לפקד ניצן הינדי, קצין במשטרת חדרה, לקח דקות להינעל על ד"ר יולנדה יבור. זה קרה קצת אחרי שהגיעה להפגין בדיונות של קיסריה, מעל 300 מטרים בקו אווירי מהווילה המפנקת עם הבריכה המשופצת של הזוג נתניהו. יבור, החברה בקבוצה של כמה עשרות מפגינים עקשנים שיודעים להתארגן במהירות בכל פעם שמגיע דיווח ש"הזוג המלכותי", בלשונה, בדרכו לווילה, הגיעה, כרגיל, מצוידת במגפון. סימן ההיכר שלה. זה היה ביום שישי האחרון, לפני שבוע בדיוק. השעה הייתה קצת אחרי תשע בערב, ויבור, יחד עם האחרים, קראה מה שהם קוראים תמיד לראש הממשלה לעשות: להחזיר את החטופים ולהכריז על בחירות. רק שלפני שהספיקה לחמם את הגרון, פקד הינדי, שהגיע לשם מיד אחרי המפגינים, צד אותה. וכך הינדי, זרועה הארוכה של משטרת ישראל, בהשראתו של השר בן גביר, יכול היה לסמן על החגורה עוד איקס: את המעצר העשירי של יבור, המחזיקה במדליית הזהב באולימפיאדת המעצרים הבלתי נגמרת של ישראל. יבור עצמה תוכל לסמן את המעבר מספירה חד-ספרתית לדו-ספרתית.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הינדי, לכאורה, עבד לפי הספר. כרז שההתקהלות היא בלתי חוקית – אף שעל פי מגבלות המקום והשעה, טוענת יבור, ההתקהלות הייתה חוקית לגמרי – ונתן למפגינים עשר דקות להתפנות מהמקום. אלא שקודם שהספיקו לזוז הוא כבר אזק את יבור ועוד שלושה גברים שבחר אקראית ודחס אותם לניידות שעמדו במקום. אם תתפנו בלי בעיות, הבטיח לשאר המפגינים, אנחנו רק נעכב אותם לחקירה ונשחרר אותם. "שיקר", אומרת יבור, "בלי לעפעף".
כשהגיעו לתחנה חדרה הודיע שהם עוברים מסטטוס מעוכבים לסטטוס של עצורים, והכניס אותם, כל אחד בנפרד, לחדר חקירות. מי שחקר אותה אישית היה קצין זוטר, והחקירה הייתה קצרה. "הוא בעיקר ניסה לגלות איך ידענו שראש הממשלה מגיע הביתה, מי הודיע לנו הפעם, מי מודיע לנו בדרך כלל. ומה קורה אחר כך, איך עוברת ההודעה לשאר החברים. איך התארגנתי אישית, איך הגעתי למקום. שאלות שחוזרות על עצמן בכל פעם מחדש כאילו מישהו מאיתנו באמת יענה עליהן. "בסך הכול", היא אומרת, "הוא היה אדיב. לא התעקש שאענה". זה נגמר לקראת השעה שלוש לפני בוקר. הארבעה הועלו על זינזנה ונשלחו למעצר בקישון.
בתא המעצר שאליו הוכנסה כבר היו שלוש נשים. "בחורה צעירה, שוהה בלתי חוקית מטול-כרם, ועוד שתי נשים שנעצרו בחשד לתקיפה או גניבה, לא ממש הצלחתי להבין. תא קטן, דחוס, בלי אוויר, מיטות בשתי קומות, מזרנים מעופשים, בלי סדינים ובלי כריות, שמיכות קוץ מסריחות ברמה בלתי נתפסת, שירותי בול-פגיעה שנראה שמעולם איש לא ניקה אותם. בחדר לא היה סבון, שלא לדבר על מברשת שיניים או משחת שיניים. וזה כשמפשיטים ממך כל דבר, כולל תכשיטים, כשאין לך אפשרות להביא איתך למקום סבון או מסרק או מגבת.
"אחת הבנות, שלא הצליחה לטפס למיטה בקומה השנייה, הייתה שרועה על הרצפה. החום בתא, שכמובן לא היה ממוזג, היה נוראי, והיינו צריכות לבקש שוב ושוב שימלאו לנו מים בבקבוקי השתייה שקיבלנו. הבנות היו צריכות להתחנן לסיגריות. בכל מקום היו ג'וקים, חלקם ענקיים, שטיפסו ויצאו מהשירותים. האוכל היה מזעזע לא פחות, תפוחי אדמה שצפו בשמן עכור, ביצים קשות, תבשיל לא מזוהה של שעועית עם פול. וכל זה אחרי שעברתי, כמו תמיד, חיפוש גופני בעירום מלא. תעמדי, תסתובבי, תתכופפי, חוויה משפילה באופן שקשה לתאר.
