החג האהוב עליי ביותר הוא חג הספר. בחג הזה לא שונאים את המצרים (ע"ע פסח), לא תולים מחדש את המן (ע"ע פורים), לא מדליקים נרות כדי להבעיר את הבוז לאנטיוכוס (ע"ע חנוכה). בחג הזה פשוט אוהבים ספרים.
נכון שלא כולם באים לקנות רק שירה או רק פילוסופיה, ושערימת ספרי הבישול לפעמים גבוהה יותר מערימת ספרי אפלטון. אבל זה באמת לא משנה, ואני גם מאמין בחוק הכלים השלובים: שבאותה שקית ספר שירה של יונה וולך ישכון בשלום עם המדריך השלם לציפורי ישראל.
כששואלים אותי מהו הריח האהוב עליי אני עוקף את התשובות הצפויות (ריח של דשא קצוץ או ריחו של גשם ראשון) ואומר מיד שאין כמו ריח של ספר. ולאלה המקשים ושואלים "חדש או ישן?" אני עונה: גם וגם.
זה התחיל בכיכר סטרומה שבחולון. הכיכר שהייתה במרחק הליכה מהמעברה שבה ביליתי את ילדותי הצטיירה בעיניי ככיכר החלומות. היו בה בית הקפה של העולים החדשים, חנות הצילום "פוטו דן", בית כנסת וחנות ספרים. דודי יעקב ראה שעיניי מתעכבות על ספר מסוים שהונח בקדמת חלון הראווה של אותה חנות. על כריכתו צוירו שני הרים. על אחד מהם ישב ילד ולידו דגל. על ההר השני עמד ינשוף. בין ההרים עבר נהר ובו פערו הדגים את פיהם. מעל נצבעו השמיים בכחול ושמש כפולה חייכה חיוך צהוב. דודי קלט את הרגע המהפנט הזה ולא אמר מילה. למחרת חזר עם שקית חומה ובתוכה "שירים ופזמונות לילדים" מאת ח.נ. ביאליק ונחום גוטמן. כן, הספר שיום קודם נשם עוד את אוויר חלון הראווה היה לפתע בידי.
מאז אני חייל בצבא הזה. צבא מחזיקי הספר. לא ידעתי אז שפעם אכתוב, אבל כשהמורה בכיתה ג' ביקשה שנכתוב חיבור תחת הכותרת המשונה "היכן תרצו להישאר לבד בלילה?" הייתי היחיד שכתב "ספרייה". הילדים האחרים כתבו על חנויות צעצועים או בתי חרושת לשוקולד.
בבית היה ספר שירה אחד של המשורר ג'ובראן חליל ג'ובראן. את הספר קנה אבי בבגדד. היה פירוש קאסוטו לתנ"ך (מתנה מנחליאלי, שהיה המנהל של אבי במשרדי מס רכוש ברמלה), הייתה אנציקלופדיית מכלל (מתנה מדוד אלברט) וכמובן ארבעת הכרכים השחורים של אבן שושן. באותם ימים חילקתי את קנאתי לשניים: הראשונה הייתה לבנות משכונת העשירים שיכלו ללמוד פסנתר אצל גברת פאני, והשנייה לחברים מאותה שכונת עשירים שפעם בכמה חודשים קיבלו בדואר עוד כרך של האנציקלופדיה העברית.
המצאת שבוע הספר הייתה ההזמנה הכי לוהטת ללונה פארק. אני יכול להעיד בשבועה על הרגע שבו ראיתי בפעם הראשונה את כיכר מלכי ישראל מלאה בכל כך הרבה דוכני ספרים, להעיד על השמחה, להעיד על נדיבות אבי שהיה מוכן באותה פעם להשקיע רבע משכורת כדי לראות אותי ממלא שקיות בספרים שסוף-סוף יכולתי להחזיק בבית ולא להיות נתון לחסדיה של הספרנית מבית הספר היסודי.
הייתי נרקומן של החג הזה. הוריי ידעו מהי מצוות כיבוד בן, והיינו אורחיה הקבועים של הכיכר התל-אביבית יותר מיום אחד בכל שנה. כמובן שבמשך יתר ימות השנה היה לי קילומטרז' בילוי בחנויות ספרים
הייתי נרקומן של החג הזה. הוריי ידעו מהי מצוות כיבוד בן, והיינו אורחיה הקבועים של הכיכר התל-אביבית יותר מיום אחד בכל שנה. כמובן שבמשך יתר ימות השנה היה לי קילומטרז' בילוי בחנויות ספרים ואפילו עבדתי תקופה קצרה בסניף שדה התעופה של סטימצקי. שם, אגב, מכרנו יותר מכל את המהדורה האנגלית של אחד מספרי טדי קולק על ירושלים.
