זה לא קשה, זה בלתי אפשרי לומר כמה נוראה וכמה קשה לעיכול הידיעה שעשרה לוחמי צה"ל נפלו אתמול. עוד עשרה. בלתי אפשרי בכמה משפטים ובלתי אפשרי בים של מילים להסביר את תחושת האימה, המחנק ושיברון הלב. עוד עשרה שנגרעו ממצבת כוח האדם של יחידתם, ממצבת כוח האדם של המדינה כולה, ויותר מכל – ממשפחותיהם.
ולא פחות קשה מכך זה להציג את השאלות המתבקשות, לתהות מה התועלת, לדבר על הדשדוש. סוג של דשדוש סטייל לבנון שכבר יצא מהארון וכבר מדובר בו גלויות לא רק בתקשורת הכתובה ובאולפנים, אלא גם בדרגים הבכירים ביותר בצבא. מה שניתן לנסח בשאלה בת חמש מילים: מה בדיוק אנחנו עושים שם?
"צה"ל על סף הכרעת החמאס", הייתה כותרת העיתון הזה, ביום שישי האחרון, שציטטה בכירים במערכת הביטחון - שם גנרי לצה"ל - שהוסיפו שלא צריך "לחשוש מסיום המלחמה תמורת השבת החטופים". ואם לתרגם את האמירה לשפה שכולם מבינים אותה, מה שנאמר שם זה שצריך לעבור שלב. שאת הסף הזה, של הכרעת החמאס או הניצחון המוחלט, כנראה שכבר לא נחצה. סליחה – לא נחצה. בדומה לקו האופק, הוא יישאר תמיד במרחק נגיעה. שעכשיו צריך לקבל החלטות קשות: ממשיכים בכיבוש שאבורה – שכונה במחנה הפליטים רפיח, בנקודה הכי דרומית של רצועת עזה, במקום שפעם עמד בו מוצב טרמית, סוג של קן הקוקייה שחמאס פוצץ בעיצומה של האינתיפאדה השנייה אחרי שחפר מנהרה מתחתיו והטמין חומר נפץ תחת היסודות – או שהולכים בכל הכוח על הסכם. להחליט, להבהיר לצבא ולעדכן את אזרחי המדינה שנופלי אתמול הם לא האחרונים לשלם את המחיר. כי ככה נראית מלחמה גם אם מדובר בצבא הכי טוב בעולם, וצה"ל כבר מזמן לא הצבא הכי טוב בעולם, גם אם החיילים שלו הם הכי טובים, הכי מסורים, הכי מחויבים.
"יש שתי אפשרויות", אומר לי קצין בכיר, "לצאת עכשיו, שזו הודאה חד-משמעית שוויתרנו על מטרות המלחמה, או להכניס פנימה כמה אוגדות ולנהל מלחמת בליץ מהסוג שניהלה ישראל בתחילת המלחמה”
רק שעכשיו זה נהיה קשה יותר ויותר. "יש שתי אפשרויות", אומר לי קצין בכיר שמכיר את עזה היטב ומקרוב, "לצאת עכשיו, שזו הודאה חד-משמעית שוויתרנו על מטרות המלחמה: סינוואר לא חוסל; חמאס לא הושמד; והחטופים לא הוחזרו; או להכניס פנימה כמה אוגדות ולנהל מלחמת בליץ מהסוג שניהלה ישראל בתחילת המלחמה. ואין", הוא אומר, "בין לבין. אלא אם יש הסכם".
רק שכל זה קורה בשעה שהצפון בוער. שבתי היישובים שם נחרבים בזה אחר זה, שלכולם ברור שאם המלחמה בעזה לא הסתיימה תוך שמונה חודשים, אין סיכוי שזה יקרה במלחמת לבנון השלישית שלא תהיה דומה לשום דבר שמדינת ישראל הכירה ב-76 שנותיה. וכל זה קורה בשעה שהשלב הראשון בקידום חוק הגיוס המושחת עבר בהצלחה - וכן, היה שם חיוך גדול - ובשעה שהרחק מהעין הציבורית לא רק שהסובלנות הציבורית למחיר הדמים פוחתת, יש ירידה, גם אם מינורית בינתיים, בנכונות אנשי המילואים להתגייס שוב ושוב בפעם המי יודע, למי יודע כמה זמן.
במילים אחרות, אם לסכם, לא רק הצבא, גם הציבור, צריך לדעת אם שמונת החללים אתמול, שקרעו לנו את הלב, הם רק עוד שלב במחיר הדמים הלא-נגמר במלחמה הלא-נגמרת עבור מטרות שיש כאן ללא מעטים - כולל גם בצבא - שהן אינן ברורות להם די הצורך.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.06.24
