1. רבע שעה לפני צאת השבת, משהו הרגיש לא טוב. קשה לתאר את הרגע שבו אתה נדרש לשלב בין לשון התפילה: "ליהודים הייתה אורה ושמחה" לבין הכותרת הראשית בכל האתרים: "הותר לפרסום". הפנים והשמות, הסיפורים האישיים פוצעים, שוב, את הלב.
אסון גדול ניחת עלינו, מלחמה נוראית עם מחירים קשים. אולם, כל אלה אינם מערערים את צדקת הדרך. המלחמה נכפתה עלינו. לא עם מחרחר מלחמה אנו. מאות רשעים פרצו אל ביתנו, טבחו, רצחו, אנסו, לקחו בשבי את טובי אזרחינו וחיילינו. אנו מחויבים להילחם. ביחד. העולם המערבי מסרב להבין: זו איננה רק מלחמה על גבולותיה של ישראל, זהו קרב של בני האור בבני החושך. בין תאבי מוות לאוהבי חיים, בין פורעי מוסר לשוחרי חסד. אנחנו מגינים על העולם החופשי ואתם, בתמימות או בטיפשות, מסרבים להביט באמת החדה. אתם מסכנים את עתידכם, את הביטחון שלכם, בחרתם בעיוורון.
2. המלחמה לא תהיה קצרה. בדרום ובצפון המלחמה נמשכת. התלקחות בצפון נראית קרובה מתמיד. ביו"ש האדמה רוחשת, החברים החדשים שלנו, החות’ים, הפכו את אילת לקו גבול, שווה לפקוח עין על הגבול הירדני והאיראנים רק מחפשים דרך להשמיד את ישראל.
אנחנו צריכים להפוך את סיסמאות האחדות החשובה כשלעצמה לתוכנית עבודה סדורה. בשלב הראשון, אנו זקוקים לחיילים, להרבה חיילות וחיילים
אינני מבוהל, אינני פסימי. אני משוכנע ששילוב ראוי בין מעשה צבאי למעשה מדיני יוביל לניצחון ישראלי. אני מאמין שאנו עם של נצח, אינני מקל ראש אבל אינני מוכן להתייאש. לשם כך, אנו גם זקוקים להפוך את סיסמאות האחדות החשובה כשלעצמה לתוכנית עבודה סדורה. בשלב הראשון, אנו זקוקים לחיילים, להרבה חיילות וחיילים.
בשבוע שעבר, דווקא בשבוע הזה, אישרה הכנסת את חוק הפטור. מה עוד צריך לקרות כדי שתפסיקו להתעסק בפוליטיקה ותתחילו לדאוג לביטחוננו? מה עוד צריך להתרחש כדי שתפסיקו להצביע בעד הסדרים שפוגעים בביטחון של כולנו?
זו איננה רק "הצבעה טכנית", אי-אפשר להבטיח הבטחה חסרת כיסוי ש"בוועדות – החוק ישתנה". יש רגעים בהם דבקים בערכים, באמת הפשוטה, בלי תחמונים, בלי תכסיסים. הצבעה כזו בזמן מלחמה פוגעת פגיעה קשה בחיילים הסדירים, בחיילי המילואים ובמשפחותיהם. ביד אחת – פוטרת הממשלה חלק ניכר מהציבור מחובת ההשתתפות במלחמה על הבית, ביד השנייה היא רוצה להצביע על דחיית גיל הפטור לחיילי מילואים. חברים, זה לא טכני, זה כואב, זה צורב, זה לא מוסרי, זה מנוגד ליהדות.
בלי אחינו החרדים, אין מספיק חיילים. אלה העובדות. שום שקר לא יוכל לכסות על כך.
3. ובכל זאת, אירוע מכונן נרשם השבוע.
חברי הכנסת החרדים הצביעו, בקולם, בעד מתווה גיוס, בעד סנקציות פליליות. אמנם המתווה שעבר בכנסת אינו מתאים לצרכיה של מדינת ישראל. כמי שהיה אחד השותפים הבכירים לעיצובו, אני יכול לקבוע שהמתווה הזה איננו עונה על הצרכים של מערכת הביטחון אחרי 7 באוקטובר. מי שמציע את המתווה הזה זורה חול בעיני האזרחים. נהרגו ונפצעו חיילים רבים; צורכי הביטחון הורחבו, אנו לוחמים במלחמה רב-זירתית, ההבטחה שבעוד חמש (!) שנים יתגייסו 50 אחוז מהחרדים מנותקת מהסכנות המשחרות לפתחנו. אבל, הפור נפל! מעתה לא יוכלו הנציגים החרדים לבקש פטור גורף, מעתה לא יוכלו יותר לפרק ממשלות על רקע סנקציות ומכסות. הם, במו ידיהם, הצביעו בעד מתווה שמחייב גיוס. מנהיגי המפלגות החרדיות, כולם, ללא יוצא מן הכלל, אמרו בקולם, בהצבעה שמית: "בעד".
מעתה, זו עמדת הפתיחה לכל דיון עתידי. לא נלך אחור. תם הדיון על עצם חובת הגיוס.
זהו רגע היסטורי. בתוך הררי החושך התגלתה אלומה של אור. החרדים מוכנים להתגייס. מעתה, לא עוד דיון על "אִם", אלא רק על "איך" ו"כמה".
ובימים הללו, גם זו בשורה טובה.
שי פירון הוא נשיא תנועת "פנימה".
פורסם לראשונה: 00:00, 16.06.24