ב-1976 ראה אור ספרי הראשון, "גולה", ואין בא"ב מילים היכולות לתאר את הרגע שבו הקונה נהיה מוכר. עמדתי בדוכן של הוצאת "מסדה" ליד אמיר גלבע, אבי הרוחני ועורך הספר, והרגשתי שפתאום קם רוני בבוקר בבוקר ומרגיש שהוא משורר ומתחיל ללכת. ואחר כך באו עוד רגעים של התרגשות. למשל, ב-1988 כשיצא "כפתור הצחוק", ספר הילדים שכתבתי עם בתי שירלי. שירלי הייתה אז בת שש והיא עמדה בדוכן של זמורה ביתן וחתמה ביד בוטחת לשורה של ילדים שדי התפלאו לראות שמישהי בגובה שלהם כבר חתומה על ספר. קרוב אליה עמד שמעון פרס וחתם על ספריו. לאחר כמה ימים הגיע ממנו מכתב שהייתה בו יותר מפעם אחת המילה "מקסים".
אני חוזר לכיכר ונזכר באלה שאחרי החתימה מעבירים לי כמה משיריהם, אני זוכר את קעק וע השיר על ידה של בחורה שבאה לקנות כמה עותקים של הספר "גן עדן לאורז" שממנו נלקחו השורות המקועקעות, ולעולם לא אשכח את זה שאמר שהוא אנאלפבית ובכל זאת רוצה לקנות ספר שלי אחרי ששמע אותי קורא שירים ברדיו. הוא אגב בא עם נכדתו לקנות לה את "כפתור הצחוק", בהמלצת הגננת מגן הילדים שלה.
וברור שהיו גם רגעי מתח. למשל, אני זוכר את יונה וולך מדפדפת בשנתון ספרותי שהופיע ביום הראשון של אחד מחגי הספר. לתדהמתה היא מגלה שקיצצו 50 שורות מפואמה שלה. עורך השנתון מבקש ממני לקחת אותה לבר "פרינס אוף וולס" שהיה מעבר לרחוב, כדי שבירה אירית תרגיע אותה מעט.
השנה אעמוד עם "אש", ספר שירים חדש, שבו, בין היתר, גם שירי אהבה וגם שירי מלחמה. בעמ' 36 מופיעה עוד הוכחה לאהבת הספרים שלי. השיר, "שבחי האנציקלופדיה העברית", מוקדש לזכרה של זהרה זמורה, אישה מופלאה שבכל שיחה שהייתה לנו תפרנו כנפיים לספרים שהעיפו את דמיוננו:
לְעוֹלָם אַל תַּפְקִירוּ עַל הַמִּדְרָכוֹת
אֶת הַכְּרָכִים הַחוּמִים שֶׁל הָאֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה הָעִבְרִית.
הֵם לֹא עֶגְלַת תִּינוֹק שֶׁגַּלְגַּלָּהּ הַיְּמָנִי לֹא הִפְסִיק לַחְרֹק,
מִטָּה שֶׁקְּפִיצֶיהָ רָפוּ
או רֹאשׁ מְסֻחְרָר שֶׁל מְאַוְרֵר אֻמְלָל.
תָּאֲרוּ לָכֶם אֶת הַיֶּלֶד רוֹנִי שׁוֹאֵל אֶת הַסַּפְרָנִית
מָתַי יַגִּיעַ הַכֶּרֶךְ הֶחָדָשׁ, כְּדֵי לְהִתְפַּנֵּק בּוֹ כְּמוֹ תִּינוֹק,
כְּדֵי לְהַאֲמִין שֶׁהַדַּפִּים הֵם סָדִין הַנִּמְתָּח עַל מִטָּה
שֶׁעָלֶיהָ נֶחְלָם בְּח'
הָעֵרֶךְ "חֲלוֹם",
כְּדֵי שֶׁהָרֹאשׁ כְּכַנְפֵי מְאַוְרֵר לֹא יַפְסִיק לָנוּעַ
בֵּין הַפִּירָמִידוֹת שֶׁנִּבְנוּ בְּסִפּוּרֵי מִצְרַיִם
לְבֵין אֵלֶּה שֶׁאַמְשִׁיךְ לִבְנוֹת בְּד'
שֶׁל הַ"דִּמְיוֹן".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.06.24