"האשימו אותי שהשתמשתי במגפון לאחר שהקצין הכריז שההתקהלות בלתי חוקית. זה שקר מוחלט. המשטרה מצפצפת על החוק ובית משפט מאמין לשקרים של השוטרים"
"ברור לי שמדובר בענישה לכל דבר. שזה לא מקרי שנגמר הסבון או שאיש לא כיבס את השמיכות. ברור לי שהרעיון הוא לשבור את רוחנו, והדבר הנורא מבחינתי שזה, לכאורה, חוקי. בשבילי זו כמובן לא הייתה הפעם הראשונה, אבל בשביל הגברים כן. שלושתם אנשים לא צעירים, ולפחות שניים מהם נראו לי אחר כך בטראומה. הם בקושי דיברו, הלכו עם הראש ברצפה, ואחד מהם לא הפסיק לומר שוב ושוב שמנעו ממנו את התרופות שצריך היה לקבל. יממה בתת-תנאים, חוויה שיש אנשים שהיא סודקת אותם ויש כאלה שהיא שוברת אותם. לגמרי. חלק נכבד מאלו שחוו מעצרים מהסוג הזה לא יחזור להפגנות".
בארבע אחר הצהריים הודיעו להם שמשטרת חדרה מסכימה לבטל את המשך המעצר אם יחתמו על צו הרחקה של 15 יום מקיסריה, עם ערבות אישית של 15 אלף שקל. "הצעה", היא אומרת, "שיכלו להציע לנו לפני שהסיעו אותנו לקישון". הם סירבו ועם יציאת השבת הובאו לבית משפט השלום בחיפה. המשטרה דרשה הרחקה מקיסריה ל-15 ימים, השופטת, אביגיל זכריה, פסקה הרחקה לשישה ימים. "אבל הקטע המדהים", על פי יבור, "שחייב להדליק לא נורה אדומה אלא זרקור אדום, הוא שהשופטת קיבלה את טענת המשטרה שהמעצרים היו חוקיים למרות שלא עברנו שום עבירה. אותי, למשל, האשימו גם שעשיתי שימוש במגפון לאחר שהקצין הכריז שההתקהלות בלתי חוקית, מה שהיה שקר מוחלט. אם היא לא הייתה מקבלת אוטומטית את הדברים היא הייתה צריכה לשחרר אותנו מיידית. בלי הרחקה ובלי הערבות שהטילה עלינו, 4,000 שקלים על כל אחד. מבחינתי זו הייתה קפיצת מדרגה. משטרה שמצפצפת על כל החוקים ובית משפט שמאמין לשקרים של השוטרים".
בעשר בלילה יצאו מבית המשפט, נתקעו שם עוד שעה או שעה וחצי עד שהסתיימה עבודת הניירת, ורק אז אחד החברים הסיע הביתה את יולנדה יבור שסגרה את המעצר העשירי שלה.
יבור (49) נולדה וגדלה באור-עקיבא. "אנחנו שואבי המים וחוטבי העצים של קיסריה". הוריה הגיעו מפולין באמצע שנות ה-60. סבתא שלה, מצד האב, הייתה זו שהחליטה שהגיעה השעה אחרי ששניים מבניה נישאו לפולניות. ההורים של אמא שלה קיבלו את ההחלטה בעקבות גילויי האנטישמיות בפולין לאחר מלחמת ששת הימים.
עבודת הדוקטורט שלה, שאותה עשתה באוניברסיטת תל-אביב, התמקדה בטקסטים איסלאמיים קדומים, בהשתקפות חורבנה של ירושלים בספרות המוסלמית הקדומה. עבודה שזיכתה אותה, ב-2022, בשני פרסים נחשבים: פרס ורבלובסקי לחקר הדתות ופרס אילמ"א (האגודה הישראלית לחקר המזרח התיכון והאיסלאם). היא מרצה לשפה וספרות ערבית, היסטוריה איסלאמית והיסטוריה כללית במכללת אורנים, באוניברסיטה הפתוחה ובמרכז שלם בירושלים. קודם לכן לימדה במשך שנים רבות גם באוניברסיטת תל-אביב.
