלה.
"ידעתי על מה היא שואלת. ואמרנו לה: 'בשביל זה באנו. באנו להביא אותך לאמא'. ואז מישהו הביא לה סוכרייה על מקל, ואז היא נרגעה ואמרה: 'אני עוד מפחדת מהדרך, מהנסיעה'. כל הזמן וידאנו: 'את בסדר?' הכינו אותנו מראש איך לגשת אליה מבחינה פסיכולוגית. בעדינות, להסביר לה את הסיטואציה. לנסות לחבר אותה למה שקורה, לא לשאול אותה יותר מדי שאלות. דברים מאוד בסיסיים".
רפ"ק א', גם אתכם הכינו ככה לגבי החטופים הגברים?
"אנחנו דיברנו איתם על מה שהיה הכי חשוב: שיבינו שכוחות צבא באו לחלץ אותם, וניסינו להרגיע אותם עד כמה שניתן, כי זו סיטואציה של סטרס מאוד גדול. התעסקנו בדברים הבסיסיים, לא נכנסנו לפרטים. גם לא היה זמן".
בשלב הבא העביר כל אחד מהכוחות את החטופים שבידיו לצה"ל. "נותנים אותה לצבא", מתאר פקד ע', "אומרים לה 'ביי' והולכים. הכל מאוד טכני. אנחנו לא נכנסים לדרמות ולכל מה שמסביב. יש לנו משימה, אנחנו רוצים לעבוד לפי השלבים שקבענו. אמרנו לה: 'נועה, אנחנו מעבירים אותך לצבא, עכשיו את עוברת לידיים של מישהו אחר, הם ישמרו עלייך'.
רפ"ק א': "כשהגענו לנקודה שבה העברנו אותם לצבא, אחרי 20 דקות נסיעה, שלומי מסתכל עלינו ואומר: 'אנחנו רוצים לראות אתכם עוד פעם'".
וזה יקרה?
"כן, גם אנחנו מאוד רוצים לפגוש אותם, כמו שפגשנו את לואיס ופרננדו".
אלא שהתרוממות הרוח אצל הלוחמים הפכה באחת לדאגה עמוקה, כשנודע להם שארנון נפצע קשה. וזו התחלפה בכאב, כשהתברר שלא שרד את הפציעה. "ארנון היה מפקד צוות בפלגה שלי", מספר רפ"ק א'. "בנוהל קרב אנחנו נכנסים יחד. על המבצע הזה אנחנו רצים כבר כמה שבועות בלו"זים מאוד אינטנסיביים. הייתי איתו עד לפני העלייה לרכבים והיציאה לשטח. 'בהצלחה', חצי חיוך ונפרדים. אני זוכר התרגשות מאוד גדולה של כלל הכוח. מתח מבצעי גבוה, מלווה בחששות ובדברים שכרוכים בסיטואציה כזו, אבל בעיקר השלמה ורצון לבצע. כשנכנסנו למבנה נפתחה עלינו אש מאחד החללים. התחלנו לנהל קרב יריות בטווחים קצרים, ומאחד הצרורות ארנון נפגע ונפל. היה הרבה רעש, אז קשה לי להגיד אם הוא צעק או אמר משהו".
הירי הלא-צפוי הזה, זה משהו שתירגלתם?
רפ"ק א': "תירגלנו את הכל ולקחנו בחשבון שזה יכול לקרות, לאו דווקא בהקשר של ארנון. זה יכול להיות כל אחד אחר. באותם רגעים אנחנו ממשיכים בלחימה, כשהמטרה המרכזית היא להגיע לחטופים, לאבטח אותם, לחסל את המחבלים שמאיימים עלינו ולצאת כמה שיותר מהר מהשטח. כמובן שבשנייה הראשונה שאנחנו מבינים שהחטופים בידינו, אנחנו מתחילים לנהל את החילוץ של ארנון, למשוך אותו לנקודה בטוחה, להתחיל טיפול על ידי צוות רפואי. ידענו שיש לו פציעה קשה וכולם עשו כל מה שיכלו".
