בערב האחרון של חוה"מ סוכות אירגנו ותיקי טייסת 113 ערב לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור. האירוע התקיים בבית חיל האוויר בהרצליה, והוזמנו אליו כל מפקדי הטייסת לדורותיה, בהם גם סא"ל ע', המפקד הנוכחי.
הוותיקים סיפרו בהתרגשות על ההפתעה הגמורה שניחתה עליהם אז, לפני יובל שנים, ואיך למרות הכל הגיבו במהירות ובנחישות. באוקטובר 73' 113 הייתה טייסת מטוסי סילון, שיצאה למאות גיחות ורשמה 56 הפלות של מטוסי אויב. היום 113 היא טייסת מסוקי קרב (מסק"רים), שמפעילה את הדגם המתקדם יותר של האפאצ'י, מכונת מלחמה מעופפת עם כוח אש עוצמתי. יש בחיל האוויר רק עוד טייסת אפאצ'י אחת, 190, שבסוכות האחרון הייתה בהדממה. ע' חזר מהערב המרגש לשיכון הקצינים בבסיס חיל האוויר ברמון – משם פועלות שתי טייסות האפאצ'י – ותיכנן סוף שבוע של חג בחיק המשפחה. הטייסת שלו הייתה בכוננות בבסיס רמת דוד שבצפון, אבל בערב שמחת תורה ע' לא קיבל שום הוראה או פקודה לשנות משהו. כל מערך המסק"רים של חיל האוויר החזיק בסך הכל ארבעה מסוקים בכוננות: שניים להקפצה מיידית בתוך דקות לגבול הצפון ("כוננות קצרה"); ועוד שניים שניתן להוסיף במידת הצורך ("כוננות ארוכה"). זה הכל. ע': "לפי הערכות המצב של לפני החג התקבלה החלטה שאין צורך לקצר את הכוננות לעזה, וכל המסוקים והצוותים שהיו בתורנות הקפצה הועברו לרמת דוד".
הכוננות הקצרה נמצאת ברמת דוד מתוך הבנה שאם ייפתח אירוע משמעותי זה יהיה בצפון?
סא"ל ע': "לאורך שנים, למעט הערכות מצב נקודתיות, הכוננות מתועדפת לצפון. ההבנה היא שבשגרה הגבול היותר חם הוא גבול הצפון".
חיל האוויר בעוטף עזה ב-7.10
זה נשמע מעט מאוד, שני מסוקים ברמת כוננות מיידית לכל תרחיש.
סא"ל א', מפקד טייסת 190: "היום בדיעבד, ברור. פעם היו 100 מסוקים בחיל האוויר, ירדנו לאזור הכמה עשרות, ואז אתה מתחיל לחשב ולנהל סיכונים בהתאם. בהתחשב בכמות המסוקים ובכמות האימונים שצריך לעשות, ויחד עם כל המשימות השוטפות, אנחנו מחלקים את הסד"כ, ככה שמאז צוק איתן יש זוג מסוקים בכוננות הקצרה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מפקדי הטייסות מסבירים שההבדל בין זמן הטיסה מרמת דוד לצפון רצועת עזה לבין טיסה ממחנה רמון לצפון הרצועה הוא זניח, הפרש של חמש עד שבע דקות. "בסוף צוואר הבקבוק", אומר סא"ל ע', "זה ההגעה של האנשים למסוקים, ורוב המילואימניקים גרים במרכז וצפונה, וזו אחת הסיבות שמקצרים את הכוננות לשם".
כתבות נוספות למנויים:
בשש וחצי, כמו כל המדינה, גם מפקדי הטייסות התעוררו למבול התרעות על שיגורים ברחבי הארץ. סא"ל ע' התקשר למטה חיל האוויר בקריה לשאול מה קורה. "התורן במטה אומר לי שהוא לא יודע, ותוך כדי השיחה אנחנו מקבלים עדכון שתא השליטה, שנמצא בתקשורת עם אגף מבצעים, מזניק את הכוננות הצפונית שלנו".
בשעה 6:51 התקבל דיווח על אירוע חדירה מהים בזיקים, ותשע דקות לאחר מכן זוג המסוקים כבר באוויר. סא"ל ע': "ברגע שהם מזנקים, אנחנו מקבלים החלטה לבד, בלי הנחיות מהמטה, שאנחנו מקצרים את הכוננות הארוכה (כלומר מקפיצים גם את זוג המסוקים הנוסף – ג"א)".
למה אתה מקבל את ההחלטה הזאת?
"כי אני מבין שזה הולך ליום לחימה לפחות, ואם בכל מקרה נקבל תוך שעה-שעתיים קיצור, אני מעדיף להקדים תרופה".
במקביל גם מפקד טייסת 190 סא"ל א' מבין שקורה משהו חריג, מקפיץ את כל הטייסים לטייסת ומורה לצוות הטכני להתחיל להכין את המסוקים לטיסה. הם לא ידעו רק ש-50 שנה אחרי, הם עומדים בפני יום כיפור משלהם.
כמו כל מערכת הביטחון, גם חיל האוויר הגדול, החזק, המתוחכם והנועז של מדינת ישראל כשל ב-7.10. העובדה שטייסי מילואים הפכו בחודשים שקדמו למתקפה לסמל של ההתנגדות להפיכה המשטרית ושחלקם הצהירו כי יפסיקו להתייצב לאימונים, הפכה את החיל למטרה מיוחדת לחיצי הביקורת, שמתודלקת גם על ידי גורמים פוליטיים. כל מי שמשוטט ברשתות החברתיות יודע כי השאלה "איפה היה חיל האוויר ב-7.10?" היא במקרים רבים לא תמימה, אלא רמיזה לתיאוריות קונספירציות הזויות, שטוענות שלא היה מחדל, אלא פגיעה מכוונת.
