בשעה 8:20 בבוקר של 7 באוקטובר, לוחם שב"כ מיכאל בן משה ז"ל כבר היה ערוך ליציאה לקרב. בקבוצת הוואטסאפ של חבריו ליחידה, כתב: "בואו ניזום משהו, זו האחריות שלנו כאנשי ביטחון". באותה שעה אף אחד מהיחידה שלו לא הקפיץ את הלוחמים, אבל הוא החליט שלא יוכל להישאר בבית: "אנשים בחוץ נטבחים ואנחנו בוואטסאפ בממ"ד".
בחזרה למקום נפילתו של מיכאל: "אמרתי לעצמי שזו הפעם האחרונה שאראה אותו"
(צילום: תומר שונם הלוי)
אשתו, אביה בת ה-26, ניסתה לשכנע אותו להישאר בבית: "הוא היה נסער מאוד והתחיל לחייג לחברים שלו. הוא הבין היטב את גודל האירוע. אני חשבתי שמדובר 'רק' במחבלים שחדרו לשדרות, שזה חמור מספיק".
"אני לא רציתי שילך", היא סיפרה, "הוא הרגיע אותי ואמר: 'אביה, בבקשה. אני צריך אותך חזקה. הכל יהיה בסדר'. תפסתי לו את היד ואמרתי לו: 'אתה לא הולך'. אבל הוא אמר: 'אביה, הקפיצו אותי. אני חייב לצאת עכשיו!' בדיעבד, אף אחד לא הקפיץ אותו. מיכאל יצא ביוזמתו כששמע שיש חדירה".
"הוא היה הראשון שהגיע לזיקים", סיפרה, "ושם הייתה לו האפשרות להסתובב ולברוח. אבל הוא לחם בגבורה: המחבלים גנבו רכב של צה"ל והיו בדרך לטבח באשקלון. הוא גרם לפירוק החוליה. הם ניסו לחדור לזיקים ובזכותו לא הצליחו.
את מיכאל הכירה אביה כשהייתה בת 16, בשיעור לעילוי נשמתו של אחיו נתנאל מושיאשוילי ז"ל, שנפל לפני 11 שנה בהיתקלות עם מחבלים בעוטף. "מיכאל אמר קדיש - והלב שלי התפרק", סיפרה. "כאב לי. הייתי בטוחה שהוא ממש ילד ושאלתי את עצמי: למה ילד צריך להגיד קדיש? בכיתי המון, ומיכאל ראה אותי בוכה וניגש אליי. באתי שוב, ואחרי כל שיעור הוא ניגש אליי. ככה התחלנו לדבר. הכרנו בזכות אח שלו - ועכשיו הם קבורים האחד ליד השני".
"באותו היום, כשהחזקתי לו את היד בבית, בהיתי בו ואמרתי לעצמי זו הפעם האחרונה שאראה אותו", סיפרה אביה בכאב. "כל חיי ידעתי שהרגע הזה יגיע. הייתי מסתכלת עליו בוכה ואומרת: 'תפסיק, די להיות ראשון. אני מפחדת'. מיכאל תמיד היה מחבק אותי ואומר: 'אני לא רוצה למות, אלא להזדקן איתך'. אבל זה היה חזק ממנו".
בתחילה, מיכאל היה נעדר. "פתחו חפ"ק, ועשו עבודת קודש למצוא אותו. ביום רביעי בלילה המפקד שלו איתר אותו, וביום חמישי הגיעו המודיעים. שישה ימים לא אכלנו ולא שתינו". אביה הבחינה בחיילי צה"ל מגיעים: "אמרתי לחייל: 'דבר'. ואז הוא אמר ארבע מילים ששינו לי את החיים: 'מיכאל נלחם במלחמה... ונהרג'. וזהו. כאן העולם חרב".
כאשר היא נשאלת על תחושותיה כלפי השב"כ, היא בוחרת את מילותיה בקפידה: "יש בי כעס גדול על השירות. ומי שצריך לדעת יודע". היא ביקשה לא להוסיף. היום, היא מבהירה - היא מבקשת להתמקד באחדות ולא בפילוג.
למיכאל ולאביה ילד קטן בן שלוש - לביא. "הוא יודע הכל ומבין הכול", ציינה, "אבל הוא חזק ויודע שאבא שלו גיבור, שהלך להציל אותנו".
אחיה של אביה, נועם בר שלום (17) משתתף היום במשפט מבויים האנושות נגד חמאס באשקלון. "מיכאל מנע בסופו של כניסת מחבלים לעיר ולקיבוץ זיקים. חשוב לספר ולהדהד לעולם מה קרה. הורינו היו הילדים של חורף שנת 73. אנו הילדים של חורף שנת 23. גדלנו כאן כמעט שני עשורים, בין חומת מגן לעופרת יצוקה. בין שומר החומות לעמוד ענן, ברקע אזעקה אחת לרעותה. חשוב גם לספר מה עשו למעננו".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.06.24