"אני מפגינה טרייה", היא אומרת על עצמה, "תמיד רציתי ותמיד חשבתי שזה לא בסדר שאני לא מגיעה לקפלן, אבל הייתי עסוקה בדוקטורט שלי ובפרסום מאמרים ואיכשהו נשארתי בבית עם הרבה רגשות אשמה".
במארס 2023 השתתפה בפעם הראשונה בהפגנה נגד ההפיכה המשטרית, דווקא באור-עקיבא. "היינו 600 איש וחטפנו אלימות קשה. אנשים זרקו עלינו ביצים, ריססו אותנו בקצף, דפקו לנו את הרכבים וחתכו צמיגים. זו עיר שבה למעלה משני שלישים מהבוחרים הצביעו לליכוד, עיר יחידה בארץ שבה יש רחוב על שם מאיר כהנא, שמארחת כל שנה במימונה את הוד מלכותם ביבי ושרה".
וכך, ההפגנה שאמורה הייתה להיות חד-פעמית הפכה שבוע אחרי להפגנת ענק, יחסית לאור-עקיבא, שאליה הגיעו כ-5,000 איש. "אנחנו תושבי עיירות הפיתוח", היא אמרה בנאום שנשאה שם, "כמי שחוו הזנחה מתמשכת צריכים לעמוד על הזכויות שלנו, כי אנחנו נהיה הראשונים להיפגע. כי זה מה שרוצה הממשלה הזו, להשאיר את התושבים במצבם הנחות, שואבי המים לנוחיותם".
היא המשיכה להפגין שם גם כשהם היו 20 או 30 או 40 איש. "חשבתי שדווקא בגלל האלימות הזו אסור לנו להתקפל".
קיסריה, באותם ימים, לא הייתה הכתובת. "זה השתלט לי על החיים. העבודה והאקדמיה נדחקו הצידה, וכל מי שפעיל מכיר את הדינמיקה הזו, ישיבות, תיאומים, לוגיסטיקה. אין רגע מנוחה".
לקיסריה הגיעה, באופן מקרי לחלוטין, דווקא ב-7 באוקטובר. "נודע לי שמשהו משונה קורה כשהייתי בדרך לדיונות של קיסריה עם קבוצה של מפגינים שהמטרה שלנו הייתה להגיע לבית המלכות ולעשות השכמה לזוג. הפגנה שהיו לה את כל האישורים הנדרשים. רק שבשבע בבוקר כשהתבררה טיפה התמונה – ביטלנו. ואז העולם שלי נחרב.
"אין לי בן משפחה שנפגע, אני לא מכירה מקרוב משפחות של נרצחים, אבל הרגשתי כמו ניצולת שואה, אפילו לא כמו. ויומיים אחר כבר הייתי שם, מול הווילה, עם המגפון. פחות מעשרה אנשים שעמדו וצעקו: לך! לך!
"זה לא היה פשוט. אנשים אמרו שצריך להפסיק את ההפגנות בזמן שיש מלחמה. שצריך להתמקד בעשייה אחרת, ובאמת עשיתי גם את זה. התנדבתי בעבודה חקלאית בדרום, בצפון, אבל הרגשתי שזה לא מספיק. אני לא ממובילי מוקד קיסריה, אני לא מ'מובילי' בכלל. אני מפגינה עצמאית. אני והמגפון הפרטי שלי. וכך חזרתי לקיסריה בכל פעם שגיליתי שהזוג הגיע לשם, ובהמשך הצטרפו עוד אנשים.
"שמרנו על הכללים, אבל עמדנו שם וכרזנו את שמות הנרצחים בעוטף, את שמות החטופים, צעקנו 'אתה הראש אתה אשם', עוד לפני שזה הפך לסלוגן. 'אתה אחראי', 'אתה זה שהבאת עלינו את החורבן הנורא'. 'לך' ו'לך' ו'לך'. מעולם לא חצינו את הגדר למרות שבחודשים הראשונים זה היה אפשרי. הקפדנו על הווליום שהחוק המתיר, בשעות שהחוק מתיר. אמרו לנו לא בשבע בבוקר? אז באנו בעשר בבוקר. ואם התברר לנו שהם לא בבית, אז לא כרזנו כלל, כדי לא להציק לשכנים.