השבוע, לראשונה, פותחים סא"ל א' וסא"ל ע', שני מפקדי טייסות מסוקי הקרב של החיל, את יומן הטיסות מאותו בוקר. כן, הם אומרים, הייתה הפתעה מוחלטת. כן, בעקבות כך היו פחות מדי מסוקים באוויר בשעות הראשונות, הקריטיות, של אותו בוקר קשה. אבל הייתה גם לחימה עיקשת, עשרות גיחות, אינספור מחבלים שחוסלו על ידם, והפירוט של הפעולות באותו בוקר, המתפרסם כאן לראשונה, מעיד על כך. האם זה גם משהו שמנחם אותם מעט?
התשובה היא חד-משמעית: לא.
לאחר כחצי שעה של טיסה זוג המסק"רים הראשון שהמריא מרמת דוד מתקרב לקיבוץ זיקים. אלא שעוד לפני שהם מספיקים להגיע, מתקבלת הפְנָיה למיפקדת אוגדת עזה שליד רעים, שהייתה אז כבר תחת מתקפה. סא"ל ע': "אומרים להם (לטייסים) שיש עכשיו מחבלים שנמצאים בש"ג והם מועברים לסייע לכוחות בבסיס".
בתוך כעשר דקות המסוקים שם, יוצרים קשר עם החמ"ל ברעים, אבל לפתע הם מזהים שיגורים לכיוונם, מאזור הבסיס. סא"ל ע': "משגרים עליהם שלושה או ארבעה טילים נגד מטוסים. הם מצליחים לחמוק, ומבינים שיש ניסיון חדירה לבסיס וגם מארבים כנגדם בתוך שטח המדינה".
בינתיים, כאמור, שני מפקדי הטייסות מנחים את הצוותים הטכניים להכין את כל המסוקים לפעולה בנוהל מזורז. "בשגרה לוקח שלוש וחצי שעות לבדוק מסוק לפני טיסה, לבצע בו את משימות התחזוקה ולחמש אותו", מסביר סא"ל ע'. "אבל אני אומר לקצין הטכני להפעיל נוהל חירום".
שזה אומר?
"שזה בגדול אומר שלא בודקים את המסוק. שמים לו דלק, חימוש וממריאים".
סא"ל א', מפקד טייסת 190, ממריא יחד עם מסוק נוסף ממחנה רמון. "ואומרים לי: סע לבארי".
מה אתה יודע באותו רגע לגבי מה שקורה?
"כלום, צבע אדום".
הוא מגיע לבארי ב-8:30 ומתבקש לסייע בהנחתה של מסוק בלק-הוק, שמוביל צוות התערבות של שלדג לקיבוץ. "אומרים לי שיש חמישה מחבלים שעוברים מבית לבית בקיבוץ וטובחים באזרחים. ואז אני רואה את המסוק מגיע, אני יורה תותח כדי שהוא יוכל לנחות, וזה כבר אירוע חריג, לירות תותח בשטחינו".
מה אתה רואה כשאתה מגיע לבארי?
"אני שומע בקשר שחודרים מחבלים ליישוב. אני מסתכל על בארי במערכת תצפית (שבמסוק –ג"א). בארי זה קיבוץ, כולו מכוסה בעצים. אתה בגדול לא רואה מה קורה בפנים, לא פיצוצים, לא אש, שום דבר כזה. אני יורה תותח כדי להרתיע מחבלים בסביבה, המסוק (הבלק-הוק שבו לוחמי שלדג) נוחת, וצוות ההתערבות נכנס".
בהמשך היום יחלפו עוד פעמים רבות מסק"רים מעל בארי, מבלי לדעת על הטבח שמתחולל בקיבוץ. לטענת אנשי כיתת הכוננות של הקיבוץ, הם יצרו קשר עם טייס מסוק, באמצעות הכוח של שלדג שהיה בקיבוץ, וביקשו ירי אווירי על גן ילדים שבו התבצרו כ-50 מחבלים. לדבריהם, טייס המסוק השיב בשלילה, ונימק שאין לו אישור לירי בתוך היישוב. "הדיווח הזה", אומר סא"ל א', "לא הגיע לאף מסוק". ובכלל, הוא מסביר, מהר מאוד באותו יום ניתן אישור גורף לירי בשטחנו.
אחרי שלוחמי שלדג נכנסים לבארי, טייס המסוק השני שהמריא עם סא"ל א' מדווח שהוא רואה פרצה באזור גדר הגבול, "ואני רואה משהו שנראה כמו הפגנת שישי שיצאה משליטה".
לסא"ל א' יש רזומה עשיר בהפגנות שישי על גדר הרצועה, וההוראות שם מאוד ברורות: "מדי פעם כמה מפגינים חוצים את הגדר, אנחנו יורים מולם, והם בורחים בחזרה". אלא שהפעם זה שונה, וסא"ל א' מבין שיש קשר בין הפריצה בגדר - לבין האירוע בבארי. "יש תרחיש ייחוס (מהלך שעלול להתרחש ומתכוננים לקראתו – ג"א) של פשיטה על יישוב בכְסוּת של הפגנה. אז אני מתחיל לירות עליהם רק כדי שהם יברחו, יורה עשר דקות, הם בורחים אחורה. מבחינתי האירוע סגור".