מתי אתה מבין שזה לא מצליח?
"אני לא. אני מבין שהוא מפונה במצב קשה, ואנחנו למודי ניסיון ומקווים לבשורות טובות מבית החולים. אני זוכר שהוציאו אותו, הכל בדילוגים תחת אש, בתוך המבנה וגם בחוץ, עם חיפוי אווירי כבד וחיפוי של חוליות קרקעיות. כמות המחבלים שם הייתה מאוד גדולה. כולנו עלינו על אותו רכב. רק כשיצאנו מהשטח שמענו שארנון נהרג. זה היה קשוח. שמחה לאומית גדולה והצלחה ועמידה במשימה, אבל במחיר אישי מאוד כבד".
בשלב זה התבשר גם פקד ע' על נפגע בכוח. "פצוע קשה, אפילו לא אנוש, בתום האירוע. זה מנתק אותך אוטומטית מהסיטואציה, מההתרגשות החיובית שהייתה באותו רגע, והכל מתגמד. אנחנו מבינים לאן אנחנו הולכים ומה הסיכון, אבל אנחנו שואפים לשלמות. זה המרכיב של לוחם – הוא יודע מה הסיכונים, אבל לא מפסיק לנסות. וכשדבר כזה קורה, אתה מקבל סטירה, וזה כואב ואוטומטית מוריד אותך לקרקע".
ארנון זמורה, 36, אחד מארבעה אחים, גדל במוצא עילית שליד ירושלים. את שירותו הצבאי עשה כלוחם אגוז וכמדריך בבית הספר לקומנדו. עימו שירת גם גל ניסמן, סולן להקת פול טראנק ("סתלבט בקיבוץ"). השניים המשיכו להיות חברים טובים, ולימים יצטלבו דרכיהם שוב כשניסמן יעבור לגור בקיבוץ רוחמה, ממש ליד שדה דוד, המושב שבו גרה משפחת זמורה. השבוע, עם היוודע דבר נפילתו, ניסמן כתב: "לא הספקנו לפתוח את הוויסקי, לא הספקנו לשתול את העץ, לא הספקנו לארח אותך בבארבי לנגן איתנו, לא הספקנו להזדקן ולגדל כרס ביחד. אבל הספקנו לתת חיבוק בשישי לפני שיצאת. הצלת אותם, אחי, הצלת אותם. ואני יודע כמה זה היה חשוב לך. אני כל כך גאה בך וכל כך אוהב אותך".
דרכו של ארנון לימ"מ החלה בכלל בטיול של אחרי צבא לאוסטרליה, שם התוודע לצניחה החופשית ונשבה בקסמיה. כשחזר החל להדריך צניחה חופשית במקביל ללימודי תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה וסינית. "ארנון", מספר רס"ב י', "היה בין הבודדים במדינה שיש לו מעל 5,000 צניחות חופשיות. השילוב בין השמיים והאקסטרים לבין השליחות והתרומה למדינה גרם לו להתגייס ליחידה. הוא היה בחור ערכי עם אהבת הארץ, כל מה שאומרים על אנשים גדולים, זה האדם".
7 צפייה בגלריה
אנדריי ואלמוג ברגע הפריצה לחדר. "אני רואה בעיניים שלהם חשש, הפתעה והלם" | צילום: דוברות המשטרה
לפני שמונה שנים, כשכבר היה נשוי למיכל, קלינאית תקשורת, ואבא טרי, התחילו י' וזמורה את הגיבוש ליחידה. "יומיים לפני שהקורס התחיל", נזכר רס"ב י', "ארנון הזמין אותי לטנדם (צניחה חופשית עם מדריך צמוד) יחד איתו. אמר שזו תהיה ההתחלה לדרך המשותפת שאנחנו הולכים לעבור. ובסוף נותנים חיבוק, 'אנחנו צולחים את זה', ו'בהצלחה'".