”הנוהל הרגיל היה לחכות לידיעה אם ומתי הזוג מגיע, ואז לארגן סבבים של קבוצות מפגינים שבדרך כלל התייצבו שם ביום חמישי לקראת הערב, בשישי ובשבת. ואז נכנסה המשטרה לתמונה. וגילינו שכמו שהמודיעין שלנו עובד – הראש וזוגתו הגיעו – כך עבד גם המודיעין של המשטרה. עוד לפני שהצלחנו להגיע לשם העשירי ברשימת החטופים שכרזנו, הניידות כבר היו סביבנו".
לפי ממצאי מחקר של מרכז אקורד, ארגון אקדמי חברתי הפועל במסגרת האוניברסיטה העברית בירושלים, הנכונים למאי 2024, פחות מחמישית מהציבור בישראל חש אמון רב במשטרה. רק רבע מהנשאלים, כלומר אחד מתוך ארבעה בלבד, מאמין שהמטרה הראשונה של המשטרה היא לשמור על טובת הציבור. בקרב מצביעי האופוזיציה וערביי ישראל רק אחד מתוך עשרה חושב כך. מעל 70 אחוז סבורים שהמשטרה הפכה לגוף פוליטי ושפעולותיה מוכתבות על ידי השר בן גביר.
את ד"ר יבור הממצאים לא מפתיעים, גם לא גילויי האלימות הקשים של המשטרה בהפגנות האחרונות, כולל השבוע בירושלים. "אני עוקבת כל הזמן אחרי מה שקורה, אבל האמת היא שאני לא צריכה לראות את הסרטונים בטלוויזיה או לקרוא על כך בעיתונים. הייתי עדה להתנהגות ברוטלית של המשטרה בכל החודשים האחרונים, בכל ההפגנות שבהן לקחתי חלק, ואני לא מדברת על אירועים פעם בחודש. ראיתי איך המשטרה הופכת יותר ויותר אלימה בכל מה שקשור למפגינים בקיסריה.
"היו מקרים שבהם השוטרים עמדו מהצד, עקבו אחרי מה שקורה ולא התערבו, עד שהגיע איזה טלפון, או עד שנחת מפקד המרחב, ניצב משנה שלומי בן שושן. הייתה הרגשה שמישהו מלמעלה מפעיל אותם, ואני לא יודעת אם זו הגברת שהשקיפה מחלון ביתה והחליטה שלא מתאים לה שנפגין שם, או מישהו מטעמו של בן גביר. כך או כך ראיתי איך השוטרים, בפיקודו של בן שושן ובהשתתפותו הפעילה, דוחפים באלימות, מושכים, מכים ומפילים לוחמי יום כיפור, פצועי צה"ל והלומי קרב. איך הם גוררים נשים מבוגרות כאילו מדובר בשקי תפוחי אדמה. מי שרוצה יכול לראות בגוגל איך הם עושים לי את זה. וכל זה כשאיש מאיתנו לא חסם כביש, לא התפרץ לחצר הבית. להפך. בשלב מסוים, למשל, הופיעו בשטח שמסביב לבית מחסומי ברזל. לי זה העיף את הפיוז, כי זה שטח ציבורי שמעולם לא נסגר. ואז הסתבר שהשמאלנים האנרכיסטים הם מאוד ממושמעים, שאנשים לא עוברים מחסומים גם אם אפשר לעשות את זה. שרוב האנשים חוששים לעשות משהו שעלול להתפרש כעבירה על החוק.
"והכי מצחיק היה שהשוטרים היו מגיעים עם הניידות שלהם לשטח הזה, נכנסים איתן לתוך הדיונות וכמובן שוקעים. ואז האנרכיסטים השמאלנים היו אלה שהציעו לעזור, להכניס קרש מתחת, לדחוף.
"רינה וקסמן, חברה טובה ושותפה לדרך, עד היום מתמודדת עם פציעות שנגרמו לה אחרי ששלומי בן שושן ממש תקף אותה, אחרי שקרא לה 'שחורה', משום שהיא בת למשפחה יוצאת הודו.
"לי הוא הבטיח שאני אהיה פרויקט אישי שלו, שיטפל בי אישית, צעק עליי שישבור לי את כל העצמות, אמר לי שאני לא אהיה שקמה ברסלר אלא אשב בכלא שקמה. הפקודים שלו קראו לי משוגעת, 'נו, הבאתם את המשוגעת למעצר'.