אבל אז איש הקשר בחטיבה הצפונית מפנה אותו לאירוע חדירה נוסף, גם הוא על גדר ההפרדה, באזור נחל עוז. הפעם סא"ל א' מחליט לירות כדי להרוג.
למה פה אתה מחליט לירות כדי להרוג?
"כי זה כבר שני אירועים, רק בגלל זה. אני אומר וואלה, אחד ועוד אחד שווה חלאס. זה ב-8:58 בערך".
אבל מה ההבנה שיש לך בראש? שזו כבר לא הפגנה?
"לא יודע אם לא הפגנה, כמו זה שיש פה אירוע מאורגן, רחב ולא נקודתי. אני מזהה שם טנדר של חמאס סמוך לגדר, ואני מחליט לירות עליו טיל".
אתה צריך אישור לפני ירי כזה?
"כן, אבל לא. אמרתי לקצינה בשליטה שאני יורה, היא אומרת: 'רגע, רגע', אמרתי לה: 'יורה, יורה', ואז היא אישרה. לא חיכיתי לה ממש".
אבל אז קורה משהו מוזר: "הרכב מתפוצץ, וכל האנשים לידו, בצד העזתי של הגדר, רצים לשטחנו, לתוך ישראל, אז התחלתי לירות עליהם". מה שסא"ל א' רואה מולו הוא כל כך חריג, שמעתה והלאה הוא לא יבקש יותר אישור לירי ביום הזה.
נוסף לשני המסוקים מרמת דוד ולשני המסוקים של טייסת 190 מרמון, עולה גם סא"ל ע', מפקד טייסת 113, לאוויר. כאמור, שני המסק"רים הראשונים שהטייסת העלתה לאוויר, נכנסו לקרב מעל מחנה רעים. סא"ל ע': "האוגדה מכווינה אותם לירות על מחבלים בש"ג. הם רואים שם קבוצת אופנוענים, אבל הם נמצאים בתודעה שזה יום שבת בבוקר, זו יכולה להיות קבוצת חברים שבאה לטייל".
אלא שבחמ"ל האוגדה מתעקשים שמי שנמצא מחוץ לש"ג הם מחבלים, והטייסים נענים לבקשה, יורים וגם מוצאים את החוליה שהסתתרה במארב וירתה עליהם טילים. השינוי התודעתי הזה הוא, לדברי שני מפקדי הטייסות, הרגע המכונן של השבת הזאת. "הם המריאו בתודעה שירי בשטחנו זה אירוע שהפוטנציאל שלו לנזק הוא הרבה יותר גדול מתועלת", מסביר סא"ל ע'. "במצלמות התצפית שלנו (במסוק – ג"א) קשה לראות אם לבן אדם יש סרט על הראש ומחסנית עגולה של קלצ'ניקוב. אם אני יודע שיש לו בכלל נשק זה טוב. ולכן אתה מאוד-מאוד זהיר באקט הזה של ירי לתכלית, אבל אחרי שאתה שומע את זה עוד פעם ועוד פעם על הקשר, אתה מבין".
כך זה נשמע ברשת הקשר של מסוקי הקרב מעל לרעים:
קצין בחטיבה הצפונית: "יש לנו מחוץ לש"ג של מחנה רעים מחבלים שרוצים להיכנס לבסיס, צריך לסגור על זה מעגל כמה שיותר מהר".
טייס: "קיבלתי את זה, אלה המחבלים שירו עליי טיל כתף…"
קצין בחטיבה הצפונית: "בש"ג של רעים יש מחבלים בנשר ציפור (שם קוד לנקודת ציון – ג"א) שהעברתי לך, צריך שתצא לביצוע!"
טייס: "נכנס עכשיו לביצוע. שדה פתוח מעט מזרחית לכביש הכניסה לבסיס".
-יורה-
טייס: "פגיעה בצומת בכביש, מזרחית שלי".
קצין בחטיבה הצפונית: "אני רוצה שתסרוק את הש"ג. נתקלתי שם ב-15 מחבלים, במטע הזיתים מחוץ לש"ג, במטע הזיתים".
טייס: "אנחנו מסייעים להם עם הכוח, אנחנו בקשר איתם - מבַצְּעים (יורים – ג"א) רק לשטח פתוח!"
תא שליטה: "קיבלתי, מאושר ירי לשטח פתוח".
קצין בחטיבה הצפונית: "צא לביצוע בשטח פתוח, כמו כן תשים לב לברחנים שיצאו, אתה רשאי".
-יורה-
טייס: "פגע! אלפא (פגיעה במטרה –ג"א)".
יש לכם בכלל מתאר למתקפה כזו מדרום?
סא"ל ע': "יש. החל מצוק איתן התחלנו להתאמן על אירועי חדירה לשטחנו. אבל נקודת הייחוס היא של כמה יישובים במקביל, ארבע-חמש נקודות. אף פעם לא דמיינו שזה יהיה בהיקפים כאלה".
אז נבהיר: היה תרחיש של חדירה וירי על מחבלים בתוך שטחנו, זה דבר שקיים.
