משה לוי היה גרפומן.
הוא כתב מכתבים לאשתו המנוחה, שנפטרה בטרם עת ממחלה מסתורית, כתב גם לבנותיו הקטנות, שנותרו יתומות. הוא שירטט גרסאות שלכאורה תיארו את השתלשלות חייו הסוערים, ואפילו התחזה לבחורה צעירה בשם אוולין, שחיזרה כביכול - כמובן שבמכתבים – אחרי חברו הטוב. רק על דבר אחד כמעט שלא כתב: את האמת על הפשעים הנוראים שביצע מגיל 30 ועד שנפטר בכלא ממחלה בגיל 41. האיש שבילה כל כך הרבה בבתי חולים, מלווה את קורבנותיו התמימים לטיפולים במחלות שהמציא וגרם להן, עזב את העולם כשאיש לא נמצא ליד מיטתו. להפך. אפילו האחיות שטיפלו בו אחרי שלקה בסרטן בפניו, עבר כריתה ונראה כמעט לא אנושי, אמרו שאין אדם אשר מגיע לו למות בייסורים יותר ממנו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בספר דברי הימים של הפשע הישראלי ייחרת לוי לעד בזיכרון הקולקטיבי כ"מזריק הנפט", והפרשה כולה כאחת המסתוריות, המוזרות והאכזריות שקרו כאן. אלא שעם השנים, "מזריק הנפט" נשכח מהתודעה הישראלית. יותר מדי רוצחים ויותר מדי קורבנות אחרים.
בשבוע הבא תעלה ב-HOT8 וב-HOT VOD הסדרה התיעודית "פרשת מזריק הנפט", בה חוזרת היוצרת טל מיכאל אל נבכי הפרשה ולאנשים שהכירו את לוי, ומציגה קטעי מכתבים והודאות שלו, אשר מעולם לא יצאו לאור. בסוף, אחרי חיים של רוע ושובל ארוך של קורבנות שככל הנראה לא כולם ידועים עד היום, משה לוי מת, אבל השאלה הגדולה נשארה: איך קורה שאדם מפלצתי כזה צמח כאן בישראל, פגע בעוד ועוד אנשים – בעיקר נשים – וכל המערכות הצליחו שוב ושוב לפספס אותו?
השבוע התברר כי השאלה הזו רלוונטית מתמיד. בהיסטוריית החיפושים של אלי פרג, החשוד כי ניסה לרצוח את אשתו באמצעות הזרקת אקונומיקה, נמצאו בין השאר חיפושים על אודות “מזריק הנפט”. פרג מכחיש את כל המיוחס לו, אבל במשטרה חושדים, כ-40 שנה אחרי הפרשה ההיא, שאולי יש מי שמצא במעשיו המחרידים של משה לוי השראה.
תחילת שנות ה-70. שכונת ג'סי כהן בחולון היא שם נרדף לאזור פשע ומצוקה. כאן מסתובב גם צעיר עם שם גנרי. משה לוי נולד וגדל בבת-ים, התייתם מאביו כשהיה בן חמש, בעוד אמו נאלצת לעבוד סביב השעון כתופרת ומנקה. לוי, לטענת כמה מקרוביו, הפך ל"נרקומן" של אהבה ותשומת לב. "הוא הפעיל אנשים", מספרת קרובת משפחה. "אחר כך הם מרטו את השערות איך נפלו שולל".
כבר כנער הידרדר לעולם הפשע, נדד בין מוסדות, גר במלון דירות בעת לימודיו בתיכון ולא שירת בצבא, מה שלא הפריע לו אחר כך להתחזות לחובש קרבי. בבגרותו הפך לחשמלאי ואינסטלטור מוכשר, והיה לו גם תחביב שבו הצטיין – צילום.
