המלחמה בעזה נמשכת, אף כי בעצימות נמוכה יחסית ובאיטיות.
אוגדה 162 כבר הצליחה לפרק שני גדודים מחטיבת רפיח, ומתקדמת כעת צפונה לעבר גדוד אל-סולטן וגדוד מרכז רפיח ושכונת שבורא. האיטיות נובעת בעיקר מכך שחמאס נמנע ממגע עם כוחות צה"ל, ובורח למחנות הפליטים או אל המערך התת-קרקעי המסועף והסבוך שיש מתחת לאזור רפיח. הם עשו זאת אחרי שמילכדו והניחו מטענים בשכונות שלמות, ועכשיו הם מחכים שצה"ל יעלה על המלכודים והמטענים האלו.
בצה"ל פיתחו שיטות להתמודד עם הטקטיקה הזו של האויב כדי למנוע פגיעה בכוחותינו - אבל הצורך לפעול בזהירות, ובעיקר הלחימה במנהרות, מאיטים מאוד את הלחימה. בפי המפקדים והלוחמים בכל הדרגות יש בקשה אחת: שהעורף יגלה סבלנות, וככל האפשר ישמור על אחדות. כשאתה פוגש את הלוחמים האלו בשטח, אתה נוכח בנחישות הבלתי מתפשרת שלהם ובחשש שמא המחלוקות הפוליטיות בעורף יחבלו בהשגת מטרת המלחמה - שהיא יצירת מצב שבו חמאס דועך ומאבד את אחיזתו באוכלוסייה העזתית. התחושה בשטח היא שההישג הזה אפשרי, אבל הוא מחייב משאבים ואורך רוח מצד דעת הקהל הישראלית ולגיטימציה מצד דעת הקהל הבינלאומית.
ההערכה בישראל היא שניתן להגיע בתוך חודש עד שישה שבועות להכרעה ברורה של חמאס הצבאי וחמאס האזרחי ברצועת עזה, מה שייתר אולי את הצורך במלחמה עצימה בלבנון נגד חיזבאללה. ההערכה היא שכשנסראללה יראה את מה שצה”ל השיג בעזה, ואת ההרס הגדול, גם לחיזבאללה וגם לפטרוניו האיראניים יפחת התיאבון להיכנס לעימות עצים, והם יסכימו להסדר מדיני. אלא שמעל זה מרחפת גם ההערכה שסינוואר לא מעוניין כעת בעסקת חטופים, ומושך זמן בתירוצים שונים מתוך תקווה שהאמריקאים והאו”ם יכריחו את ישראל להפסיק את המלחמה ולסגת מהרצועה - בלי שהוא ייאלץ לוותר על כל או אפילו על חלק מהחטופים, שמהווים עבורו רשת ביטחון וערובה לשרידותו.
בשטח בעזה פזורים אלפי משטחים, ועליהם מכל טוב שנכנס לרצועת עזה וממתין לחלוקתו בידי ארגונים בינלאומיים - אבל אלה נמנעים מלעשות זאת, בטענה שעובדיהם אינם בטוחים והאוכלוסייה בוזזת את המטענים. כתוצאה מכך, טוענים בעיקר בכירי האו"ם, יש רעב בעזה. מי שהיה בעזה בימים האחרונים יכול היה להיווכח במו עיניו שלא חסר מזון ולא חסרים מים או תרופות, והאו"ם יודע את זה - אבל אנשיו, מסיבות פוליטיות, ממשיכים לטעון טענות שקריות בדבר רעב ברצועה, ומסרבים לחלק את הסיוע שהולך ונרקב במחסנים במעבר כרם שלום, במעבר ארז, וליד המזח הצף האמריקאי שלחוף הים.
מי שהיה בעזה בימים האחרונים ראה שלא חסר מזון ולא חסרים מים או תרופות, והאו"ם יודע את זה - אבל אנשיו, מסיבות פוליטיות, ממשיכים לטעון טענות שקריות
המזח הזה פעיל בעצם הרגע הזה, והסיוע ממשיך לזרום דרכו - אבל הבעיה הייתה ונשארה שהאו"ם והארגונים הבינלאומיים המסונפים אליו מערימים קשיים רבים על חלוקתו של הסיוע, כשבעצם הדרישה שלהם היא שישראל תפסיק את המלחמה ואז אפשר יהיה לחלק את הסיוע בלי הפרעה ובלי ביזה. גם הטענה הזאת נועדה למעשה להשיג תוצאה פוליטית: לגרום לישראל להפסיק את המלחמה, בדיוק כמו שרוצה סינוואר.
רון בן ישי צילום: יאיר שגיאלעת עתה, ישראל אינה מתכוונת להיכנע ללחץ הזה - ובאורח אבסורדי, גם אינה מציגה את מספר המשאיות ומשטחי הסיוע שנכנסים לרצועה, והפעם מסיבות פוליטיות ישראליות. נתניהו לא מפרסם בעולם כמה מאות משאיות מזון, תרופות ומים נכנסות ביום לרצועה כדי לא להרגיז את סמוטריץ' ובן גביר שמתנגדים לכך.
ישראל נתונה בין הפטיש הפוליטי של האו"ם לבין הסדן הבן גבירי, וצה"ל נאלץ לעשות את המיטב בתוך מערך האילוצים הבלתי אפשרי הזה.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.06.24
