אפילו בחודשים שחלפו מאז 7 באוקטובר, לא זכורה יממה עם כזאת תחושת ניתוק של צפון הארץ מהמרכז, של כאבי בטן מהיעדרה של הממשלה ושל רחשי לב שהמדינה בעצם מתנהלת לבד. בלי ראש ממשלה, בלי ממשלה, בלי קבינט מלחמה ובעצם בלי שום קבינט, לא מדיני ולא ביטחוני, שיתכנס, אגב, רק ביום ראשון בערב. כי הרי מה בוער? אה, בעצם הצפון בוער. נו מילא, כל עוד אין פגיעה בנפש, ניתן להכיל את זה. מה קרה? שהתושבים ימשיכו להתגורר כמו פליטים מחוץ לביתם. ספטמבר, כאמור, לא תאריך קדוש. ובינתיים, המדינה ממשיכה כמו ספינה רעועה, מחוררת, שנעה ונדה על הגלים, ללא קברניט, ללא מטרה, ללא מצפן.
בעוד שבערוצים המרכזיים נמנעו מלסקר את האירועים בשידור חי, למעט הבלחות קצרות של מבזקים, פגשו הצופים במהלך החג תוכניות (חוזרות) של רוקדים עם כוכבים ושל האח הגדול. מדינה שמקדשת את האסקפיזם, את הבריחה ממציאות בוערת, כל זה קורה בזמן שיותר מ-200 רקטות שוגרו על הצפון. האזעקות הגיעו עד לכנרת, לטבריה, לדגניה – אותם מקומות שאליהם פונו יישובי הגליל המזרחי בתחילת המלחמה, כשהיה חשש שחיזבאללה יצטרף למלחמה בעזה.
בינתיים חיזבאללה מרחיב את טווח האש ליישובים מרוחקים, ביניהם גם כאלה שלא פונו, כמו ברמת הגולן, אבל הממשלה נמנעת מלפתוח במלחמה. אולי בלחץ ארה"ב, אולי בהבנה שכל עוד הצבא נמצא בעזה מוטב להימנע מפתיחת עוד חזית, אולי מתוך היסוס, מסמוס, חוסר רצון להכריע ואולי כי פשוט לא יודעים איך להכריע – כל הדברים שגנץ תיאר מתוך קבינט המלחמה כשהתפטר מהממשלה.
השאלה המתבקשת היא אותה אחת שנשאלה כשישראל, על פי פרסומים זרים, חיסלה את חסן זאהדי, מפקד כוח קודס, ב-1 באפריל במתחם שגרירות איראן בדמשק – מה שהוביל לאותו לילה היסטורי של תקיפה אווירית שביצעה איראן בין 13 ל-14 באפריל על ישראל. אם הממשלה לא רוצה להסלים את המצב עם חיזבאללה כל עוד צה"ל בעזה, למה לחסל את בכיר הארגון, טאלב עבדאללה, כשברור שהחיסול הזה יביא להחרפה של הלחימה מצד חיזבאללה? האם יש מישהו שלא ברור לו מעגל ההסלמה? חיזבאללה יגידו שהם ירו כי חיסלנו מפקד בכיר, ואנחנו נגיד שחיסלנו כי הם ירו.
האם באמת יש חשיבות כזאת לחיסול, שמצדיק מתקפת רקטות על הצפון שכמותה לא הייתה, ובעיתוי שבו ישראל לא מעוניינת להיכנס למלחמה?
שלא יובן לא נכון: מותו של בכיר החיזבאללה לא מעורר שום צער, והוא בן מוות על מעשיו. אבל כמו במקרה החיסול של האיראני, התחושה היא שיש פה משהו מעבר לחשיבות הביטחונית.
יש רצון להשיב את הכבוד ותחושת השליטה מצד המערכת הצבאית והמדינית, ולהוכיח שאנחנו קובעים את סדר היום.
ואנחנו לא.
חיוכו של ראש הממשלה במליאת הכנסת
חייבים להודות שאין מה שמעורר שאט נפש יותר מחיוכו של ראש הממשלה במליאת הכנסת, לאחר ההצבעה על החלת חוק הרציפות על חוק הפטור מגיוס. ככה נראה מפיסטופלס, כשהוא מפתה את פאוסט בניסיון להכשיל אותו.