"זה קיים בתודעה, אבל זה משהו מאוד קיצוני בתודעה. כדי להגיע לשם, אתה חייב להבין שזה זה או כלום, כי במתאר שבו חייל פוגש מחבל, עדיף שהוא יירה בו מאשר שאתה תירה פגזים שמתפזרים על 100 מטר רבוע".
מה הטייסים שלך רואים בש"ג של רעים?
"הם רואים את הקרב שמתנהל שם, אנשים רצים הלוך וחזור מהש"ג לעצים. הם בונים תמונה, ובסופו של דבר מבינים שזה בוודאות לא אזרחים ולא כוחותינו, ויורים ופוגעים בחוליה שבתוך העצים ליד החניון. הם מחסלים שישה או שבעה, לא מספיקים לסיים את הקרב הזה וכבר מקבלים הפניה לאירוע בעדיפות ומדלגים דרומה".
באוגדה לא מבקשים מהם להישאר ולהמשיך לירות על המחבלים?
"הם אלה שמַּפְנים אותם. אומרים להם שיש אירוע בעדיפות גבוהה יותר ומעבירים אותם לעבודה מול חטיבה דרומית".
אבל אם הפיקוד באוגדה נופל, אז היכולת להגיב נפגעת.
"המטרה של כולנו זה להגן על יישובים. אני לא מכיר מפקד בצבא שבמקום הערכי ישים את האוגדה, את החטיבה או את המוצב, לפני יישוב. אני לא מכיר".
דרך הפעולה הזו, שבה המסק"רים מועברים כל כמה דקות ממקום למקום, תימשך כל אותו בוקר. "כל חמש-שש דקות אתה מקבל הפניה לאירוע אחר", אומר סא"ל ע'. "אתה לא יכול לבנות לעצמך תמונה של איפה הדבר הדחוף, אז אתה עובר לאן שאומרים לך".
בפרספקטיבה של היום, השיטה הזו של לעבור בתכיפות גבוהה בין אירועים נקודתיים היא שיטה יעילה?
"נניח שהיינו נשארים באותו מקום כל הזמן, והיו מקומות כאלה. שם, יחד עם הכוחות האחרים, אולי עיכבנו או מנענו משהו משמעותי שיקרה. אבל זה משפיע על המצרף הכללי, של מה שקורה בכל אחד מהקרבות האחרים במקביל. אתה לא יודע מה אתה מפספס בנקודה שבה אתה עוזב, ואתה לא יודע מה אתה מונע בנקודה שאליה אתה הולך".
סא"ל א', עמיתו מטייסת 190, אומר שזו שאלה שקשה לענות עליה לפני שהושלמו התחקירים. "היו מקומות שבהם מסק"ר פעל במשך שעה וסגר את האירוע; ובמקום אחר מסק"רים פעלו שעות, ולא סגרו את האירוע. למה? אולי לשם באו פחות מחבלים, אולי לכאן היה קשה להזרים כוחות".
אוקי, אז סא"ל א', לאן מעבירים אותך?
"קמ"ן חטיבה צפונית מכווין אותי, וכל פעם אומר לי: יש פה פרצה, שם פרצה, ואני עובר בין הפרצות ויורה על המחבלים שביניהן. אני צריך גם לשמור חימוש, אז אני עובר ומטפטף ירי, רק כדי לסגור אירועים".
מה אתה רואה ליד הגדר?
"רואה שופלים, עשנים, שריפות, הם שרפו את המצלמות, שרפו את האנטנות".
זה נשמע כבר אירוע בסדר גודל אחר לגמרי מהפגנות שישי שאיבדו שליטה.
"ברור. ב-08:45, אחרי שהם ברחו מהגדר לכיוון נחל עוז ואני שומע בקשר שיש עוד מוקד – אני כבר מבין שזה אירוע, שזו מלחמה".
בתשע בבוקר, כשעתיים וחצי מתחילת המתקפה, יש שישה מסוקי אפאצ'י באוויר, שלושה מכל טייסת. חלק מהחטופים כבר בעזה בשלב הזה, אבל מפקדי הטייסות לא יודעים על כך. סא"ל א' נמצא מעל לגדר הגבול עם עזה, וצריך לקבל החלטות על דעת עצמו בלבד. "אמרו לי שיש אירוע בכפר עזה. הסתכלתי על הקיבוץ, ראיתי טנדר, ויריתי עליו טיל. אבל אז התקרבתי וראיתי שהטנדר סגור, וחשבתי שלא בטוח שזה מחבלים, כי המחבלים הם עם טנדר פתוח, אז יכול להיות שזה הרבש"ץ. הטיל בדרך, יש לו 20 שניות מעוף, אני מתקרב עוד, ולא רואה שם מחבלים מסביב. שלוש שניות לפגיעה – הסטתי את הטיל הצידה. הטיל התפוצץ ואני רואה שאף אחד לא יוצא, אף אחד לא זז. עזבתי את הרכב והמשכתי הלאה".
5 צפייה בגלריה
מחבלי נוח'בה בבסיס צה"ל. "אני כבר מבין שזה אירוע, שזו מלחמה"
(צילום: מתוך הרשתות החברתיות)
באותו זמן סא"ל ע' מקבל דיווח על חדירה למוצב נחל עוז. "אני עובר לתדר של הכוח שנמצא במוצב, והוא מתאר חדירה מהפינה הצפון-מערבית. אני מכוון לשם את מערכת התצפית, ורואה 40 אנשים בחולצות בהירות. אני שואל אותו, אתה בטוח שזה מחבלים? הוא אומר 'חיובי' ואנחנו נכנסים לביצוע. אנחנו יורים עליהם שני טילים, והורגים חלק משמעותי מהם".