"רק לפני כשבוע מפגינה ותיקה בקיסריה בשם הלן בן-אדיבה הוטלה באלימות על הקרקע ואיבדה את ההכרה וכשהנכד שלה, בן 16, ניסה להיחלץ לעזרתה השוטרים עצרו אותו באלימות קשה. אני יכולה לומר, אחרי שמונה חודשים של המחאה, שהאלימות הולכת וגדלה. שדחיפות והפלות כבר ממש לא נספרות. שהרושם שלי שהמשטרה, בהנחייתו של השר, משתמשת באלימות לא כדי למנוע הפרות סדר אלא כדי לדכא את המחאה. להטיל אימה ולשבור את המפגינים. והמעצרים, או העיכובים כמו שהם קוראים לזה בלשון מכובסת, נועדו בדיוק למטרה הזו.
ב-30 בדצמבר נעצרה יבור בפעם הראשונה. "זו הייתה אותה שבת שבה המשטרה עצרה באלימות קשה את אמיר השכל. זוג שוטרים חלמאים ביצעו מעצר אלים כי נלחצו, ואני צילמתי. ואז אחד השוטרים חטף לי את הנייד והודיע לי שאני מעוכבת. קצין שחקר אותי במשטרת חדרה אמר שעברתי על חוק הדציבלים. רציתי לשאול איך הוא יודע, אבל לא עניתי. אחר כך הוא אמר שזה שטח צבאי סגור, שזה היה כמובן קשקוש גמור, אמר שאסור לכרוז בשבתות ובחגים, שזה שוב קשקוש גמור, ובסוף סוכם שהפרעתי לשוטר בתפקידו. וכשגמר להסביר לי, שיחרר אותי".
הפעם השנייה הייתה לקראת סוף ינואר. "הפעם חטפו ממני את המגפון, אמרו שההתקהלות בלתי חוקית ועצרו אותי. גם הפעם קראו לזה עיכוב לצורך חקירה ואחרי כמה שעות שוחררתי. וכך היה גם בפעם השלישית.
"בפעמיים הבאות כבר לא קראו לזה עיכוב אלא מעצר. ואם זה מעצר אז גם אוזקים אותך בידיים וברגליים וכמה שעות של עיכוב הופכות לחצי לילה של מעצר. באחת הפעמים האלה הקצין שהגיע לשטח הצביע עליי מיד, תעצרו אותה, אמר לשוטרים, אותה אני כבר מכיר".
ב-23 במארס נשלחה יבור, בפעם הראשונה, גם לבית המעצר בקישון. "אמרו לי שיש לי דיבור עברייני, שאני עושה שימוש פחזני באש. וההבדל היחיד בין המעצר אז למעצר האחרון לפני שבוע", היא אומרת, "הוא שלפני שבוע התבשלנו בחום ואז קפאנו מקור. זה היה נורא. נאלצנו להתכרבל בשמיכות הקוץ המזוהמות. הבנות שהיו, כאלו שנעצרו על סמים, ממש בכו והתחננו שיביאו לנו תנור, מה שכמובן לא קרה. המזל היחיד שלי היה שנחסך ממני אז החיפוש המשפיל כי מי שקיבלו אותי שם היו סוהרים שלמדו אצלי בקורס על תולדות האיסלאם שהעברתי לאנשי השב"ס באורנים. הם היו מאוד נבוכים לראות אותי שם".
בבוקר שיחרר אותה שופט בית משפט השלום בחיפה, אהוד קפלן, שלא רק שלא הרחיק את יבור מקיסריה ולא השית עליה ערבות, אלא קבע במפורש שלא נעברה שום עבירה, שתפקיד המשטרה לאפשר את ההפגנות. "זה לא הפריע לשוטרים שהחזירו אותי לחדרה להסביר לי כמה ביבי טוב, איזה מזל שהוא ראש הממשלה שלנו, ואיך כולם חוץ ממנו אשמים, בעיקר יאיר לפיד".
במעצר השביעי נכחו בשטח מפקד המחוז, ניצב דני לוי, ובן שושן, מפקד המרחב. באותו אירוע, לטענת יבור, השוטרים שתחת פיקודם הפילו אותה על הגב, משכו אותה בגסות, אזקו והובילו אותה לניידת ומשם למעצר. "כשצעקתי עליהם שמה שהם עושים מנוגד לחוק, בן שושן צרח עליי שאני אנרכיסטית משוגעת, שלא ייצא ממני שום דבר כי אני בסך הכל מאור-עקיבא".