63 ח"כים הצביעו על התועבה הזאת, תוך המצאת תירוצים כדי להצדיק את הצבעתם, ביניהם כאלו שהבטיחו שיתנגדו. שיחה בארבע עיניים עם מפיסטופלס, סליחה, נתניהו, שינתה את עמדתם. והיו גם מי שלא מצופה מהם שיתנו יד לאותה מניפולציה שקרויה חוק הרציפות, כמו שרי ליכוד בכירים ששירתו בצה"ל – תוך ידיעה שחוק שחוקק לפני 7 באוקטובר לא יכול להתכתב עם שום דבר שקרה אחריו.
סצנת החיוך תופסת ממדים מפלצתיים יותר, כשמבינים שבאותו זמן שבו הקואליציה קימבנה את חוק הרציפות בטענה שמדובר בעניין טכני בלבד, כבר ידעו 63 חברי הכנסת שהצביעו בעד, שארבעה לוחמי סיירת גבעתי - אלמוג שלום, יאיר לוין, טל פשבילסקי ואיתן קרלסברון ז"ל - נפלו בעזה כשבית ממולכד קרס עליהם.
מישהו, שאינו מתומכי נתניהו, טען באוזניי שהוא ראה את האירוע ויודע למה נתניהו צחק. זה היה כשחברי הכנסת של מפלגת העבודה צעקו לעברו "בושה" על חוק ההשתמטות, ואילו השר קרעי צעק לעברם: "מי שמדבר. הרי יו"ר המפלגה שלכם (יאיר גולן) מעודד סרבנות".
ביבי, כמה מפתיע, אהב את התשובה וחייך.
אבל גם אם אנחנו לא בטוחים למה צחק נתניהו, קשה לזכור רגעי שפל גדולים יותר, כשלמרות שהצורך בלוחמים ידוע, וכך גם ההארכה השערורייתית של ימי המילואים והארכת השירות הסדיר - הכנסת הצביעה בעד חוק שמטרתו לשחרר את המשתמטים החרדים משירות צבאי.
אבל מה אפשר להגיד על מי שמזמן איבדו רגישות ציבורית. פעם זה לא היה קורה. ביבי של פעם, היה דוחה את ההצבעה בגלל מותם של חיילים. אבל בשביל ביבי והקואליציה של היום – הכלבים נובחים והשיירה עוברת.
אבל נראה שהסוף במקרה זה ידוע: ביום שלישי יגיע החוק לוועדת חוץ וביטחון. יו"ר הועדה, אדלשטיין, שמגובה בקבוצה לא קטנה שמתנגדת לחוק, נחוש לשנות אותו לטובת הצבא ונגד החרדים. הם, לעומת זאת, נחושים לשנות אותו לטובתם. הסיכוי שתהיה איזו נקודת מפגש או הסכמה ביניהם – שואף לאפס. כך גם הסיכוי שהחוק יגיע לקריאה שנייה ושלישית. הרבה יותר ודאי שזה יגיע להתנגשות.
מי שמאמין שנתניהו לא ידע במשך שמונה חודשים שירון שי ז"ל, בנו של יזהר שי, שר לשעבר בממשלתו, נפל בקרבות 7 באוקטובר - כפי שטען שלשום בשיחה טלפונית עם שי – שיקום. שרה, את יכולה לשבת
בעוד ימים ספורים תפורסם פסיקת בג"ץ שתדרוש ממשרד הביטחון להוציא צווים, והחרדים ייפגשו עם המציאות ברמה האישית. קשיים בהוצאת רישיון נהיגה, בנסיעות לחו"ל, ביטול הטבות במעונות, בארנונה, פגיעה בהעסקת נשים חרדיות.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזי החרדים אולי חשבו שהם יגיעו לחוק הגיוס על מגש של כסף. הכסף שלנו. הם יגלו שזה או-או: או השתמטות או כסף.
מי שמאמין שנתניהו לא ידע במשך שמונה חודשים שירון שי ז"ל, בנו של יזהר שי, שר לשעבר בממשלתו, נפל בקרבות 7 באוקטובר - כפי שטען שלשום בשיחה טלפונית עם שי – שיקום.
אוקיי, תודה שרה. את יכולה לשבת.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.06.24