המחבלים נמלטו והמסוקים המשיכו במרדף אחריהם תוך כדי ירי תותחים.
כך זה נשמע ברשת הקשר של המסוק:
כוח קרקעי במוצב נחל עוז: "אתה רואה משהו?"
טייס א': "חיובי, צפון-מערבית מזהה קבוצה ענקית של אנשים בנחל עוז. זה מחבלים?... צוות 1, אנחנו ביצענו 200 פגזים כבר, יש שם מלא אנשים בשדה ובכביש, אופנוענים מופללים בוודאות, וגם כל האנשים בשדה מופללים".
טייס ב': "בסדר גמור".
-יורה טיל-
כוח קרקעי: "עוד אחד, קלוט אותם".
כוח קרקעי: "המחבלים מתחילים תנועה חזרה לכיוון עזה! הם בריצה לכיוון עזה".
כוח קרקעי: "תמשיך, תותח".
טייס ב': "בסדר גמור".
החימוש במסוק של סא"ל א' אזל, והוא שב לבסיס ברמון. הוא נוחת ב-10:20 ואוסף את הטייסים שלו לתדריך, ממש רגע לפני שהם נכנסים למסוקים. "אתה תופס אותם אחד-אחד בבגד, מסתכל להם בעיניים ואומר: 'תקשיבו, אתם לא ראיתם דבר כזה בחיים, זו לא הפגנת שישי. אין כוחותינו, יש מלא מחבלים שחודרים לשטחנו, כל מי שאתם רואים פושט לשטחנו זה מחבלים, תהרגו את כולם. אתם הולכים למלחמה'. זה תדריך של דקה, אבל זו האחריות שלי כמפקד לקחת את האנשים ולהפיל להם את האסימון שהם נמצאים באירוע אחר".
מתי עברה לך בראש האפשרות שיש חטופים?
"מודה שלא עובר לי. היו תרחישי ייחוס, היה פה, היה שם. לא עובר לי".
גם סא"ל ע' מודה שלא הבין שיכולים להיות חטופים, למרות שהדיווחים על כך הופיעו בתקשורת כבר משעות הבוקר המוקדמות. "אנחנו מקבלים דיווח על חייל חטוף פעם ראשונה באוויר באזור 12:30, לפני זה אין תובנה. ואני בערך ברבע לאחת רואה אנשים מעבר לגדר, אני רואה מישהו סוחב פצוע. אני לא יודע אם זה מחבל פצוע או הרוג, או שאולי זו גופה שלנו שהם חוטפים. אני רואה כתם כהה רפוי בצורת בן אדם, ואין לי את מי לשאול, רק אני רואה אותו. וזו הפעם הראשונה שעובר לי בראש אם זה אויב או לא, אם זה יכול להיות גם חטוף".
מה אתה מחליט לעשות?
"זו אחת הדילמות הגדולות שנתקלתי בהן כלוחם באוויר בחיים. ואני רואה שהם מגיעים לאמבולנס, בצד השני של הגדר. ואני אומר, טוב, אם הם מחכים פה עם אמבולנס, אחד, זה מגדיל את הסיכוי שזה פצוע שלהם, ככה אני מנתח את הסיטואציה, ושתיים, יש פה עוד שותפים רעים בתוך האירוע הזה, ואני מחליט בסוף לירות. כי לפי איך שהם סוחבים אותו אני מניח שזה או גופה או מישהו שפצוע מאוד-מאוד קשה. ובסוף אני פוגע באמבולנס יחד עם ההגעה של האנשים האלה. ועד היום, ואולי אף פעם, אני לא אדע מה הדבר הזה היה. זו החלטה בלתי אפשרית, אבל אני חושב שאם היינו בכל נקודה כזאת מחליטים לא לפעול, זה היה הרבה יותר גרוע".
במקרה אחר, שבו מסוק קרב פעל מעל ניר עוז, זה הסתיים בתוצאה טרגית. "חשוב להבין את הקונטקסט: מה אתה רואה כשאתה מסתכל על הקיבוץ מהאוויר? אתה רואה עצים, אתה רואה עשן שעולה”, מסביר סא”ל א’. “אבל בגלל הזווית האלכסונית והגובה שאתה נמצא בו אתה לא רואה את הבית הספציפי שנשרף, וגם אם תראה אנשים, מה תעשה, תירה עליהם? אתה לא יודע מי הם. אולי זו כיתת כוננות, אולי זה כוח התערבות שהגיע? אתה לא יודע כלום".
אבל ברצועה שבין ניר עוז לבין הגדר היו נחילי אדם שנכנסו ויצאו. באחד מהם הייתה עגלה מחוברת לטרקטור ועליה הובלו תשעה חטופים מהקיבוץ לכיוון עזה. לא ידוע כרגע מה הטייס הצליח לראות מהאוויר, אבל הוא פתח באש לעבר הטרקטור ופגע במחבלים. אבל מהירי נפגעה ונהרגה גם אחת החטופות, אפרת כ"ץ ז"ל. שאר החטופים היו יכולים להימלט, אלא שאז הגיע טרקטור נוסף ואסף את יתר החטופים מלבד אחת, נעמית דקל-חן, שהעידה על שאירע. שאלנו על המקרה הזה את מפקדי הטייסות, אך שניהם סירבו להתייחס לאירוע. הם אמרו שנערך תחקיר מבצעי מקיף, בהובלת מפקד חיל האוויר, ומסקנותיו הועברו למשפחה.
