משפחות רבות שפונו מהצפון כבר לפני יותר משמונה חודשים, רואות מרחוק את יישוביהן מטווחים ובוערים. שלוש משפחות מקריית שמונה סיפרו ל-ynet ול"ידיעות אחרונות" על החששות הכבדים וחוסר האונים.
נזקי השריפות בקריית שמונה וכחל
(צילום: אביהו שפירא / נחום סגל )
"לקחו לנו את החיים"
שרון בוחניק: "כבר שמונה חודשים לא היינו בבית. לא דמיינו שנגיע למציאות כזו. ראיתי תיעודים שבהם האש מגיעה אלינו עד הבית. אתה מרגיש חסר אונים. אתה רואה איך בעוד רגע הבית שלך נשרף, ואין לך מה לעשות. אני מוכן בכיף להתחלף עם מירי רגב. מלון זה טוב לשבוע, לא ליותר מזה. אם זה היה תלוי בי, הייתי חוזר הביתה כבר אתמול, אבל ריקי, אשתי, מפחדת.
"כשאמרו לנו שאת חנוכה נעשה במלון לא האמנתי. ואז הגיעו פורים ופסח, ומי האמין שנהיה עדיין פה? לקחו לנו את החיים. כבר שמונה חודשים שאני לא בוחר מה לאכול, אלא בוחרים לי. אתה מגיע לחדר אוכל ובוחרים עבורך, ויש לך לוח זמנים מתי אתה יכול לקבל אוכל. אני מצפה שיחזירו את הביטחון לקריית שמונה ושלא נפחד בלילה שמישהו ייכנס ויפתיע אותנו".
"השנה הזאת פירקה אותי לרסיסים"
גבי חסין: "הפעם האחרונה שהשתמשו בבריכה אצלנו בבית הייתה בחג סוכות. עכשיו יש כבר קרפדות בבריכה. זוועה לראות את זה ככה. הבית ריק מ-8 באוקטובר. עברנו לדירה במורדות טבריה. זה לא הנוף שלי, אני לא אוהב את הנוף של הכינרת. אני מתגעגע לנוף של הבית שלי. אני לא במצב של נופש, אלא של אדם שאין לו בית. אני אדם זר פה. בלילה אני לא נרדם, חושב על הבית שלי, על המיטה שלי, בית הכנסת והשכנים. הכול פה חסר טעם בעיניי. אני לא רוצה לעזוב את קריית שמונה. יותר מ-50 שנה אני חי שם.
"הגעתי בפעם האחרונה לביקור קצר לפני שלושה חודשים, וברחתי אחרי חמש דקות. אי-אפשר לראות את המקום ככה. את העיר שלך שהפכה לעיר רפאים. זה לראות את העיר ולבכות. אני אדם חיובי מטבעי, אבל השנה הזאת פירקה אותי לרסיסים. אנחנו משפחה של עשרה אחים, והשנה את ליל הסדר עשינו כל אחד במקום אחר ברחבי המדינה. מי היה מדמיין סיוט כזה?מירי רגב אמרה שאנחנו צריכים לומר תודה שנתנו לנו בתי מלון, אבל לקחו לנו את שמחת החיים. אנחנו נמצאים פה בלי חיים. הלב שרוף".
"אנחנו עקורים מהבית שלנו"
תקווה ססי: "אני בירושלים, והראש שלי בקריית שמונה. היה לנו טוב בבית שגרנו בו 40 שנה. פה, בירושלים, אני מרגישה שהמלחמה מזמן נגמרה. אצלנו החיים נעצרו בסוכות, ופה בירושלים כולם חוגגים שבועות. זו הרגשה נוראית. חושבים שאנחנו במלונות ומבלים, ושואלים על מה אנחנו מתלוננים. אנחנו עקורים מהבית שלנו. נגמרו ימי שישי עמוסי הסירים והאוכל והתבשילים שהכנתי. הכול השארתי שם מאחור. שמונה חודשים לא ישנתי במיטה שלי. פוחדת שהבית יעלה באש ושהכול יתרסק בשריפות.
"אני לא יודעת מה קורה שם. בלילה אני כל הזמן חושבת מה יהיה עליו. הכול נשאר שם, האלבומים והזיכרונות. אבל אני לא מתחייבת שאחזור לקריית שמונה. אין לנו ממ"ד בבית, והמקלט שלנו לא ראוי למגורים. אני הכי מפחדת מחדירת מחבלים. עברתי המון קטיושות, אבל זה הכי מפחיד אותי. עד שלא אסדר שהבית יהיה מוגן מחדירה, לא אחזור. אני רוצה לראות בוודאות שהשקט חוזר".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.06.24