בשנת 1972 הכיר בשכונה חיילת בשם אילנה והפך לבן זוגה. יום אחד, מספרים חברים מאותה עת, לוי נעלם והתברר שנכנס לכלא בגין עבירות מרמה. לאילנה, ששמרה עימו על קשר, הוא שלח מכתב - כמיטב כישרונו ובדפוס פעולה שעוד יחזור על עצמו - ובו טען שאם תכתוב לרשויות הכלא שהיא מתכוונת להתחתן עימו, הובטח לו שישוחרר. "ההורים שלי", מספרת לראשונה אחותה של אילנה, "היו קצת תמימים. הם רצו שיהיה לה טוב. הם הסכימו לכתוב את המכתב, כדי לעזור לו". אבל האחות והחברים מוסיפים כי מפה ועד הרעיון שאילנה תינשא ללוי, הייתה הדרך ארוכה. בעיניהם, אך לא בעיני אילנה. היא ולוי אכן התחתנו, אך שלא כמובטח, לוי חזר לכלא וריצה את העונש עד תומו. אחר כך התברר לה כי מעולם לא ניתנה מצד רשויות הכלא הבטחה כלשהי.
ללוי הייתה כמובן גרסה משלו. "מיום שהכרנו", כתב לימים, "היו בינינו יחסי אהבה מטורפים, המון חברים קינאו בי. אני ראיתי בה מלאך והיא אהבה אותי אהבת נפש. הורי אשתי לא ראו את אהבתנו בעין יפה".
3 צפייה בגלריה
לוי עם אשתו הראשונה, אילנה ז"ל, שלה הזריק נפט וגרם למותה. “אני ראיתי בה מלאך", הוא כתב
לשניים נולדו שתי בנות, היום בנות 50 ו-48. נשואות, אמהות לילדים, נשים נורמטיביות שגדלו אצל הסבים והדודות, מנותקות לגמרי מהסיפור ונושאות שמות אחרים. שתיהן בחרו שלא להתראיין לסדרה.
המשפחה גרה אז במרכז חולון. לשכנה ממול קראו מאירה פרנק. "משה נתן לאילנה כל מה שרצתה", מספרת השכנה. "בכל שישי הוא היה מגיע הביתה עם זרי פרחים גדולים מאוד, עד שהייתי אומרת לבעלי, 'תלמד ממשה'. הוא היה מטפל בבנות, תיפקד כאבא מעולה". בבית לא חסר דבר, אבל לוי, התברר אחר כך, חי על זמן וכסף שאולים. "עבדתי בדירות של עשירים, כולל של ארנון מילצ'ן", סיפר באחת ההודאות היחידות שנתן במשטרה, אשר מתפרסמת בסדרה לראשונה. "הייתי עובד אבל לא מרוויח הרבה כסף, אז הייתי נותן צ'קים ללא כיסוי תמורת סחורה או מלווה כסף. אבל תמיד אמרתי לאשתי שאני עובד ומרוויח יפה. קניתי כמה מוצרים לבית, מקרר, תנור אפייה, מכונת כביסה וטלוויזיה צבעונית. עד שיום אחד זה התפוצץ, כי אנשים באו הביתה וביקשו את הכספים. אשתי נפגעה מאוד ושיכנעתי אותה שזה חד-פעמי".
ארנון מילצ'ן היה אז איש עסקים אמיד בתחילת דרכו, אבל כבר מפורסם, ומפורסמים זה משהו שלוי אהב במיוחד. לוי סיפר לחברים ולשכנים שהוא מתחזק את הבריכה בבית של מילצ'ן, אבל האמת הייתה שהוא רק הוזמן לבצע עבודת אינסטלציה קטנה בדירה המפוארת בהרצליה, וגם זה במקרה: האינסטלטור הקבוע לא היה זמין. בזמן העבודה בבית מילצ'ן צדו את עיניו יצירות האמנות שהיו תלויות על הקירות, והוא סיפר על כך לחבריו העבריינים.
