הדרך שלהם. דווקא בשבוע שבו היה נראה שהמחאה מחריפה, עלה לכותרות - ולא ביוזמתו - צביקה מור, אביו של החטוף איתן מור. בתגובה למתקפה עליו ועל הדרך שבה הוא פועל לשחרור בנו, אמר צביקה בדיון בכנסת שאנשים מרשים לעצמם להתייחס אליו ואל הכאב שלו בזלזול כי הוא ימני, דתי, בעל הדעות הלא נכונות. וזה נכוֹן. אבל מה שהופך את מור לכל כך מאיים עבור אנשי המחאה ותומכיה זה לא רק הזהויות שלו, אלא גם המראה שהוא מציב בפניהם. מור, כמו גם אליהו ליבמן, דיצה אור ואחרים, אומרים דבר פשוט: אפשר להחזיר את החטופים לא רק בדרך הישנה והרעה של ויתורים, אלא גם בכוח צבאי - אם האויב ירגיש שהצבא סוגר עליו הוא יגיע למשא ומתן מעמדת נחיתות. תומכי הגישה הזו לא מפרידים בין הפרט לכלל, אלא קושרים ביניהם. לפי סקר של המכון למחקרי ביטחון לאומי שהתפרסם אתמול, זו גם העמדה של מרבית הציבור הישראלי.
שני ערכים משתלבים. הרי מה מבקשים האוחזים בעמדה הנגדית? מה אומרים האנרכיסטים ברחוב עזה שתופסים טרמפ על הסוגיה? שהם רוצים עסקה עכשיו, בכל מחיר. לא משנה כמה חטופים נקבל, על איזה הישגים נצטרך לוותר ומה יישאר לנו לתת עבור החטופים שייוותרו בשבי. אל מול זה, טוענים אחרים דוגמת מור: מבחינתי המדינה היא מעל הכל והבן שלי הוא מעל הכל. שני הערכים האלו משתלבים זה בזה, והדרך להחזיר את הבן שלי היא גם הדרך שטובה למדינה.
מי דואג למדינה. הגישה של מור וחבריו מכעיסה את אנשי 6 באוקטובר, שממשיכים את המחאה בימים אלו, מפני שגם עכשיו וגם בשנה שקדמה לטבח הם טענו שכל מה שהם עושים, הם עושים מתוך דאגה למדינה. שמשיכת כספים, ימי שיבוש ואיום בסרבנות הם מעשים קיצוניים, אך אין ברירה אלא לנקוט בהם כדי להציל את המדינה. ואז מגיעים אותם הורים, שהמציאות זימנה להם אתגר בלתי נתפס, ומראים להם כמה רע נראית מהצד דאגה למדינה שבאה לידי ביטוי בצורה של הבערת הרחובות. ובסוף, זו גם אחת הסיבות לכך שהמחאה הנוכחית אינה מתרוממת: איך אפשר להיות חלק מהפגנות אלימות בתואנה של דאגה למדינה, כשיש חיילים שדואגים למדינה בעזה? כשיש משפחות שכולות ומשפחות חטופים שמבקשות להשלים את המשימה שהיא היא מטרת-העל של המדינה?
זו לא רק הכיפה של מור או כיסוי הראש של אור שמפריע לשורפי הכבישים ותומכיהם, אלא הטענה שניצחון ישראל והשבת החטופים אלו שתי מטרות שמשתלבות זו בזו
ההוכחה של סינוואר. דווקא הראייה הלאומית, זו שמבקשת יותר עוצמה וכוח, היא זו שמצילה גם את היחידים. הראייה האחרת, שלפיה אין קשר בין החטופים לגורל המדינה - ולכן ניתן לוותר ולשלם כל מחיר - היא זו שמסכנת גם את החטופים וגם את כלל הציבור. מעיד על כך יותר מכל סירובו העיקש של סינוואר להגיע לעסקה שאינה כוללת סיום מוחלט של המלחמה. לכן, זו לא רק הכיפה של מור או כיסוי הראש של אור שמפריע לשורפי הכבישים ותומכיהם, אלא הטענה שניצחון ישראל והשבת החטופים אלו שתי מטרות שמשתלבות זו בזו ומבטאות יותר מכל את הדאגה ליחיד ולאומה.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.06.24