רס"ב י' מספר שכמעט לא יצא להם לעבוד יחד: "תמיד היינו בצוותים שונים". למרות זאת, הקשר האישי ההדוק נשמר. "הוא היה בא אליי הביתה, הכיר את הילדים. בעבודה הוא היה קר רוח, בעל ביטחון עצמי, מפקד, חבר לוחם ערכי מאוד. היחיד שהיית רוצה לידך באירוע כזה. חבר שכל אחד היה רוצה. אבל בבית הוא היה הבעל והאבא הכי טוב. הוא הכניס את הבן שלו לעולם הסנפלינג, בנה לו קיר טיפוס. היה פילוסוף שכזה, מאוד אהב את העולם הרוחני, בעיקר את עולם הלוחמים היפנים, הסמוראים. פעם המליץ לי לקרוא את הספר 'שוגון'. עד היום לא סיימתי אותו", צוחק י'.
ב-7 באוקטובר הוקפץ ארנון זמורה לעוטף עם צוות טקילה של הימ"מ והשב"כ. בקרב שהתנהל בצומת יד מרדכי הרגו הוא וצוותו יותר מ-30 מחבלים ובלמו את התקדמותם צפונה. משם המשיכו לשדרות, נחל עוז ובארי.
חן עובדיה, תושב קיבוץ יד מרדכי וחבר כיתת הכוננות, פגש באותו בוקר את ארנון. "הייתה לנו שיחה אישית קצרה", נזכר עובדיה, "הוא לא אמר לי מה קורה, אבל שידר המון ביטחון במה שהוא עשה. אדם משכמו ומעלה, שהבין די מהר את גודל השעה וגודל האירוע. הוא הבין שזה אירוע קולוסאלי. לדעתי, וגם לדעת רבים, ארנון והחבר'ה שלו הצילו לא רק את יד מרדכי, אלא הרבה מאוד חיים באשקלון, אשדוד וראשון-לציון.
"בשיחה בינינו לא הבנתי שהוא המפקד. לא היה לי מושג מיהו. הוא היה כמו כל לוחם, ופשוט דירבן אותם: 'יאללה, צריך לצאת למשימה הבאה', ופה זה נגמר. בהמשך הוא בא לקיבוץ לפגוש את האנשים. היה לו חשוב לעשות סגירת מעגל, כחלק מהאדם שהוא. לבוא ולתת את הפרטים, שיבינו איך זה נראה מהצד שלו".
לאחר הקרבות שניהלו ביד מרדכי, ובמהלכם בלמו עשרות רבות של מחבלי נוח'בה שתיכננו להמשיך צפונה, המשיכו ארנון ולוחמיו לשדרות ומשם לבארי. מיד כשהגיעו לקיבוץ נכנסו ללחימה קשה בשכונת אשלים, במה שכונה בהמשך "אירוע בני הערובה בבית של פסי". השבוע, לאחר נפילתו, פורסמו בפייסבוק מספר פוסטים של אנשים שאיתם דיבר אחרי השבת ההיא כדי לפרוק את מה שחווה. אחד מהם הוא אמיר עופר, ממחלצי בני הערובה באנטבה ב-1976. "ב-16 באוקטובר", כתב אמיר, "קיבלתי ממנו טלפון: 'אני חייב לדבר איתך'. במשך שעתיים סיפר לי בפירוט רב איך הותקלו בהפתעה בצומת יד מרדכי, איך שלושה אר-פי-ג'י החטיאו אותו במילימטרים, איך האינטואיציה שלו לעצור כמה קילומטרים לפני הצומת ולהתחגר הצילה את כל הכוח, איך נלחמו כמו אריות. איך טענו ארבע פעמים את כל המחסניות ביום הראשון, ודילגו מהצומת לשדרות ומשדרות לאופקים ומאופקים לבארי, ואיך נשבר לו הלב בבארי בבית של פסי. וכל הזמן הוא שאל אותי: 'איך אתם הצלחתם ואנחנו לא?'"