היא בילתה לילה בתא מעצר בתחנת חדרה, ובבוקר שוחררה. בפעם השמינית, אחרי הלילה במעצר, הובאה לבית המשפט השלום בחדרה. השופטת, יפעת אונגר ביטון, שהייתה בעברה תובעת משטרתית, לא נענתה לבקשה להשאיר אותה עוד חמישה ימים במעצר "לצורכי חקירה", אבל הרחיקה אותה ל-180 ימים מקיסריה. "לשלושה קילומטר מקיסריה, אם לדייק", והשיתה עליה ערבות של 23 אלף שקלים. יבור עירערה במחוזי בחיפה, וזה קיצר את צו ההרחקה ל-40 ימים.
ההגליה מקיסריה, היא אומרת, עשתה לה טוב. היא הוזמנה לנאום בצומת כרכור, גילתה, בלשונה, שקורים דברים גם מחוץ לקיסריה, אבל בפעם הבאה שהגיעה לשם וקראה לאנשים להתיישב בצומת ולחסום אותו, נעצרה בפעם התשיעית. "השוטרים שיקרו במצח נחושה. אני מודה שקראתי לחסום את הצומת, השוטרים טענו שקראתי לשרוף את הצומת, להחריב אותו. השופט דחה את הבקשה למעצר בין שלושה לחמישה ימים, נזף במשטרה על המעצר ושוחררתי בערבות עצמית של אלף שקלים. בלי הרחקה אבל בהתחייבות לא לחסום נתיבים ציבוריים במשך חודש, התחייבות שפג תוקפה".
ואז הגיעה הפעם העשירית, שיבור מודה כי הייתה קשה במיוחד. ועדיין, אם בית המשפט המחוזי יקבל את הערר שהגישה, היום היא תתייצב שוב בקיסריה.
מי שמייצג אותה בנאמנות, אותה ואת כל העצורים האחרים, זהו מערך עוטף העצורים שהוקם ב-2020 בעיצומה של מחאת בלפור. מדובר בכמה עשרות עורכי דין הפועלים בהתנדבות, שניתן להזעיק אותם במהירות. אנשי המערך, בניגוד לנוהל הרגיל, מלווים את העצורים מרגע המעצר ונשארים איתם עד תום ההליכים. אם נדרש, הם גם מגישים בשמם ערר לערכאה גבוהה יותר. בנוסף, המערך דואג להזעיק אנשי מחאה להפגין מול תחנות המשטרה או בתי המעצר כל עוד יש עצורים בפנים, דואגים להם לאוכל ושתייה ולהשבתם הביתה.
את רואה תכלית מעשית להפגנות האלה?
"רק אם כולנו נתגייס ונבין שקל זה לא יהיה ואנחנו צריכים להיות נכונים למאבק קשה. אחרת זה ייגמר רע".
למרות שאנחנו בעיצומה של מלחמה?
"כן. כי אחרת גם נפסיד את המלחמה. נכון שחמאס אחראי על השואה בדרום וחיזבאללה על ההרס בצפון, אבל לא רק הם: גם הממשלה הזו אשמה. השרים, דוגמת מירי רגב, הם התולעים המטפוריות שאוכלות אותנו. הדבר הכי חשוב כרגע זה לעמוד לצידן של משפחות החטופים, להיות שם בשבילן, לעטוף אותן. עצם העובדה שהן נדרשות לעמוד בראש המאבק זה נורא בעיניי. זה שהם חוטפים מכות ואנחנו לא שורפים את המדינה, זה מקומם, לא עינב צנגאוקר צריכה לעשות את זה. זו אחריות שלנו כחברה וכבני אדם. חשבתי שכאשר יתחילו להגיע ידיעות על מותם של חטופים, אנשים יפוצצו את הרחובות וזה לא קרה. ואני לא מבינה את זה. אין לי שאיפות פוליטיות. אני רוצה לחזור לאקדמיה ולקדם את המחקר שלי, אבל אני מרגישה שכל זה חזק וגדול וחשוב ממני".
יכול להיות שאנשים התייאשו, שהתחושה היא שהמחאה, גדולה ככל שתהיה, לא משיגה את התוצאות.