הם כן מדגישים שהמסק"רים פעלו באזור ניר עוז, בין 9:30 ל-12:30. סא"ל א': "ירינו על השביל שמוביל מהגדר לקיבוץ, והרגנו שם מלא. לדעתי בניר עוז הרגנו הכי הרבה מחבלים. מצאו שם יותר מ-200 גופות של מחבלים. ולמרות זאת, זה לא שינה את התמונה. לניר עוז הגיעו מחבלים ולא הפסיקו לבוא. זה קטע מטורף, כמה שאתה לא הורג, כמה שאתה לא יורה, הם ממשיכים להגיע, נוסעים דרך הגופות".
כוחות הביטחון הגיעו לקיבוץ רק בצהריים. היה לך עם מי לדבר?
"התיאור שלא היה צבא בניר עוז עד לצהריים הוא מדויק. לא היה עם מי לדבר".
זו נקודה חשובה, שצריך להדגיש: למסק"רים יש נקודת תורפה – בלי מישהו שיכווין אותם מהקרקע, המסוקים לא אפקטיביים. לכן כשסא"ל א' נשאל אם ידע מה קורה במסיבת הנובה לא רחוק מרעים, הוא עונה תשובה כנה ומפתיעה: "מזל שלא הגענו לנובה, לא יודע מי היינו הורגים שם. טייס שהיו אומרים לו יש מלא מחבלים, בא לנובה ורואה את הכמות הזאת, מה הוא יודע? אתה צריך להבין, מה שרואים זה דמויות שחורות בתמונה".
אגב, גם לגבי הנובה יש עדויות לפעילות של מסוקים. מורן סטלה ינאי, שנחטפה לעזה ושוחררה, סיפרה, למשל, כי ברגע חטיפתה ראתה בבירור מסוק בשמיים. האם ירו? האם הבינו מה קורה שם? בצה"ל עדיין חוקרים.
מעט לפני צהרי היום באוויר יש 11 מסק"רים. אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן פוקד על מערך המסק"ר: "סדר העדיפות העליון לתקיפה הוא מרחב ההגנה ומניעה של תקיפות". כלומר, כל מי שלא הייתה לו משימה אחרת בעדיפות גבוהה יותר, נדרש להגיע ולבלום חדירות מהגדר. ואכן, משלב מסוים, זה עיקר העיסוק של המס"קרים. "50 אחוז ממה שעשינו ביום הזה, זה סגר אווירי על הגדר", אומר סא"ל ע', "קצת פחות מעשרה אחוז בתוך היישובים וכל השאר במוצבים".
אלא שלפקודה הזו היה גם המשך: "אין לאפשר נסיגה של כוחות אויב לתוך שטח הרצועה, ויש לעצור כל ניסיון כזה בכל מחיר". ובחלק אחר של הפקודה צוין: "אין מעבר לתוך שטח הארץ, ואין הכנסת אזרחים למרחב רצועת עזה". האם הייתה כאן רמיזה לסוג של "נוהל חניבעל", כלומר לאפשרות של פגיעה גם בחטופים?
לטענת מפקדי הטייסות זה לא נאמר וזו לא הייתה הכוונה. "אני שמעתי את הפקודה של אלוף פד"ם בקשר", אומר סא"ל א'. "הוא אמר שכל מי ש-300 מטר מהגדר הולך ובא, לא יוצא. זה לא קשור לאם יש חטופים או אין. הוא לא אמר: בכל מקום שאתם רואים חטופים אל תיתנו להם לחטוף. יש מלא מחבלים שיצאו את מדינת ישראל בלי שום חטוף, הם בני מוות".
אבל אתה רואה טנדר יוצא, אתה לא יודע מה יש בפנים.
"נכון, אבל איפה שהיה חשש לחטופים דיווחו את זה, אמרו 'יש חטופים, שימו לב'. זה לא שאמרו להרוג בכל מקרה. זו לא הפקודה".
נניח שקורה עכשיו אירוע דומה בצפון, כוח רדואן יוצא עם רכבים בחזרה לכיוון הגדר, אתה לא יודע אם יש שם חטופים או לא, מה אתה עושה?
"הפקודות בקטע הזה לא השתנו. אין שום כוונה לירות על חטופים כדי להרוג. אם יש חשד סביר שחטוף ייהרג, אתה לא יורה".
עוד טייסים ועוד מסוקים עלו לאוויר. סא"ל ע' מקבל שוב הפנייה לחזור לבסיס רעים. "במשך כל היום התנהל שם קרב", הוא מספר. "ובשלב האחרון אנחנו חוברים שם לכוח של יחידה מיוחדת בצבא. הם בלי מכשיר קשר שמיש, ואנחנו מוצאים את עצמנו עובדים איתם בווטסאפ".
ומה הם אומרים לך?
"שיש מחבלים שמתבצרים באולם הספורט, שזה המעוז האחרון שלהם והכוח רוצה להיכנס לשם ולטהר את הבסיס של האוגדה".
הלוחמים בקרקע מבקשים מסא"ל ע' לתת מכת אש על האולם לפני כניסת הכוחות. "אנחנו יורים על האולם. זו תחושה הזויה שאתה יורה בתוך מוצב, אפילו לא על אנשים בשטח פתוח שאומרים לך שהם אויב. אתה יורה על מקומות שהיית בהם, שאתה מכיר אותם".
