את ההשפעות על הילדים ובני הנוער שגדלים ומתבגרים בישראל במציאות של אחרי 7 באוקטובר אנחנו עוד נלמד במשך שנים רבות, אבל אין ספק שכבר היום יש לא מעט סיבות לדאגה. את שנת הלימודים האחרונה הם העבירו תוך כדי מלחמה, בתחושה ששום מקום לא בטוח באמת. במשך חודשים הם נמלטים למקלטים מהכיתות בזמן אזעקות, נדרכים מכל פיצוץ או רעש עז ונחשפים לתכנים שהנפש לא מסוגלת להכיל. רבים מהם נאלצו להתפנות מבתיהם, חלקם נחשפו באופן אישי לזוועות ואיבדו חברים ובני משפחה, אחרים מעבירים את הימים בדאגה לבני משפחתם שנמצאים בחזית.
אלא שלא מדובר רק בסיפורים או תיאורים אקראיים – הנתונים מדברים בעד עצמם: לפי מחקר מעמיק שערך המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש בשיתוף מרכז "מיטיב" באוניברסיטת רייכמן, שיעור תסמיני החרדה, דיכאון וסומטיזציה (מצוקה גופנית כתוצאה מדחק פסיכולוגי) בקרב ילדים ובני נוער הוא הגבוה ביותר שנצפה בעשור האחרון.
"אנחנו חוקרים את מצבם הנפשי של ילדים ומתבגרים בישראל מתקופת האינתיפאדה, והחשיפה במלחמת חרבות ברזל היא הקשה והקיצונית ביותר שהם ידעו בעשורים האחרונים", אומרת פרופ' ענת שושני, מנהלת אקדמית של מרכז מיטיב שהובילה את המחקר. "המחקר מעיד על הידרדרות משמעותית במצבם הנפשי של ילדי ישראל שהחלה בתקופת הקורונה והועצמה עקב מלחמת חרבות ברזל. החשיפה היומיומית לאירועי המלחמה מצטברת וגורמת לנזק נפשי ולעלייה בשימוש בחומרים ממכרים".
המחקר נערך על מדגם מייצג של 2,724 ילדים ובני נוער מרחבי ישראל בגילי 9-17. ממצאיו מצביעים על עלייה של 37% ברמת תסמיני הדיכאון, עלייה של 54% ברמת תסמיני החרדה, ועלייה של 43% בתסמיני סומטיזציה שעליהם דיווחו הילדים והמתבגרים בהשוואה לשנים עברו.
2 צפייה בגלריה
ליטל (13.5) מהעוטף: "במשך חודשים הלכתי לבית ספר בהרצליה. הרגשתי שונה, שהם לא מבינים מה עובר עליי. איבדתי את תחושת הביטחון"
בנוסף, ככל שהחשיפה לאירועי המלחמה הייתה גבוהה יותר, נמצאו רמות גבוהות יותר של תסמינים פסיכיאטריים, עישון סיגריות וצריכת אלכוהול וקנאביס בקרב בני הנוער. "אנחנו רואים עלייה בהתמכרויות", מספרת פרופ' שושני. "אם סיימנו את שנת הלימודים הקודמת כש-18% מבני הנוער דיווחו שהם שותים אלכוהול באופן קבוע, כרגע אנחנו על 28%".
חופש גדול לצד הטראומה
עבור ליטל (13.5) שגרה בעוטף, שנת הלימודים האחרונה הייתה קשה ומטלטלת. ב-7 באוקטובר היא נאלצה להתפנות מביתה ונדדה בין שלושה מלונות מפונים ובתי ספר.
"במשך כמה חודשים הלכתי לבית ספר בהרצליה", היא משחזרת. "הרגשתי שם שונה, שהם לא מבינים מה עובר עליי. הם חיים בשגרה, כשיש רעש למשל הם לא מפחדים שזה אולי חדירת מחבלים. אני נסגרת בסיטואציות כאלה. לא רציתי להישאר שם, רציתי לחזור הביתה, לשגרה שלי, לחברות שלי, לחדר שלי".
2 צפייה בגלריה
מעוז בן-אבי, מפונה מקיבוץ הגושרים ואשת מילואימניק: "הילדים שואלים 'מה נעשה בלי אבא אם הוא לא יחזור?'"
לאחרונה חזרה ליטל עם משפחתה לביתם שבעוטף, אבל גם פה שגרת הלימודים שכל כך חיכתה לה נקטעה בעקבות המצב הביטחוני. "אמא שלי אמרה לי שעכשיו יהיה שקט יותר, אבל חזרנו למצב אפילו יותר נורא ממה שהיה. רציתי הרגשה של בית, זה משהו שלא היה לנו כל החודשים האלה, אבל יש פה צבע אדום והמון בומים שבכל אחד מהם נשמע ומרגיש כמו רעידת אדמה. אני לא יודעת אם היינו צריכים להישאר שם, קשה להיות פה ככה. יש לי לא מעט חברות שעדיין מפחדות ולא חזרו עדיין הביתה".
ליטל, שמלווה על-ידי עמותת עלם, מוסיפה שהיא מנסה לייצר לעצמה שגרה של לימודים, אבל מאוד קשה לה להתמיד בכך: "אם יש צבע אדום בבית ספר אני ישר חוזרת הביתה. זה מבאס אותי שאני ככה. פעם לא הייתי מפחדת בכלל, והיום איבדתי את תחושת הביטחון".
