בבגין, מול הקריה, מתקיימות כל מוצאי שבת שתי הפגנות, אחת נגד הממשלה וראשה, שנייה בעד עסקה מיידית להחזרת החטופים. המרחק הפיזי בין ההפגנות הולך ומתקצר משבוע לשבוע; מתקצר גם המרחק הפוליטי. המחאה של 2023 מתכנסת לתוך הזעקה של 2024, וכבר קשה להבחין בין השתיים. בשבת האחרונה, במרחב בין שתי ההפגנות, הבחינה בי קוראת של העיתון. "אתה נואש כמוני", אמרה לי. "אני לא נואש", אמרתי. "אני כועס. וגם את לא נואשת. עובדה - יצאת להפגין. ייאוש איננו אופציה".
מה גם שהממשלה, בלי גנץ ואיזנקוט, בהנהגת סמוטריץ' ובן גביר, פורקת מאתמול כל עול, גם בעזה, גם בגדה, גם בהפקרת החטופים, גם בהפקרת הלוחמים: ממשלת הכהניסטים הראשונה.
תנועות המחאה פותחות היום בשבוע של הפגנות ואירועי שיבוש בירושלים, קיסריה ותל-אביב ובכבישים ראשיים ברחבי הארץ. הסיכוי שהאירועים האלה ימוטטו את הקואליציה קטן מאוד. נתניהו צלח בשבוע שעבר בשלום את ההצבעה בכנסת על חוק ההשתמטות, הצבעה שנחשבה לאיום הגדול ביותר על הישרדות ממשלתו. השרים וחברי הכנסת של הליכוד שהבטיחו בחדרי חדרים להצביע נגד החוק, השתפנו והצביעו בעד, לבד מיואב גלנט, האחד שהעז.
בהצבעות הבאות המתנדנדים יגלו שיותר ויותר קל להם להצביע בניגוד לדעתם, בניגוד לרצון הבוחרים שלהם. הצייתנות משחררת
תהליך ההמרה הושלם. בהצבעות הבאות הם יגלו שיותר ויותר קל להם להצביע בניגוד לדעתם, בניגוד למצפונם, בניגוד לרצון הבוחרים שלהם. הצייתנות משחררת. אין פלא שנתניהו הגיב על ההצבעה בצחוק גדול: עליבותם של המתנדנדים הצחיקה אותו.
הם ימשיכו להצביע נגד עצמם עד סוף מושב הקיץ של הכנסת. לא מהם תבוא הישועה; גם לא מאריה דרעי. כל מי שעיניו בראשו יודע שהנזק שנגרם לישראל במהלך כהונתה של ממשלת נתניהו גדול מכל מה שידענו ב-76 שנות ריבונות; כל מי שעיניו בראשו יודע שהתיקון לא יבוא מהממשלה הזאת, בהרכב הזה; כל מי שעיניו בראשו יודע שיציבותה של הממשלה עומדת ביחס הפוך ליציבותה של המדינה.
אף על פי כן הרבה ישראלים - לא רק ביביסטים - נאחזים בנתניהו. הוא לא מושלם, הם אומרים, אבל הוא שלנו. הוא קבוצת הכדורגל שעליה גדלו: גם כשהוא מצעיד את המדינה מכישלון לכישלון לעולם לא יצעד לבד.
בהפגנות לא תתפרק הממשלה, גם לא בהצפת הרשת החברתית בפוסטים מלאי רגש ובאיורים מלאי שנינות. צריך להוסיף: גם לא בטורים בעיתון. כל אלה טובים בגיוס הצד האחד, אבל ההשפעה שלהם על הצד השני מזערית. החברה הישראלית מקוטבת: אין בה כרגע שיח הדדי, אין בה קשב; זה ההישג הפוליטי הגדול ביותר של נתניהו ועוגן ההצלה שלו.
אז מה, להתייאש? בשום פנים ואופן לא. קודם כל, אין תועלת בייאוש. הוא מוביל למקומות לא טובים - לבריחה מאחריות או מהארץ, לשקיעה באדישות משתקת או לחתירה למעשים קיצוניים, הרי אסון: בשבועות האחרונים שמעתי מיותר מאדם אחד משפט כמו "אני מבין עכשיו את יגאל עמיר", שמעתי והתחלחלתי; שנית, חומות סופן ליפול. שישה ימים הקיף צבאו של יהושע בן נון את חומות יריחו פעם אחת ביום, וביום השביעי שבע פעמים. "ויריעו העם תרועה גדולה ותיפול החומה תחתיה". הסוד הוא בהתמדה, בסבלנות: יש ממי לקחת דוגמה.
התקווה יכולה לבוא מהצבא. הכישלון הבלתי נסלח ב-7 באוקטובר החליש את כוחו של הרמטכ"ל מול הדרג המדיני. אף על פי כן, עיני הציבור נשואות לצה"ל, ולרמטכ"ל בראשו. זה חודשים גורר נתניהו את הצבא להסתבכות בעזה, בלי תוכנית, בלי חזון, בניגוד לתפיסה המקצועית של הצבא. הוא מסכל בתואנות שונות כל סיכוי לעסקה שתחזיר את בני הערובה, בניגוד לתפיסה הערכית של הצבא. הלוי יכול היה להיאבק יותר, ואולי עוד ייאבק.
הרבה תלוי בלוחמים - במילואימניקים, בסדירים, באנשי הקבע ובבני משפחותיהם. הם הראשונים שמשלמים את מחיר הכניעה למגזר החרדי, בהארכת שירות, ולמגזר החרד"לי, בפתיחת חזית שלישית ביהודה ושומרון.
הממשל האמריקני הוא הגורם הראשי שמרסן היום את סמוטריץ' ובן גביר. הממשל פועל קודם כל על פי התפיסות והאינטרסים שלו, אבל הוא קשוב מאוד גם לקולות שבאים מישראל. כאשר ממשל זר מסרב להתייאש מישראל, מי אנחנו שנתייאש.
הרבה תלוי ביועצת המשפטית לממשלה ובבית המשפט העליון. בין אם הם מודים בכך בין אם לאו, השופטים קשובים לקולות מהציבור. בתוך עמם הם יושבים.
והחשוב ביותר, החטופים ומשפחותיהם. אין לנו זכות, מוסרית, ערכית, היסטורית, לוותר על המאבק הציבורי להצלתם.
אייל נוה הוא אחד ממנהיגי "אחים לנשק". האופטימיות שלו מידבקת. הוא בונה על דרך ארוכה - ממהפך פוליטי במושב הנוכחי דרך ניצחון בבחירות מוקדמות ועד לטיפוח גרעינים צעירים שיישבו מחדש את עוטף עזה. בשיחה שקיימנו הוא דחה את כל הספקות שלי על הסף. "בסוף האקדוחן הטוב מנצח", אמר. אני מקווה שהוא לא חי בסרט.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.06.24