מה המרחק בינם לבין הלוחמים?
"70-80 מטר, משהו כזה".
זה הרבה מתחת לטווחי הבטיחות.
"הרבה מתחת. לירי תותח טווח הבטיחות הוא 300 מטר. זה הרבה מעבר למה שדמיינתי שאני אעשה אי פעם".
המתקפה המשולבת הזאת, מהאוויר ומהקרקע, היא זו שהחזירה לבסוף את השליטה בבסיס, כארבע שעות לאחר שהמחבלים פלשו אליו.
מסוקי הקרב המשיכו בלחימה גם בהמשך היום – 48 גיחות סה"כ – בלילה עוד הספיקו לירות טילים על תחנת המשטרה שנכבשה בשדרות. "ובגדול, עד יום חמישי", אומר סא"ל א', "כל הטילים והפגזים שהטייסת יורה, היא יורה בשטחנו. היו עוד מלא מחבלים מפוזרים בשטח".
ולמרות זאת, יש לא מעט אנשים שתוהים איפה היה חיל האוויר ב-7 באוקטובר.
סא"ל א': "בתוצאה הסופית, הציבור צודק. מה זה משנה מה אני אגיד? כל חיל האוויר בגדול היה שם. אחרי שעתיים השמיים היו מפוצצים, אנחנו ירינו כל הזמן פגזים, טילים. לא משנה איזו התנפלות הייתה ואיך רצנו מהר והבאנו לפה את כל הטייסת והלכנו בכל הכוח למלחמה – חצי שעה אחרי הנחיתה האחרונה ראיתי סוף-סוף מה קרה, יצא לי כל האוויר. זה דיסוננס בלתי נסבל, אתה נלחם הכי טוב שאתה יודע, והתוצאה היא לא כמו שהיית רוצה.
"אז אפשר להגיד שחיל האוויר היה שם וזה לא שינה את התוצאה הסופית. אבל יש סיבה טובה למה זה לא שינה. מאוד-מאוד הופתענו, ובגדול, בשעה שבע וחצי כבר כל היישובים והמוצבים היו כבושים. אז זה נכון שאתה עומד בכוננויות ועושה הכי טוב שלך, ובאמת הייתה התנפלות של חיל האוויר. אבל בתוצאה הסופית, קשה להגיד לציבור הנה היינו פה אול-אין, מה אתם רוצים? לא, ממש לא, זה לא עובד ככה".
זה נורא מייאש לשמוע את זה.
"אבל ככה החיים".
בוא אני אגלה לך: מתישהו תהיה שוב הפתעה.
"אבל יש הבדל, אתה צריך לשנות את תפיסת ההגנה שלך. אם תשנה את תפיסת ההגנה שלך, אז גם אם תהיה מופתע, תנצח. זה בדיוק ההבדל".
מה צריך להשתנות?
"הסד"כ צריך להשתנות, לא תהיה ברירה. אם אתה רוצה שבמצב הקבוע תוכל להתמודד עם 3,000 מחבלים שיום אחד קמים בבוקר ומחליטים שהם פושטים כי אין לך התרעה, אז אתה צריך לשנות את הסד"כ".
זה הדבר הכי משמעותי שצריך לקרות? להביא עוד טייסת?
"גם, אבל יש גם תהליכי התייעלות אחרים. היום אנחנו כולנו בכוננות כל הזמן. יש לזה מחירים, אנחנו לא מתאמנים בכלל. אני לא מצליח להתאמן, אני לא מאמן את הדור הבא, אני רק נלחם. כל הזמן נלחם. הטייסות לא בנויות לזה. אם אתה רוצה להמשיך להחזיק את המשימות האלה שנים קדימה, כן, אתה צריך יותר מסוקים, יותר אנשים. יש פה הרבה פרדיגמות שצריכות להשתנות".
מה עוד למשל?
"אתה צריך לחלק את העוגה אחרת. לדוגמה, אתה יכול לקנות עוד 40 צוללות, ואף אחד לא ינצח אותך בים בחיים. אבל השמיכה היא קצרה, נכון? יכול להיות שאתה צריך לקנות כלים מסוגים אחרים, כדי לייצר את אותה הגנה עם פחות חיילים. אבל זה תמיד להסיט משאבים ממקומות אחרים, אי-אפשר הכל מהכל. ומדינת ישראל משחקת על כל המגרש: היא לילה אחד מגינה מ-300 טילים מאיראן, יום אחרי זה הורגת מחבל שדוקר בירושלים, ויום אחר כך מונעת עוד פשיטה בעזה. כשאתה משחק על כל המגרש אתה צריך להחליט איך, כמה ואיפה אתה משקיע".
אני חוזר לזה שהתשובה מייאשת.
"היא מורכבת. תראה, איך שאנחנו ערוכים היום, לא יכולים לעשות לנו את זה בצפון. האם מדינת ישראל יכולה לחיות ככה שנים קדימה? התשובה היא שאנחנו צריכים, כנראה. ההגנה בצפון כרגע היא מאוד-מאוד חזקה".
תושבי מטולה יגידו לך אחרת.
"הם יגידו לי אחרת אל מול כטב"מים ונ"ט. אבל מחר לא יעבור כוח את הגבול וישרוד, זה לא יקרה. אנחנו בנינו את עצמנו אחרת. אל מול התרחיש הזה בנינו את עצמנו אחרת עכשיו".