דברים דומים תיאר עמית מאוטנר, חברו למושב. "במשך כשלוש שעות ישבנו על הספה, ואתה גוללת בפניי בקולך שלך את מה שלא דיברת עליו שלושה חודשים. סיפרת על 7 באוקטובר, על היומיים הראשונים של הגוג והמגוג שקרו ליד הבית שלנו, בטווחי נסיעה של 20 דקות, חצי שעה. סיפרת על שהיית בליבת התופת, שעברת מזירה לזירה, מיד מרדכי לשדרות לאופקים לבארי. שבבארי אכלת את הלב לעצמך על בני הערובה בבית של פסי".
"פגשתי את ארנון במקרה בפברואר האחרון", מספרת לנו סמדר זורע-ברמק, חברת בארי שחולצה בשלום לאחר 17 שעות בממ"ד בבית סמוך לזה של פסי. "ארנון היה בביקור בבארי ואני כבר חזרתי להתגורר בביתי באותה שכונה, בית שבמקרה נשאר שלם ללא פגע", היא מספרת. "מהשיחה התרשמתי שהימ"מניקים חשים שנכשלו כי לא הצליחו לחלץ את בני הערובה באותו אירוע טרגי, גם אחרי שעות של לחימה אינטנסיבית נועזת. אבל אותנו, שלושה אנשים ושני כלבים – הם בכל זאת כן הצילו. היה לי חשוב להגיד את זה לארנון ולחבריו ליחידה: 'אתם הייתם האור שלנו באותו יום חשוך. בזכותכם אנחנו חיים, פשוטו כמשמעו'.
"בהמשך אותה שיחה קבענו להיפגש שוב בבארי. ארנון תיכנן להביא את הצוות שלו לסיור שבו ישחזרו את הקרב בקיבוץ. אבל הביקור הזה לא יצא לפועל. 'לא נצליח להגיע מחר (נכנסה לנו עבודה). אנחנו נשמח בהזדמנות אחרת', סימס לי ארנון. 'מוזמנים תמיד. שמרו על עצמכם', עניתי. אבל ללוחמים האלה יש הרבה עבודה, הם שומרים על אחרים. ולארנון כבר לא תהיה הזדמנות אחרת".
מבצע חילוץ החטופים היה עבור ארנון הזדמנות לשכך מעט את תחושת ההחמצה. "עוד ידברו על האירועים שארנון עבר ב-7 באוקטובר", אומר רס"ב י'. "סיפורים מטורפים. אלפי אנשים חייבים לו את החיים, ואני הייתי איתו רק 15 שעות. אחרי החילוץ של פרננדו ולואיס הייתה לנו שיחת צוות, והוא אומר: 'י', כבר יש לך משהו שאני מת שיהיה לי'. הוא קינא, אבל בצורה חיובית. עכשיו אפשר לרשום שהוא אחד הגיבורים".
ביחידה, מספרים שלושת הלוחמים, מקיימים טקס קצרצר אחרי פעולות מוצלחות, שכולל הרמת כוס בירה. "פה זה היה אחרת", אומר פקד ע', "כי הסיום היה כואב. עמדנו במשימה, אבל ארנון לא חזר". ובכל זאת, אומר רפ"ק א', "כן הרמנו כוס בירה, לזכרו".
יש משהו שהייתם רוצים להגיד עכשיו למחולצים שלכם?
רס"ב י': "שכיף לי ואני מאושר שהם חזרו. ושיידעו שאנחנו, כלוחמים ביחידה, שמחים שיש ארבעה שחזרו, אבל יש עוד הרבה שלא, ואנחנו מקווים שתהיה לנו הזכות לעמוד בעוד משימה כזו. מלבד זאת, חשוב שיידעו שהלך לנו מישהו. כולם שמחים ומאושרים, אבל אצלנו יש חור שנשאר".
רפ"ק א': "אני מאחל לחטופים שהחזרנו שיהיו להם חיים מאושרים, ושלא יידעו יותר שום דאגות בחיים".
פקד ע': "לנועה אני רוצה להגיד, מצטערים שלא יכולנו לבוא מוקדם יותר".