לוי וחבריו הצליחו לשכפל את המפתח של בית מילצ'ן, ובדצמבר 79' גנבו 13 ציורים יקרים בשווי של כעשרה מיליון לירות, בהם יצירות של פבלו פיקאסו, מאנה כץ ונחום גוטמן. לא בטוח שהפשע הזה היה מפוענח כל כך מהר, אלמלא לוי גנב עוד קודם לכן גם פנקס צ'קים מדירה סמוכה לזו של מילצ'ן וניסה להפקיד צ'ק גנוב בבנק. המשטרה הגיעה לחבורה, ולאילנה נמאס מההסתבכויות של בעלה עם החוק והיא ביקשה להיפרד ממנו. בתגובה, ניסה לוי להתאבד, וכרגיל, השאיר מכתב. "איני יכול לחיות בלעדייך עוד רגע אחד", התפייט. "אני נמצא בדיכאון עמוק. מאוד חבל שבמידה ותסלחי לי לא אהיה עוד בחיים. מאוד הצטערתי שאת מסיימת את מכתבך בלהתראות ולא יודעת מתי. אני מקווה שאוכל לשנות את דעתך".
אלא שלוי ניצל, ובעוד החקירה של המשטרה מתהדקת סביבו, הוא שב הביתה, רק כדי להגות תוכנית זדונית: להביא למותה של אשתו בייסורים, תוך כדי שהוא גורף אהדה מטיפול בה ובילדות. יום אחד הוא דפק על דלת השכנה, וסיפר שלבנות יש כינים. באותן שנים היה נהוג לטפל בכינים על ידי עיטוף הראש במגבת ספוגה בנפט, ולכן, היה נראה לשכנה הגיוני שלוי מבקש מעט נפט מתנור החימום שלה, והיא נתנה לו בשמחה.
לוי החדיר חומר מרדים למשקה של אשתו, וכשנרדמה, הזריק לה תערובת של נפט, כלורופורם, דבק אפוקסי ואפטר-שייב. כשהתעוררה, הובהלה לבית החולים כשהיא סובלת ממורסות קשות ומסתוריות. הרופאים המבולבלים העריכו שמדובר בזיהום או כשל חיסוני. "משה", מספרים אחיה של אילנה בסדרה, "הצטייר בבית החולים כבעל שסועד את אשתו, שאין דברים כאלה. גם הרופאים אמרו שהוא מלאך". ההורים של אילנה, כך מספרת אחותה, דווקא חשדו שמשהו קורה, "אבל לא ספרו אותנו. היו כמה רופאים וכולם התעלמו מהטענות של ההורים שלי. זו תקופה אחרת, אנשים אחרים, רופא מבחינתם זה חצי אלוהים".
ואז אילנה נפטרה. לוי מצידו מינף את מעמדו כאלמן טרי שמטופל בשתי ילדות קטנטנות וכסיפור אנושי עצוב. זה היה שימושי מאוד כשהחל משפט גניבת התמונות והצ'קים. יומיים לפני כניסתו לכלא התראיין ברדיו וגולל את "סיפורו" המרגש. אחת המאזינות הייתה המשוררת דליה רביקוביץ. רחמיה כה נכמרו, עד שקראה לנשיא לחון את לוי. גם לוי עצמו הגיש בקשה לחנינה ושוחרר בתחילת 1982, אחרי שנה וחצי בלבד מתוך חמש, וזאת לאחר שמראש זכה לעונש מקל, בשל מצבו כאלמן. בינתיים לוי המשיך להתפייט. "אף אחד בעולם לא ידע על הצער שנגרם לי ממות אשתי", כתב. "הייתי כמעט כל שבוע בלי שאיש יידע נוסע לבית העלמין ומבקש ממנה סליחה ומחילה, והייתי מספר לה ומבטיח שלבנות שלנו יהיה רק טוב בחיים ואם אתחתן שוב זו תהיה אישה שדומה לך ועם הטבע שלך".