אתה יכול להגיד את זה גם לגבי איו"ש?
כאן סא"ל א' משתהה רגע, מהרהר ומשיב, "שוב, אתה צריך להחליט איך אתה מגן וכמה כוחות אתה שם. אני לא יודע להגיד באיו"ש אם זה על האפס, זו לא הזירה שלי, אבל אירוע כזה עוצמתי וחדירה כל כך מסיבית, להבנתי אנחנו יודעים לעצור את זה".
אז מה אתה אומר לתושבי בת חפר שיורים עליהם מטול-כרם?
"אחד הלקחים שחיל האוויר כבר יישם בעקבות 7 באוקטובר הוא שכחלק מחומרי הטיסה יש לי את הטלפונים של כל הרבש"צים בארץ. בבת חפר יש לי גם את הטלפון של הרבש"ץ, גם מסומנות לי כל הכניסות והיציאות, וגם הנקודה שממנה יורים. אם אני מגיע שם לאירוע אני יודע איפה נתיב החדירה של המחבלים".
צוותי המסק"רים המשיכו ברציפות בלחימה מאז 7 באוקטובר. אחת מגולות הכותרת הייתה מבצע ארנון, שבו חולצו נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו. כמה ימים לפני המבצע רס"ן א', טייס מסק"ר מטייסת 190, נקלע למשבר משפחתי קטן: גיסתו התחתנה והוא נאלץ להבריז מהאירוע. אשתו, שגם היא קצינה, כבר כמעט התרגלה. זה שמונה חודשים שהוא נמצא יותר באוויר מאשר בבית, אבל הפעם זה היה שונה. אחרי שבועות של אימונים למבצע מיוחד וסודי, רס"ן א' קיבל את הידיעה שהוא וחבריו הולכים לסייע בחילוץ החטופים ממחנה הפליטים נוסייראת. אבל מלבד להגיד לה שהוא מצטער ושהוא אוהב אותה, הוא לא היה יכול לפרט.
שלא כמו בפעולות קודמות, הפעם אנשי צוות האוויר הגיעו במיוחד לאזור האימונים הקרקעי, ופגשו את לוחמי השטח. "אחרי שאתה פוגש בן אדם ולומד להכיר אותו בבין-אישי, אתה מחובר אליו ומבין אותו טוב יותר", אומר רס"ן א'. "ואז, כשאתה שומע אותו בקשר, אתה יודע בדיוק למה הוא מתכוון".
בשבת לפני שבועיים, כשהאות ניתן, היה מאוד צפוף בשמיים. "זה ירי משולב של מסק"ר, כטמ"ם ומטוסי קרב", מספר רס"ן א'. ועוד משהו: זה היה קרוב, קרוב מאוד, לכוחות ימ"מ, שב"כ וצה"ל שפעלו שם, "הכי קרוב שירינו טילים אי פעם ליד כוחותינו".
מה היה המרחק בין המטרה לכוחות?
"15 מטר".
מה טווח הבטיחות?
"100 מטר".
זאת אומרת, אתה זז מילימטר עם הצלב ועלול לפגוע בלוחם ישראלי או בחטוף.
"נכון, בשביל זה התאמנו ותיכננו זוויות תקיפה וידענו בדיוק איפה הכוחות הולכים להיכנס ולהיות".
א' מספר שהכוחות בקרקע לוו באיש קשר בשטח, שתפקידו היה לתקשר כל הזמן עם הטייסים ותא השליטה בקריה. כדי לא להתחיל לומר משפטים ארוכים כמו, למשל, "הרחוב שמוביל לבית שבו מוחזקת החטופה נועה ארגמני", לכל מטרה נקבע שם קוד קצר ומוסכם, "ככה שמספיקה מילה אחת בשביל שאנחנו נבין מה קורה עם הכוח ואיזה מטרות אנחנו רוצים לתקוף".
יש שם לכל מטרה?
"כן, לכל בית באזור ולכל מצב שהם נמצאים בו. ככה שתוך חמש-עשר שניות ידענו לשים את הצלב על המטרה ותוך 20 שניות הטיל פגע".
הפעולה, כידוע, התקדמה כמתוכנן – עד שרכב החילוץ ועליו שלושת החטופים נתקע. "זה היה רגע מלחיץ, אדרנלין מטורף, אתה נזכר בדיוק במה תודרכת שעתיים קודם, ואז אנחנו מחלקים את הגזרות והמטרות עם הכטמ"מים שמעלינו, ויורים כדי לבודד את הכוח, שלא יגיע אויב משום מקום, ושיוכלו להיכנס הכוחות הקרקעיים הנוספים שהיו בהמתנה".
כשמד הדלק יורד ומסמן למבנה של רס"ן א' לחזור לבסיס, המבצע עדיין נמשך, אבל הם כבר מבינים שהחילוץ הצליח, וגם שיש פצוע קשה. "כמו כל המלחמה הזאת", הוא אומר, "השמחה מהולה בעצב".
התקשרת לאשתך להסביר לה למה לא היית בחתונה?
"כן, אמרתי לה שאני מתנצל ואני מקווה שהיא מבינה למה זה היה כל כך חשוב".
ומה היא אמרה?
"שהיא גאה בי, שהיא סומכת עליי בעיניים עצומות ושבשביל זה אנחנו פה".