"זה משהו שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. אנשים אולי לא מבינים את זה, אבל אנחנו הרוב, וכמו שאנחנו שולחים את הילדים שלנו להילחם בדרום ובצפון, כך אנחנו חייבים לצאת החוצה. לא כולם צריכים להיות בחוד החנית, אבל כולם חייבים להיות בשורה ה-100 וה-200 וה-300".
אומרת ועושה ומשלמת את המחיר. "מצד אחד, ההורים שלי גאים בי. מצד שני הם חוששים. כמי שגדלו במדינה דיקטטורית, הם מתקשים להאמין שאפשר לשנות, מתקשים להבין את הסיכון שאני לוקחת על עצמי".
גם סיכון כלכלי?
"כן. באוניברסיטה הפתוחה אני זוכה לתמיכה וגיבוי וגם במרכז שלם כבר חידשו לי את החוזה לשנה הבאה, ודווקא במכללת אורנים אני מקבלת מסרים מאוד ברורים שבחלונות הגבוהים לא רוצים שהשם של אורנים ישורבב לכתבות שקשורות למחאה. מה עוד שפעמיים החמצתי את השיעורים, ואז הובהר לי שאם זה יימשך לא אקבל קורסים בשנה הבאה. העובדה שנעדרתי לא בגלל שהיה לי קשה לקום ביום ראשון בבוקר אחרי בילוי לילי באיזה פאב, אלא כי הייתי עצורה, לא משנה מבחינתם. אבל אני מבינה שבשביל לנצח במאבקים מהסוג הזה, שהם קריטיים לעתידה של המדינה, צריך להיות מוכן לשלם מחיר אישי".
הערב, אם יתקבל הערעור שהגישה, היא תחזור לרחוב. כי כל אחד מבחינתה, "צריך לשאול את עצמו מה הוא מוכן להקריב", והיא מוכנה. גם למחאה אלימה. "כמוצא אחרון, ויכול להיות שאנחנו במוצא האחרון. יש 120 חטופים בשבי שהולכים ומתמעטים, והפוזיציה המזדעזעת מאלימות היא סוג של פינוק. 120 חטופים שהמשפחות שלהם מפורקות, חיילים שנהרגים כל יום במלחמה שתכליתה לשמר את שלטונם של המושחתים, ואנשים מזדעזעים מהכורח להפעיל קצת אלימות.
"אז אני יודעת מה אנשים יחשבו עליי ואיזה ביקורות אקבל, אבל השיטה ההודית לא תעבוד כאן. יש ייאוש ויש פחד. אין 'ארבע אמהות' כי אנשים מכונסים בתוך הכאב ובתוך הטראומה. וזו טראומה שיחידי סגולה אולי ישתחררו ממנה. אני בטח שלא. הייתי צריכה למצוא סיבות טובות להמשיך לחיות אחרי אסון בסדר גודל כזה.
"אז פקד הינדי שעצר אותי בפעם העשירית הראה לי תמונות של התינוקת החדשה שנולדה לו ואמר לי שבמקום להיות עם התינוקות שלו הוא צריך להתעסק איתי. אבל גם הוא יודע שזו לא אני. שהוא ממלא פקודות בלתי חוקיות ובגלל זה הוא שונא אותי. לא אישית, את מה שאני מייצגת. אבל אם נתניהו שם או הגברת שם, גם אני שם. כי אני לא שוכחת לרגע על מה המאבק. לא אני הסיפור אלא הממשלה המושחתת הזו, ואני לא רוצה שהסיפור שלי יסיט לרגע את תשומת הלב מהנושא המרכזי: להחזיר את החטופים ולסיים את המלחמה".
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "מדובר במפירת חוק סדרתית שנעצרה מספר פעמים בשל ביצוע עבירות פליליות ואך לאחרונה הורחקה מקיסריה על ידי בית המשפט. טענותיה אינן עולות בקנה אחד עם האמת העובדתית וסותרות את התנהלותה באירועים השונים, אשר בגינה נפתחו נגדה תיקים שנבחנים על ידי הגורמים הרלוונטיים. המשטרה פועלת למימוש חופש הביטוי והמחאה ונערכת לכל אירוע על מנת לאפשר למוחים את מימוש זכותם הדמוקרטית תוך שמירה על שלומם, לצד פגיעה מינימלית בשגרת החיים. כאשר מבוצעות עבירות או הפרות סדר, מחובתה של המשטרה לאכוף את החוק".