כשהשתחרר שוב מהכלא, לוי היה נחוש למצוא לעצמו אהבה חדשה. השנים הם טרום ימי הריאליטי והטינדר, והפנויים והפנויות בישראל מחפשים זוגיות בתוכנית השידוכים הרדיופונית הלוהטת של דודו דותן, "חבר מאותו כוכב". לוי עלה לשידור, לא הסתיר את עברו הפלילי, אבל נשים התקשרו כדי להכיר אותו. בדיעבד עולים חשדות כי כמה מהן נאנסו על ידו, אבל מעולם לא נערכה חקירה רשמית בנושא.
בינתיים לוי עבד כעובד תחזוקה, והגיע לבצע עבודות חשמל בפיצרייה. שם פגש לראשונה את סוזי (סוזן) אמויאל. היא הייתה בת 22, צעירה בכעשור מלוי, ודחתה את חיזוריו. "את סוזי", הוא כותב בהודאתו, "הכרתי בהיותי עובד תחזוקה בפיצה. סוזי אמרה לי שהיא רוצה לעזוב את העבודה ולחפש מקום אחר, ואני הצעתי שתהיה המטפלת של הבנות. הבנות נקשרו לסוזי ואהבו אותה, ואפילו כתבו לה שהן רוצות שהיא תהיה אמא שלהן. קניתי לה מתנות. כשהייתי חוזר מהעבודה הייתי מחזיר אותה הביתה. היו לנו מספר שיחות, שאהיה לה כחבר קבע. אמרתי לה שלא יחסר לה דבר וגם לכל המשפחה, ואמרתי שאני מוכן לחכות, אפילו אם זה ייקח שנה... אני תמיד הייתי שואל: 'נו סוזי, עד מתי היחסים שלנו יוכלו להימשך?' עד שיום אחד ביקשתי ממנה תשובה ברורה, והיא סיפרה לי על חבר אחד שביקש ממנה חברות והיא עדיין לא יודעת. הייתי מאוד מדוכא מהתשובה שלה, והבנתי שאני צריך לשכנע אותה לא רק בכסף אלא גם ברגש".
לוי הפגוע החליט להטיל מום באמויאל, ששימשה עד אז כמטפלת של בנותיו, ואז לטפל בה ולכבוש את ליבה. השיטה חזרה: לוי הרדים את אמויאל והזריק לה נפט. היא התעוררה, חשה ברע, והובהלה לבית החולים עם מורסות דומות לאלו של אילנה ז"ל. לרוע המזל, בית החולים שבה טופלה אשתו הראשונה נסגר, רוב הצוות עבר לוולפסון, אבל אמויאל אושפזה בתל השומר, כך שלא היה מי שיקשר בין המקרים. ולוי? הוא החבר הטוב שסועד את אמויאל גם בבית החולים. "הייתי עוזר לאחיות להחליף לה מצעים, הייתי מסובב אותה כל שעתיים לצד אחר, ומודד לה חום", כתב לוי. "יום אחד הייתי ליד סוזי, והייתי לבד ושאלתי אותה: 'נו סוזי, מה יהיה הסוף?' והיא ענתה לי: 'תראה משה, כל מה שעשית, בעד הכל - תודה רבה, אך אין לי שום רגש כלפיך'. אני קיבלתי שוק כששמעתי את זה".
לוי המאוכזב החל להזריק לאמויאל נפט גם בבית החולים, ולכן מצבה הידרדר והיא שותקה בפלג גופה התחתון. ואז הוא הציע לה הצעה: להביא לה מכתב תפילה להחלמתה מדמות שהעריצה, הרבי מלובביץ'. כשהגיע, נכתב בו – הפלא ופלא – שהתנאי להבראתה הוא חתונה עם לוי. "נתתי לסוזי את המכתב. סוזי הסכימה להתחתן, בתנאי שהיא תעמוד על הרגליים. אני קניתי לה טבעת נישואים והראיתי לה את זה. בקרוב נתחתן".