אירית וינוקר, מנהלת הכשרות במטה מרחבי נשימה בעלם, מסבירה שתמונת המצב של בני הנוער מאוד הטרוגנית, אבל רבים מהם מתמודדים עם חוסר ודאות. "זה מאוד ניכר, אנחנו יודעים שיש לזה השפעה שיכולה להמשיך גם לטווח ארוך, הרבה אחרי שתסיים המלחמה. זה יכול לייצר טראומה ארוכה ומישהו צריך להסתכל ולחשוב קדימה איך אנחנו מנהלים את האירוע הזה. מה עוד אנחנו יכולים להתכוונן ולתת יותר כדי שהנזק יהיה קטן יותר. בהיבט הזה אנחנו מאוד מוטרדים מהקיץ והחופש הגדול שמגיע שבני נוער רבים נמצאים בחוסר וודאות, בנשירה, במקום של טראומה או כאב - ואז סממני הסיכון גדלים. אי-אפשר לברוח או להתעלם מזה".
להחזיר את הביטחון
את השפעות חוסר הוודאות שמתארת וינוקר מרגישה גם מעוז בן-אבי על ארבעת ילדיה. הם התפנו מביתם שבקיבוץ הגושרים ב-7 באוקטובר, במקביל גויס בעלה למילואים – ומאז הוא שם.
פרופ' ענת שושני שהובילה את המחקרצילום: רני לוריא"אין לי ודאות, ואין לי תשובות לתת להם", מספרת מעוז בכאב. "אני יודעת שאנחנו נצטרך הרבה זמן כדי לטפל ולתקן את מה שהתקופה הזו הביאה איתה. אין לי ספק שהביטחון שלהם נפגע - הפיזי, הרגשי, החברתי והביטחון באנשים. אני מבינה את זה דרך השאלות שלהם, ואני מבינה שתהיה לי עבודה מאוד סיזיפית להחזיר להם את הביטחון".
"הם העבירו את שנת הלימודים על תקן המפונים בבית הספר", היא מתארת. "כולם באים עם חולצות בית ספר והם לא, זה כאילו שולי, אבל את מגיעה לכיתה ורואה מי לא שייך. כל הזמן חשבנו שאנחנו עוד רגע חוזרים הביתה ולכן לא קנינו להם. הבן שלי בכיתה ב' אמר למורה שלו שהוא לא יכול להיות חבר של אף אחד ולאסוף חברים, כי ברגע שהוא יתאהב בהם והם יהיו חברים אמיתיים הוא כבר יצטרך ללכת למקום אחר. ככה הם מסתובבים, עם תחושה שהם לא יכולים לייצר חברויות".
"עולות פה שאלות שלא חשבתי שאתקל בהם בתקופה הזו של חייהם", היא מוסיפה. "שאלות קיומיות – מה נעשה בלי אבא אם הוא לא יחזור? מה קורה אחרי שמתים? איך נדע שהקיבוץ שלנו בטוח אחרי המלחמה? כל צליל של צופר או אפילו כלב שנובח, רעש של מיקסר - כל רעש חזק מקפיץ אותם. הקטנה לא מוכנה להיות לבד בכלל, כל הזמן רוצה שמישהו יהיה איתה. הבן הגדול שלי חגג יום הולדת בבית ספר, המשאלות שלו לשנה הקרובה היו שכל החטופים יחזרו, שתיגמר המלחמה, שנחזור הביתה ושאבא יחזור מהמילואים. אני חושבת שזה אומר הכל – שזה מה שילד בן 8 מאחל לעצמו".
טראומה רודפת טראומה
מנתונים שאספה ועיבדה המועצה לשלום הילד מכל קופות החולים, נמצא, כי בשלושת החודשים הראשונים למלחמה (אוקטובר-דצמבר 2023) חלה עלייה של 33% בקרב נערים ונערות (בגילי 12-17) שאובחנו על ידי קופות החולים כסובלים מחרדה, לעומת החודשים המקבילים בשנה הקודמת.
עו"ד ורד וינדמן, מנכ"לית המועצה לשלום הילד"יש פה מעגלי השפעה חסרי תקדים כי כולנו בתוך טראומה קולקטיבית, וודאי הילדים", מסבירה עו"ד ורד וינדמן, מנכ"לית המועצה לשלום הילד. "מדובר באירוע בקנה מידה היסטורי, ואלו חודשים שטראומה נערמת על טראומה, הילדים כל הזמן חשופים כי המלחמה נמשכת, כי יש עדיין חטופים בעזה, כי חיילים מתים ונפצעים, כי יש תקופות מילואים ארוכות של הורים או אחים גדולים. כשילד הוא נפגע טראומה יש לו את ההורים, המטפלים והמחנכים שיעטפו אותו. אבל פה אין מישהו שהוא מחוץ לטראומה. אנחנו עדיין במצב משברי מתמשך, אין הפסקה. אז איך אפשר להתחיל להחלים?".
וינדמן מתייחסת בדבריה לתקופת החופש הגדול. "הקיץ זו תקופה ללא סדר, הרבה פעמים אין לילדים ולנוער מבוגר משמעותי בתקופה זו שרואה אותם כי ההורים ממשיכים לעבוד. ב-7 באוקטובר המדינה הפקירה את הילדים והנוער, אי-אפשר להתווכח עם זה. אסור להפקיר את הדור הזה, בכל מעגלי הפגיעה. בלי מעטפת נראה החרפה קיצונית של הנתונים על מצבם הרגשי של הילדים והנוער".
"צריך להגיד את זה - אנחנו פוגשים את הנוער, ויש לו כוחות", היא מדגישה. "אבל הוא צריך עזרה. אנחנו נמצאים כרגע בקו מאוד דק שמפריד בין תהום לבין תקומה. ובשביל שלא נמשיך להידרדר לתהום וכדי שתהיה לכולנו תמונת עתיד - אנחנו צריכים שהמדינה תראה אותם ולצד תוכניות ומענים ספציפיים לילדים ולנוער".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.06.24
