נתחיל באמת הפשוטה שרוב אזרחי ישראל יודעים אותה היטב: צה"ל והעומד בראשו, הרמטכ"ל, כמו גם הפיקוד הבכיר, אינם רוצים שחמאס יישאר בשלטון בעזה. נמשיך באמת פשוטה נוספת: זה חודשים ארוכים שהצבא והפיקוד הבכיר שלו מתחננים כמעט בפני הדרג המדיני, ובעיקר ראש הממשלה, לייצר תוכנית ריאלית ל"יום שאחרי" חמאס ברצועת עזה. אולם, וזו עובדה שיודע כל קצין בכיר בצבא, בשב"כ, במשרד הביטחון - ובכלל זה שר הביטחון - ויודעים עוד הרבה מאוד אנשים המעורבים בניהול המלחמה: ראש הממשלה מסרב לדון בתוכניות אופרטיביות ליום שאחרי, ואלה שהוא מעלה כבלון ניסוי אינן מציאותיות בעליל. וכל עוד הוא מסרב לדיון שכזה, הוא עצמו מנציח את שלטון חמאס בעזה.
בעוד שליחי ראש הממשלה בתקשורת מאשימים את הרמטכ"ל וצה"ל בכך שהם רוצים בהמשך שלטון חמאס בעזה, האמת הקשה הפוכה לגמרי
וכך, בעוד שליחי ראש הממשלה בתקשורת מאשימים את הרמטכ"ל וצה"ל בכך שהם רוצים בהמשך שלטון חמאס בעזה, האמת הקשה הפוכה לגמרי: נתניהו, שחושש מבן גביר וסמוטריץ' שיפילו את ממשלתו אם יישם תוכנית ריאלית ליום שאחרי חמאס, נמנע מדיון בסוגיה - ובכך מותיר את חמאס בשלטון. לנתניהו אין שום תוכנית אסטרטגית ליציאה מהמלחמה, בטח שלא תוכנית מדינית. הוא רק רוצה להבטיח את שלטונו. רבים מקרב תומכי הליכוד, ואפילו חברי הכנסת של המפלגה, כבר מבינים את גודל הבעיה ואת הסכנה האורבת למדינת ישראל מצפון - אלא שנתניהו מוצא עצמו בקרב הפוליטי הגדול של חייו, נאבק על הישרדותו הפוליטית, ויעשה כל דבר כדי למנוע בחירות או את הפלת ממשלתו.
ההתקפות האחרונות של הבן ממיאמי ושל שליחיו בתקשורת על הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ובימים האחרונים על המפגינים נגד הממשלה, מעידות על גודל הפניקה מהצפוי לקרות בעזה בשבועות הקרובים. כלומר, כאשר הקרב ברפיח יסתיים - והוא יסתיים, במוקדם או במאוחר. אמנם לא כל חוליות חמאס יושמדו, אך המהלך הקרקעי הגדול ימצה את עצמו. גם כך שניים מהגדודים של הזרוע הצבאית של חמאס ברפיח נפגעו קשות, והשניים האחרים בדרך לשם. הבעיה של נתניהו, שכבר נכתבה כאן בעבר, היא שביום שאחרי רפיח הוא וחבר מעריציו יתקשו לתת הסבר משכנע לציבור נוכח היעדרו של "ניצחון מוחלט". ולכן, כבר עכשיו, אנשי ראש הממשלה, בנו ומקורביו, מסמנים את השעיר לעזאזל - הצבא והשב"כ. נתניהו ואחרים, ביניהם ח"כ ניסים ואטורי, מסמנים גם "אשם" נוסף במצב: המפגינים. ואטורי אמנם התנצל על דבריו, אך לנוכח דבריו של ראש הממשלה עצמו על ה"מימון" להפגנות, אפשר להבין מהי רוח המפקד. נתניהו מבין שההפגנות ילכו ויתעצמו, ולכן עושה כל דבר אפשרי כדי לסמנן כלא לגיטימיות וכדי לוודא שהמלחמה בעזה לא תיעצר, גם לאחר רפיח.
ממולו, בצד הפלסטיני, יחיא סינוואר - שמוביל אף הוא קו דומה לזה של נתניהו, בנוסח "אסור לעצור". וגם סינוואר מוצא שבכירים רבים אחרים בחמאס כבר אינם מסכימים עם דרכו. ראש הלשכה המדינית של חמאס איסמעיל הנייה, לדוגמה, ואחרים מקרב הנהגת חמאס בחו"ל, מסכימים להצעה הישראלית לעסקת חטופים. אלא שסינוואר עצמו ממשיך להיות המכשול המרכזי בדרך לעסקה. הוא, בדומה למזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה, תופס את ממשלת ישראל ומדינת ישראל כחלשות במיוחד בעיתוי הנוכחי, ובשלב הזה נראה שחמאס וחיזבאללה רוצים להרחיב את המערכה צפונה, גם ללבנון.
הבעיה הגדולה של צמרת חמאס בחו"ל, כמו גם של ישראל, היא שרק סינוואר יחליט על גורל החטופים, והוא שנותן את ההוראות לאנשי הזרוע הצבאית של הארגון בעזה. ולמרות שמצבה של הזרוע הצבאית בעזה אינו טוב, סינוואר מתעקש להמשיך במלחמה והעביר את אנשיו לדפוס פעולה שמזכיר את חמאס שלפני הנסיגה הישראלית מעזה בקיץ 2005. כלומר, למצב של ארגון טרור ופחות לדפוס של צבא גרילה. אין יותר מסגרות צבאיות מסודרות, אלא בעיקר מחבלים שצצים להם מדי פעם ומנסים לפגוע בכוחות הישראליים. המחבלים הללו משתמשים בתשתית המנהרות שהוכנה בשנים שלפני 7 באוקטובר, אך גם בזו שהוקמה ברפיח לאחר שהחלה כבר המלחמה. ניכר שהפעילים הצבאיים הכינו עצמם לפעולה ישראלית בגזרה, כבר לאחר תחילת המלחמה: המנהרות עברו "התאמה" לפעולה ישראלית - כלומר, יותר דלתות מונעות הדף והרבה יותר מטענים ממולכדים. בלחימה בעיר עצמה, נתקלים חיילי צה"ל בהרבה יותר מטעני חבלה מכל גזרה אחרת שבה נלחמו. אם בגזרות אחרות האתגר היה טילי הנ"ט, הרי שברפיח אלה המטענים.
וכל הזמן הזה העיניים נשואות צפונה. האתגר הצבאי בעזה הופך לשולי יחסית לזה שמתרומם לנגד עינינו מצפון. חמאס במצבו הנוכחי הוא איום במשקל קל לעומת חיזבאללה בלבנון, ומכאן גם שמדינת ישראל צריכה לעשות הערכה מחדש לסדר העדיפויות שלה מבחינת הלחימה.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.06.24