למזלה של אמויאל, הגיעה למשמרת בתל השומר אחות מבית החולים שבו אושפזה האישה הראשונה. היא החלה לחשוד, דיווחה לרופאים, והם הזעיקו את המשטרה. החלה חקירה סמויה, שבה התחפשו השוטרים לרופאים כדי לנסות ללכוד אותו בעת ביצוע המעשה. האחיות, שידעו על האיש המסוכן שמתהלך במסדרון, נאלצו להעמיד פנים. בסופו של דבר לוי נלכד, ואחרי לחצים כבדים התוודה על מעשיו בחקירה. "לסוזן נתתי לשתות כדורי שינה עם קפה", סיפר לחוקריו, "וכשהיא נרדמה הזרקתי לה נפט מהתנור בסלון. לא היה לי הסבר או מחשבה. הייתה לי מטרה אחת ויחידה – להתחתן עם סוזן... כשעשיתי קפה נתתי לה לשתות בערך חמישה כדורי היפנודורם (כדור שינה חזק – א"א). כשהיא נרדמה הלכתי לחדר של הבנות, לקחתי משם מזרק כשהבנות שיחקו, ושאבתי מהתנור נפט והזרקתי לה כדי שהיא תחלה קצת ויהיה לה חום ואני אטפל בה במסירות, ואז אולי הצד הרגשי שלה יחשוב על הבנות והיא תישאר".
גם לגבי אילנה, אשתו המנוחה, התוודה באותה עת: "אני זוכר שהשפרצתי לתוך הפצע הפתוח את תכולת המזרק ומיד זרקתי את תכולת המזרק מחוץ לבית. הייתי בהרגשה מוזרה וחזרתי למיטה. אשתי לא התעוררה אלא בבוקר. היה לה חום גבוה והפצע היה נפוח ואדום... אני מצטער מעומק לבי על המעשים האלו".
בפברואר 85' הורשע לוי בהריגתה של אילנה וכן בניסיון לרצח אמויאל, חבלה בכוונה מחמירה, פציעה מתוך כוונה מחמירה ובאינוס. גזר הדין שניתן היה חסר תקדים: 46 שנות מאסר. לוי, שלא יכול היה להתגבר על חיבתו לתקשורת, אמר לעיתונאים שצבאו על דלתות בית המשפט: "מפתיע מאוד שהרשיעו אותי בהריגת אשתי. מאיפה הם לקחו את הבסיס להרשעה? חבל לי על הילדות. אתה יכול למסור להן כי אבא שלהן לא רצח את אמא".
לוי החל לרצות את עונשו בכלא רמלה, עם עבריינים כמו טוביה אושרי והרוצח צבי גור. "הוא היה אסיר שכולם דיברו בשבחו", אומר אלי גביזון, קצין המודיעין של כלא איילון באותה עת. "איש מקצוע מעולה וחרוץ". גביזון כה התרשם שגייס אותו כמקור מודיעיני.
בכלא הכיר משה לוי את דרור לוי, עבריין חלש אופי שחיפש דמות אב. "כשהכרתי את דרור", כתב לימים, "ראיתי בחור שזקוק לחום והדרכה. ואנשים כאן בכלא לא קיבלו את זה שאני ודרור כל כך קשורים חזק ותמיד נראים יחד אוכלים יחד, משחקים וצוחקים יחד. בקיצור משה ודרור נשמה אחת... הבנתי עד כמה הוא חשוב לי ויקר, ולכן כשהחלטתי לאמץ אותו לבן הוא שמח מאוד. מאותו זמן אנחנו יחד יום-יום, שעה-שעה וכמובן שהיחסים ביינו התהדקו. הכרתי לו את חברתו אוולין וכן קירבתי אותו לבנותיי".
