ב-7 באוקטובר, כשתמונת המצב בבסיסי העוטף החלה להתבהר, קבוצות הוואטסאפ נפתחו בזו אחר זו: "תצפיתניות 414 לדורותיהן", "נחל עוז זה הבית", "כרם שלום משפחה", ועוד ועוד. בכולן היו חברות תצפיתניות ששירתו בחמ"לים השונים בגבולות, ונעזרו האחת בשנייה כדי לנסות ולהבין מה קורה.
ביניהן היו גם רוני כהן, יהל אורן, רותם הורוביץ, הילה ולדמן ובר עמרם, ששירתו כתצפיתניות בגזרת עזה בתקופות שונות, וכעת לוקחות חלק בקבוצת "מחאת התצפיתניות" שקמה בעקבות פרסום סרטון החטיפה של התצפיתניות דניאלה גלבוע, קרינה ארייב, אגם ברגר, נעמה לוי ולירי אלבג ממוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר.
קשה לצפייה: סרטון חטיפת התצפיתניות
2 צפייה בגלריה
"הן האחיות שלנו". מימין לשמאל: יהל אורן, רותם הורוביץ, רוני כהן, הילה ולדמן ובר עמרם
(צילום: יאיר שגיא)
רוני כהן השתחררה ב-2013 אחרי שירות בחמ"ל כרם שלום. "התחושה העיקרית הייתה שאנחנו חייבות להתעורר", היא סיפרה. "החלטנו לעשות מאבק משלנו כי כולנו יודעות מה זה להיות בחמ"ל באירוע". במהלך השירות של רוני הצליח נגמ"ש לעבור את מעבר כרם שלום ולחדור קילומטר לתוך ישראל. "היינו 8 שעות בכאוס. הייתה חדירה שמטרתה, לפי המודיעין, הייתה להיכנס לבסיס ולחטוף חיילים. רמת החרדה שלי הייתה בשמיים. במזל זה נגמר בשלום. היינו מעבירות הרבה מודיעין ולא ידענו איפה זה עומד. את מסתכלת לחמאסניק על הגדר בעיניים, רואה שהוא מתאמן כדי להרוג אזרחים, מדווחת ולא יודעת מה קורה עם זה".
בר עמרם, ששירתה בחמ"לי נחל עוז וכרם שלום ופיקדה על תצפיתניות בהכשרה, תיארה חוויה דומה לזו של רוני, שהשתחררה שלוש שנים לפניה. "אנחנו נמצאות באיזו בועה. לא מעדכנים אותנו ברקע או בהנחיה. יש שרשרת אירועים שקורית, ובמקום שתהיה לנו תמונה מלאה עם החוליה לפנינו ואחרינו אנחנו רק מעבירות הלאה את הנקודה שראינו. וחבל. אנחנו מכירות הכי טוב את הגזרה ויש לנו המון מה לתת".
הילה ולדמן השתחררה ב-2010 אחרי שירות כחיילת וכמפקדת בחמ"לי כיסופים וכרם שלום. "עבר זמן אבל אני רואה שלא השתנה שום דבר", היא אמרה. "התצפיתניות בצפון נמצאות באותה סכנה של חדירה, ומה עושים עם זה? בתקופתי לפחות היה למפקדת נשק, ואז גם זה הופסק. מזלזלים בביטחון שלהן וגם בנפש שלהן. לי אישית עדיין תקוע בראש אירוע מאוד קשה מעופרת יצוקה. לא באים לדבר איתנו על זה אחר כך, לא חושבים על תמיכה נפשית".
יהל אורן, שהשתחררה משירות בחמ"ל נחל עוז ב-2014, הנהנה בהסכמה. "תמיד הייתה לנו התרעה על מנהרה בבסיס, ותמיד אמרו שהיא תגיע למגורי הבנות. כדי לצאת לשירותים בזמן סבב לחימה היינו צריכות ללוות האחת את השנייה עם הנשק של הקצינה".
רותם הורוביץ היא הצעירה שבחבורה, והשתחררה באפריל 2023 משירות בבלון מארס (כיסופים). "גם אצלנו המצב היה דומה", היא סיפרה. "במרץ הקודם המג"ד אמרה לנו שהיא חושבת שתהיה פשיטה בחצי השנה הקרובה. ניסינו להבין מה אנחנו עושות עם זה, ביקשנו גישה לחומרים ולא קיבלנו. אני זוכרת שהיה לי דיווח שפניתי לקצין המודיעין שהיה אמור לקבל אותו, והוא לא קיבל. שאלתי שאלות כמו 'למה זה בסדר שרועה צאן יהיה כל כך קרוב לגדר?' וענו לי ששם יש את הדשא הכי טוב וככה זה".
"אצלנו החמ"ל אפילו לא היה ממוגן", אמרה הילה. "יש לנו תמונות יושבות עם שכפ"ץ וקסדה בעמדה או עם פיג'מות במיגונית, ואני מסתכלת על סרטון החטיפה וזה אשכרה אנחנו. זו הייתה יכולה להיות כל אחת מאיתנו. הן ישבו שם פצועות, מלאות תושייה, ניסו לתקשר עם המחבלים כשמולן גופות של חברות שלהן. הן ילדות! חלקן הגיעו לבסיס יומיים קודם. הכי קשה לי המחשבה שכשהן יושבות שם הן מאמינות שתכף יגיעו לעזור להן. יש צה"ל! אנחנו הרגשנו הכי בטוחות בעולם בנחל עוז ובכל אחד מהחמ"לים. זה היה הבית שלנו, והמחבלים נכנסו אליו ועשו כרצונם". גם יהל מכירה היטב את המיגונית שממנה נחטפו התצפיתניות. "זה מקום שכשמחזור היה משתחרר היינו מקשטות. כתוב שם בגדול 'העיניים של עזה' והיינו שמות את טביעות הידיים שלנו".
למרות הביקורת שלהן ושל מאות תצפיתניות בעבר ובהווה, הן עדיין ימליצו בלב שלם על התפקיד. "יש סיבה שכל חמ"ל נקרא משפחה או בית", אמרה רוני. "אנחנו האחת בשביל השנייה, לא מוציאות גימלים כדי לא לדפוק את המשמרות, סוגרות שבתות בשביל אחרות, ואם היו קוראים לנו למילואים היינו באות מיד. הן האחיות שלנו. הן לא הזיזו את העיניים מהמסך, אפשר לשמוע איך בגבורה ובאומץ הן ממשיכות לדווח ומראות כמה הן מחויבות לגזרה ולמדינה. הן לא הפקירו את העמדות שלהן, אז מי אנחנו שנפקיר אותן?" בר הסכימה: "אני אמשיך להגיד לבנות שזה התפקיד הכי טוב שאפשר לעשות בצה"ל, אבל צריך ליצור רשת ביטחון לדור הבא, להן ולהורים שלהן, וגם לתת לתצפיתניות שנהרגו ב-7 באוקטובר את הכבוד הראוי - הן לא נרצחו, הן חירפו את נפשן למען המולדת ונפלו כשהגנו על המדינה".
פורסם לראשונה: 00:00, 16.06.24
