זה ממש לא משנה אם אנחנו שמאל או ימין, סביר להניח שרובנו לא מבינים מה קורה. אנחנו מקווים, מאוד מקווים, שמישהו שם למעלה יודע. אלה מבינינו שזו עבודתם, מדברים גם עם דרגים בכירים. עם חברי כנסת. עם שרים. אפילו עם חברי קבינט. הרי הם בעניינים. אבל מתברר שגם הם לא מבינים. כך שנגלה לכם סוד: בשיחות עם בכירים – גם הם מציגים סימני שאלה. גם הם לא יודעים. קרוב לוודאי שיש אחד, יחיד ומיוחד, שכן יודע מה קורה. הרי לא יכול להיות שהוא לא יודע.
ב-7 בפברואר אמר לנו האיש שיודע, ש"הניצחון המוחלט במרחק נגיעה". חיכינו שבוע. חיכינו חודשים. הנגיעה לא הגיעה. גם לא הניצחון. עברו חודשיים, ובדיוק ב-7 באפריל אמר לנו האיש שיודע, ש"אנחנו כפסע מהניצחון". ח"כ שמחה רוטמן, לא בדיוק פעיל מחאה, הגיב בזעם על דברי נתניהו. איזה ניצחון? הרי לא השגנו אף אחת מהמטרות. אולי, מי יודע, האיש שיודע הוא הילד בסיפור על בגדי המלך. קצת במהופך. הוא רואה בגדי מחלצות וניצחונות, כשאנחנו, הטיפשים, חוששים שהמלך עירום.
ואנחנו עדיין לא מבינים. כבר חודשים מאז "הניצחון המוחלט במרחק נגיעה" אין שבוע בלי מכה קשה לישראל. פעם זה בית המשפט הבינלאומי לצדק. פעם זו בקשה לצווי מעצר של תובע בית המשפט הבינלאומי הפלילי. פעם זו הכרזה של איטליה על עצירת משלוחי נשק לישראל. פעם זו צרפת שמטילה חרם על ישראל בתערוכת הנשק החשובה בעולם. והמשבר הגדול והמשמעותי ביותר הוא עם ארה"ב. כבר היו לא מעט משברים עם הממשל האמריקאי. כבר הייתה "הערכה מחדש" של היחסים, בשנים 1974-1975, בעקבות סירוב ישראל ליוזמה אמריקאית לנסיגה חלקית מסיני. אלא שאז חתמו 76 סנטורים על מכתב דרישה לעצירת ה"הערכה מחדש", ולחידוש אספקת הנשק לישראל. ומי היה בין החותמים? הסנטור ג'ו ביידן. ומה היום? היום זה ביידן שחורק שיניים, וקיבל מכתב של ארבעים חברי קונגרס, שכולל דרישה לשקול מחדש שליחת נשק התקפי לישראל.
יש עוד הרבה מאוד דברים שאנחנו לא מבינים. מדוע האיש שיודע שאנחנו זקוקים לתוספת אדירה של מתגייסים, מעדיף עוד טריק ועוד שטיק כדי להתחמק מקצת יותר שוויון בנטל
יש עוד הרבה מאוד דברים שאנחנו לא מבינים. מדוע האיש שיודע שאנחנו זקוקים לתוספת אדירה של מתגייסים, מעדיף עוד טריק ועוד שטיק כדי להתחמק מקצת יותר שוויון בנטל, שבלעדיו יותר ויותר אנשי מילואים יגיעו לקריסה. ומאיזה חומר אתה בדיוק עשוי שאפילו את "חוק הרבנים", שהוא תועבה כלכלית ופוליטית, אתה מנסה לקדם? איזה עוד מכות אתה רוצה להנחית על צה"ל, על התקציב, על כל חלקה שהייתה טובה? ומדוע אתה דוחה על הסף את היוזמה האמריקאית להסכם אזורי שיכלול את ארה"ב וסעודיה, וישדרג את המצב האסטרטגי של ישראל. הרי אנחנו זקוקים לחזית אזורית מול איראן. הרי בנאום דרמטי באו"ם, שבועיים לפני 7 באוקטובר, אתה זה שהכרזת שאנחנו "על סף שלום היסטורי עם סעודיה". אז דווקא עכשיו, כשאנחנו צריכים אותו הרבה יותר, אתה בועט בו?
כדי להבין קצת יותר טוב, נדדתי בשבועות האחרונים גם לערוץ 14. הרי שם, כך מספרים, נמצאים אלה שקרובים לליבו של מי שיודע. שמעתי שם בעיקר טענות נגד כל מי שהוא לא האיש שיודע. כולם נושאים באחריות. הקפלניסטים והגנרלים והעיתונאים והפוליטיקאים. רק לא הוא. לא כל הטענות שם מופרכות, אבל איך הם מסבירים את שאר הדברים, שתלויים בו ורק בו? האם הם יודעים על איזה ניצחון טוטאלי הוא מדבר? פה ושם, הפלא ופלא, היו אפילו ניצנים של ביקורת. גם הם מתקשים להבין.
הדברים הללו נכתבים בכאב. משום שאנחנו רוצים תקווה. אנחנו רוצים מדינה מנצחת. ויש לנו תחושה שלא רק החטופים במנהרה. כולנו במנהרה. זה לא עניין של שמאל מול ימין ולא כן או לא ביבי. זה הקיום שלנו. זה המשבר החמור ביותר שעובר עלינו מאז קום המדינה. הרי עברו חודשים רבים מאז ההכרזה על "הניצחון המוחלט במרחק נגיעה" ועוד כמה חודשים מאז ה"כפסע מניצחון". ובהתייחס לשרשרת המכות שחטפה ישראל מאז, והיא ממשיכה לספוג מדי שבוע, ובהתייחס לגל האנטישמיות האדיר, אין מנוס מהמסקנה שהאיש שאמור לדעת לא יודע שום דבר. הוא לא יוביל אותנו לניצחון מוחלט. ואם האיש הזה לא יעזוב אותנו במהרה בימינו, אנחנו כפסע מכישלון מוחלט.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.06.24