למרבה ההזיה, אוולין, האישה שדרור ביקש להינשא לה, והרוצח צבי גור אפילו צייר להם הזמנה לחתונה, מעולם לא הייתה קיימת. לוי כתב את המכתבים בשמה, נתן לאדם מבחוץ שישלח אותם והם חזרו לכלא בדואר רגיל. בשב"ס לא עלו על התרגיל, ואף הגדילו לעשות ושלחו את לוי לעבוד במפעל השלטים של הכלא. נכון, היכן שיש חומרים כימיים, כמו טרפנטין.
אחרי זמן לא רב הגיע גם שותפו לחדר, דרור, לבית החולים, עם פצעים מסתוריים. ושוב, איש לא חשד. עד שמישהו הבחין כי החבישות מדיפות ריח של טרפנטין. משה לוי, כהרגלו, מצא את מפלטו בדיבורים ברדיו, דבר שהיה מותר אז בשב"ס. "זה דבר שאני עד היום לא יודע למה עשיתי אותו למעשה", אמר בראיון רדיופוני, "ומה התוצאות שלו, אני לא ציפיתי, ועד היום הרופאים לא יודעים מה גורם לדבר כזה. אני מרגיש שנעשה לי עוול... אולי יש רגע בחיי שאני לא מודע לו ואני מחפש את האמת כדי לגמור את החקירה. וסוף-סוף יאמינו לי שלא גרמתי נזק לדרור במודע".
לוי הועמד שוב למשפט, זוכה מהאישום של ניסיון לרצח, אך הורשע בגרימת חבלה חמורה ובמעשה סדום ונדון לעוד 20 שנה שהצטרפו ל-46 השנים שנפסקו לו קודם. דרור לוי שוחרר מהכלא מוקדם מהצפוי, מעין פיצוי על הפרשה. מאוחר יותר נישא, הפך לאב והתגרש. הוא תבע את המדינה וקיבל 75 אלף שקל. אגב, ב-2006 הוא נפטר מסרטן ונקבר בחלקה ליד משה לוי.
בינתיים, בכלא רמלה, לוי הוכנס לבידוד. 23 שעות בתא לבד ושעה טיול. במהלך שנת 90' חש ברע, הגיע לבית חולים ואובחן כחולה סרטן אלים ביותר בפנים. חלק גדול מפניו נכרת והוא לא יכול היה לאכול או לדבר – היחידה שסעדה אותו הייתה אמו. יש רופאים הטוענים כי הגידול נגרם עקב הזרקות נפט עצמיות לפניו.
ב-28 בנובמבר 91' הוא נפטר. איש לא התאבל על מותו, בודדים נכחו בהלווייתו. "ידענו שהוא חולה, אבל זה כבר לא כל כך שינה לנו", אומרים אחיה של אשתו הראשונה, אילנה. "ידענו שהוא מפלצת, והמוות פתר לנו הרבה בעיות", אומרת אחותה. "הרגשתי הקלה מאוד גדולה, שלא יהיה מישהו שיטריד את הבנות. כי הוא הטריד אותן. הוא כתב מכתבים, שלח מתנות, והיינו בטוחות שאם הוא ישתחרר יום אחד הוא יתעלק עליהן ויבוא עליהן. מזה הכי פחדנו. זו הייתה הקלה גדולה שזה נגמר כמו שזה נגמר".
היו כאלו שהתייחסו בדיעבד ללוי ממש כאל רוצח סדרתי ישראלי – למרות שכאמור, מעולם לא הורשע ברצח, אלא בהריגה אחת. מי שחקר את הנושא הוא נצ"מ בדימוס אבי דוידוביץ, איש משטרה בעברו, שהפך מאוחר יותר לקרימינולוג. "זה התחיל בזה שעסקתי ברוצחים סדרתיים", משחזר דוידוביץ, "ולוי, בהגדרה המקובלת, לא נחשב כך, בגלל שהמית 'רק' קורבן אחד ובקלאסיקה של רצח סדרתי מדובר על שלושה מקרים. ניסו לשוות למקרה של לוי גוון של הפרעה, תסמונת מינכהאוזן. אני טוען שזה לא רלוונטי. אין ספק שהייתה פה הפרעת אישיות חמורה. קטונתי אם זה סתם פסיכופת או סוציופת, וגם המומחים לא יודעים להבחין. מבחינתי זה היה רוע צרוף, שלאנשים רגילים היה קשה לקלוט".
