בחודשים האחרונים, שוב ושוב, היה קשה להכחיש שישראל נמצאת בשפל המדיני החמור בתולדותיה. עוד חרם קטן שם, עוד מכתב של חברי קונגרס, עוד מכה מכיוון צרפת, עוד ידיעה על בעיות עם משלוחי נשק מאיטליה ומבריטניה. אבל כל פעם שנדמה לנו שאנחנו כבר בתחתית החבית, מתברר שמדובר בחבית ללא תחתית. כל שפל הוא רק ציון דרך לקראת שפל נוסף.
המשבר הפוליטי משתלב בשפל המדיני. ישראל משתוקקת לשינוי, לבשורה, לאיזו התפכחות. זה לא קורה. נתניהו החליט לדחוף שני נושאים – חוק הג'ובים, כלומר הרבנים, וחוק גיוס שהוא עוד טריק פוליטי נכלולי. יש רוב ברור בציבור, וכנראה גם בקרב מצביעי הימין והמפלגות הדתיות, נגד קידום החוקים. אבל לעזאזל הרוב. ולעזאזל האינטרס הלאומי. זה מה שנתניהו צריך כדי להישאר בשלטון וכדי להימנע מבחירות, אז כולם, סליחה על הביטוי, יכולים לקפוץ לו.
לראשונה מאז הוקמה הקואליציה הנוכחית, התגלו בה סימני חיים. זה התחיל עם מרד קטן מהשורות האחוריות. שני חברי כנסת, טלי גוטליב ומשה סעדה, הבהירו שלכל תעלול יש גבול. הם לא יתמכו בחוק הג'ובים. גם איתמר בן גביר הודיע שהסיעה שלו לא תתמוך בחוק. ואם היה נדמה לנתניהו שהוא יוכל לכבות את השריפה שפרצה בקואליציה, אתמול הצטרף השר ניר ברקת, שהבהיר שלא יוכל להצביע לחוק הגיוס, במתכונת שמתכננים נתניהו והחרדים. מדובר בתפנית. משום שעד השבוע לא היה גבול. ההתעללות באינטרסים הלאומיים הפכה לברירת המחדל. ככה זה וזהו זה. גם ראשי ערים מטעם הליכוד גילו חוט שדרה, ואמרו שיש להם סדר עדיפויות אחר. חסרים להם תקציבים, והדבר האחרון שהם זקוקים לו הוא תוספת רבנים, ועוד בכפייה פוליטית מלמעלה. זה לא שנתניהו הבין שמדובר בחוק מיותר. הוא נאלץ להבין. בכפייה. אולי, מי יודע, זה יהיה גם גורלו של חוק הגיוס, כלומר פטור המוני מגיוס, שנתניהו רוצה כל כך לקדם. הוא יודע שצה"ל זקוק לתוספת של אלפי חיילים. הוא יודע שהחוק רע למדינה. הוא אמר את הדברים בעצמו, בימים שבהם האינטרס הלאומי היה חשוב לו. כן, היו ימים כאלה. הם חלפו. זה לא הזמן לפוליטיקה, אמר אתמול נתניהו לשותפיו הקואליציוניים. להם הוא אומר? לעצמו הוא צריך לומר.
ספק אם יש מחלוקת על כך ששיקול הדעת הפוליטי של נתניהו השתבש. הבעיה היא שהשיבוש לא נותר בתחום הפוליטי. זה בדיוק מה שקורה גם בתחום המדיני. זו סכנה לאומית. ואם זה יימשך, זו תהיה סכנה קיומית. ארה"ב היא המשענת העיקרית, למעשה הבלעדית, של מדינת ישראל. לא תמיד היא צודקת. לפעמים היא תמימה. לפעמים היא מתקשה להבין את המזרח התיכון. ועדיין, אנחנו זקוקים לה כמו אוויר לנשימה. בלעדיה לא תהיה לישראל תחמושת כדי להיאבק בציר הרשע, מכיוון חיזבאללה וחמאס בעצם הימים הללו, ומכיוון איראן, בימים שעוד יבואו. בשתי החזיתות מציעה ארה"ב לישראל מפלט יציאה. נורמליזציה עם סעודיה, שתהיה מכה לחמאס, שיצא למתקפה הרצחנית כדי להכשיל את הנורמליזציה. ואולי, רק אולי, הסכם להסגת חיזבאללה אל מעבר לקו הליטני. זה לא שמדובר במסלולים בטוחים לחלוטין. אבל מדובר בכיוונים הרבה יותר רציניים מהקיבעון שהשתלט על נתניהו. הרי אף אחד לא מבין מה הוא רוצה. כך שאנחנו זקוקים לתיאום עם ארה"ב, משום שאנחנו זקוקים לגיבוי האמריקאי. אנחנו זקוקים לחימושים. אנחנו זקוקים לתמיכה המדינית. אז כן, יש צורך בקצת יותר גמישות, כדי לצאת מהמנהרה החשוכה שבה אנחנו שרויים.
צחי הנגבי ורון דרמר היו אמורים לצאת לארה"ב, לצורך תיאום אסטרטגי, שישראל זקוקה לו. הביקור בוטל. משום שנתניהו לא מסתפק בקטטות עם שותפיו לקואליציה. הוא רב גם עם השותפה האסטרטגית. לא רק בישראל לא מבינים אותו. גם בארה"ב לא מבינים. איך בדיוק נראית ישראל בעיני מדינות ערב ואיראן? הרי חלק מהעוצמה הישראלית כלפי מדינות האזור נובע מהיחסים המיוחדים עם ארה"ב. נתניהו מתעקש לבעוט בהם. הוא במצב רוח של קטטות, עם שותפות בחוץ כמו עם שותפות בפנים.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזימשהו רע, מאוד רע, עובר על ראש הממשלה. בוושינגטון יודעים. חבריו לצמרת יודעים. הם חוששים לדבר. הרי כוחו של נתניהו עדיין רב לו בקרב מתפקדי הליכוד, שחשובים יותר, הרבה יותר, מאלה שהצביעו בעבר לליכוד. במצב שנוצר זו לא האופוזיציה שיכולה להדיח את נתניהו כדי להציל את המדינה. אלה חבריו לצמרת הליכוד. רובם שותקים ומשתפנים. אבל אולי, רק אולי, משהו בכל זאת קורה שם. סימנים ראשונים של מרד בימים האחרונים. קצת חברי כנסת. עוד שר. ראשי ערים. הם חייבים לשכוח רגע מפוליטיקה קטנה. הם חייבים לעשות מעשה למען המדינה.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.06.24
