בשעה שאת הכותרות תופסת חקירת המשטרה בחשד למרמה והפרת אמונים בהתנהלות של משרד התחבורה תחת מירי רגב - נעשים דברים שאין בהם מן הפלילים, ובכל זאת צריך להבין אותם כסוג של שחיתות במקרה הרע, או כהוכחה נוספת למחדלים של הממשלה במקרה הפחות גרוע.
הכוונה היא להחלטה של ראש הממשלה למנות את דני דנון כשגריר ישראל באו"ם. דנון, יש לציין, כבר היה השגריר באו"ם, והוא מוחזר לתפקיד לא משום שאין ראויים ממנו לתפקיד החשוב, בוודאי בשעה שמעמדה הבינלאומי של ישראל נמצא בשפל, אלא כי הוא עשוי לאיים על מעמדו של נתניהו בליכוד. לכן נתניהו מעדיף אותו מחוץ לארץ.
המינוי המוזר שלו מצטרף למינוי נוסף, של אופיר אקוניס לקונסול בניו-יורק. כל מי שמכיר את ניו-יורק ואת הדור הצעיר והתוסס בה יודע עד כמה אקוניס, שעדיין נוטה לדבר בסגנון של מנחם בגין, הוא, איך לומר בעדינות, לא בדיוק ניו-יורקר טיפוסי. ההפגנות באוניברסיטאות באמריקה הן רק ביטוי אחד לאופן שבו הדור הצעיר, דור ה"ווק", חי קודים תרבותיים חדשים ושונים משל קודמיו. איך בדיוק אקוניס, אדם שמרן וניצי, יתמודד איתם?
אפשר לבחון את ההתנהגות של הממונה עליו, שר החוץ ישראל כ"ץ, שרב בטוויטר עם כל מי שרק אפשר, כדי להבין עד כמה בראש משרד החוץ עומד אדם שאין לו זיקה לדיפלומטיה. עד כדי כך שההתאחדות לכדורגל ביקשה ממנו לא להתערב בניסיונות להגן על מעמד הכדורגל הישראלי בפיפ"א, שכן הגישה של כ"ץ - שהודיע, בדרכו המעודנת, כי מבחינתו "שג'יבריל רג'וב (ראש ההתאחדות הפלסטינית) ילך לשחק סטנגה במוקטעה" - עלולה רק לפגוע במאמצי ההתאחדות לשמור על יחסים תקינים עם העולם.
דנון, אקוניס וכ"ץ יכולים להיות פוליטיקאים ראויים למי שמאמין בדרכו של הליכוד. אבל יחד, הם הדבר הרחוק ביותר ממה שישראל צריכה בחזית ההסברה
גם דנון, גם אקוניס וגם כ"ץ יכולים להיות פוליטיקאים ראויים למי שמאמין בדרכו של הליכוד. אבל יחד, הם הדבר הרחוק ביותר ממה שישראל צריכה בחזית ההסברה, בטח בניו-יורק. הדברים נכונים גם לגבי השגריר הנוכחי באו"ם, גלעד ארדן - שכזכור ענד טלאי צהוב בימיה הראשונים של המלחמה. כדי להבין עד כמה הפעולה שלו הייתה פסיכית צריך לעדכן אותו, מניסיוני באוניברסיטת ניו-יורק, שעבור חלק מהצעירים שם גם השימוש בשואה כבר נתפס כנכס פריבילגי של היהודים. זה לא אומר, כמובן, שצריך להשלים עם התפיסה המקוממת שלהם - אבל כדי להתמודד עם המצב חייבים שיח מעודן ומתוחכם, ולא הסברה לעומתית, שמותירה את ישראל במעמד של השחקן האגרסיבי.
דוגמה לאופן שבו ניתן להתמודד עם הדרישות לחרם תרבותי ואקדמי על ישראל אפשר לשאוב מהסיפור של המוזיקאי דודו טסה, שניגן לפני שבועיים עם הגיטריסט של רדיוהד ג'וני גרינווד, בתל-אביב. בעקבות ההופעה נשמעו קריאות להחרים את גרינווד על שיתוף הפעולה עם טסה, אלא שגרינווד בחר להגיב בתהייה: מדוע חרם יועיל יותר לדו-קיום מאשר הופעה שבה מנגנים מוזיקה מערבית וערבית כאחד? גם טסה, בלי להתנצל, השיב ברגישות על הסולידריות שניתן להפיק ממוזיקה. בכך הם נטרלו את המתנגדים בשפה שלהם.
דנון, ארדן, כ"ץ ואקוניס לא מדברים את השפה: במקום לזכות בנקודות בחו"ל הם קורצים לקהל שלהם בישראל. נתניהו, שבנה את הקריירה שלו על הסברה, מבין עד כמה החזית הבינלאומית חשובה. אבל העיקר מבחינתו הוא לצ'פר את תומכיו ולהרחיק את יריביו מהליכוד. את המחיר, כרגיל, אנחנו נשלם.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.06.24