בכלל יש בארץ מה שנקרא "רוצחים סדרתיים"?
"בכל נקודת זמן פועל בארץ לפחות רוצח סדרתי אחד, וזו תופעה בעייתית ומורכבת. לכן מקרה כמו של משה לוי יכול לחזור על עצמו, חד-משמעית".
העשורים חלפו, "מזריק הנפט" הלך ונשכח, גם כי הסיפור היה אפל ומורבידי מדי וגם כי הקורבנות שניצלו ביקשו להיעלם. אחת האחיות בתקופת החקירה של לוי בבית החולים תל השומר היא חמותה של טל מיכאל, יוצרת הסדרה. "הרבה פעמים", אומרת מיכאל, "יוצא שחמותי מספרת לנו סיפורים מוזרים, מצחיקים או מפתיעים, שבהם היא נתקלת בעבודתה. כשדיברנו על דברים משונים, שמו של לוי עלה, והיא הגדירה את המפגש ביניהם כטראומה הכי גדולה בכל הקריירה שלה. כשהתחלתי לצלול לפרשה הזו גיליתי שמדובר בסיפור ענק, עם פושע כחול-לבן, בסדרי גודל שלא הכרנו".
אבל זה גם פצע גדול, שלא בטוח שכולם ירצו לפתוח.
"תמיד יש את ההתלבטות, האם לפתוח את פצעי העבר ולהכאיב למי שרוצה להשאיר אותו מאחוריו, או לספר סיפור עם משמעות. וזה סיפור של מחדל של מערכות לאורך שנים. רשויות שהאמינו לו פעם אחרי פעם, נשבו בקסמו ושכחו את הקורבנות".
היא ניסתה ליצור קשר עם כמה מהקורבנות, ובראשם סוזן אמויאל, שבחרו – אולי בצדק מבחינתם – שלא לצלול שוב לסיוט הזה. אחרים כן הסכימו לדבר ולתאר את הדמות המורכבת, האפלה, של "מזריק הנפט". ובעיקר, הדברים שהוא כתב איפשרו הצצה לנבכי מוח מסוכן. "הרבה פעמים הוא מספר את האמת, עם כל מיני טוויסטים", אומרת מיכאלי. "אלו הרגעים שאת רואה ניסיון שלו להיות אנושי. זה מה שהיה מתעתע בו. הוא הקסים את כולם. הוא כותב יפה, בלי שגיאות. אחת השגיאות היחידות שמצאתי הייתה דווקא במילה כנות".
מה בעצם ניסית לעשות בסדרה?
"הרעיון זה להבין את לוי, וניסיתי. אספנו עליו מידע בתור ילד ונער, וכל מה שהוא עבר, ואת מנסה להיכנס לראש שלו, עד שבשלב מסוים זה הופך להיות אכזרי, גאוני, מרושע, פתולוגי, ואתה מבין שזה איש נורא חולה. השאלה אם יש לו תסמונת מינכהאוזן או רוע צרוף, זו שאלה. במהלך העבודה עזבתי את הניסיון להיכנס לראש שלו, ובאופן טבעי עברתי לקורבנות. יש לנו נטייה שאנחנו מהדרים את הפושע, והקורבנות נעלמים. אבל אלו דמויות שחיו פעם ונפלו קורבן, שלא בטובתם, לאיש הזה. יש בסיפור הזה משהו זר שאנחנו לא מצליחים להבין. וזה מה שניסיתי לעשות בסרט, שנוכל להבין את זה. זה אדם שגדל בתוכנו ומכירים אותו, ויש לנו אחריות לזה שהוא המשיך לפעול".
פורסם לראשונה: 00:00, 21.06.24
