בסלנג האמריקאי יש כמה משמעויות למילה "פוסיקט". אחת מהן אומרת רכרוכי, חלש, חתלתול, נוח למרמס. תומכי טראמפ נוהגים לכבד בכינוי הזה את יריביהם מהמפלגה הדמוקרטית ובראשם הנשיא ביידן. אינני יודע איך מכנה נתניהו את הדמוקרטים בשיחות שהוא מנהל עם רון דרמר בימים אלה, אבל זאת הנחת העבודה שלו מימים ימימה. אכן, הם פוסיקט: הוא צדק בעבר וייתכן מאוד שהוא צודק גם היום. אנחנו נוהגים לחשוב שבהתמודדות בין מעצמת-על למדינת חסות קטנה הגודל תמיד קובע. מסתבר שביחסים בין ממשלות ישראל לממשלים הדמוקרטיים לא הגודל קובע אלא החוצפה.
אתמול פירסם נתניהו הודעה שחוזרת על הטענה שלו שממשל ביידן מונע מישראל חימושים חיוניים להגנתה. "פנינו לידידינו האמריקאים בבקשה להאיץ את המשלוחים", אמר נתניהו. "קיבלנו כל מיני הסברים אבל המצב הבסיסי לא השתנה: פריטים מסוימים הגיעו בטפטוף, אבל המאסה הגדולה של החימושים נשארה מאחור".
למיטב ידיעתי, הטענה של נתניהו לא מתיישבת עם המסרים שיצאו בחודשים האחרונים ממערכת הביטחון. כן, נוצר מחסור בסוג מסוים של חימושים אמריקאיים. להאטה באספקה יש כמה סיבות: מגבלות ייצור נוכח דרישות המלחמה המקבילות של אוקראינה ושל ישראל; בזבוז עצום של צה"ל בתחמושת בשבועות הראשונים למלחמה וכשלים בניהול כלכלת החימושים בחודשים הבאים; התנגדות האמריקאים לשימוש ישראלי בחימושים שגורמים להרס מסיבי, הרס שמצטלם רע ויוצר בעיה פוליטית בעיצומה של שנת בחירות.
נניח לרגע שמערכת הביטחון שלנו משקרת ונתניהו אומר אמת. עדיין מתבקש לשאול, מה בעצם האמריקאים חייבים לנו. לא הם כשלו ב-7 באוקטובר; לא הם בנו במשך שנים את עוצמת חמאס.
לנתניהו יש לשאלה הזאת תשובה מצוינת: "החלטתי לתת (לטענות שלי) ביטוי פומבי מתוך ניסיון של שנים וידיעה שצעד זה חיוני כדי לחלץ את הפקק", אמר בהודעה שלו אתמול. במילים אחרות: הדמוקרטים הם רכיכות; אני יודע זאת מתוך ניסיון של שנים. מולם אני יכול להרשות לעצמי להתחצף.
הייתה עוד סיבה למהומה שחולל נתניהו, שקופה וחסרת בושה: עיתוי הנסיעה של גלנט. שום ראש ממשלה לא היה תוקף את הממשל ביום שבו נוחת שר הביטחון שלו בוושינגטון. המהלך עד כדי כך זדוני, עד כדי כך ציני, עד כדי כך מופקר
הייתה, כמובן, עוד סיבה למהומה שחולל נתניהו, שקופה וחסרת בושה: עיתוי הנסיעה של גלנט. שום ראש ממשלה לא היה תוקף את הממשל ביום שבו נוחת שר הביטחון שלו בוושינגטון באותו נושא, עם אותו תיק בקשות. במקרה הטוב, גלנט יצליח לפייס את האמריקאים. נתניהו יאמר אז, לא גלנט שיחרר את הפקק, אני שיחררתי. במקרה הפחות טוב הממשל יסרב, גלנט ייכשל ונתניהו שוב יחגוג. המהלך עד כדי כך זדוני, עד כדי כך ציני, עד כדי כך מופקר.
מה שמחזיר אותנו לאופיים הרכרוכי של הממשלים הדמוקרטיים. שרי חוץ רפובליקאים לא היססו להתעמת עם ממשלות ישראל. הנרי קיסינג'ר עשה זאת במהלך מלחמת יום כיפור ואחריה; ג'יימס בייקר עשה זאת במהלך ואחרי מלחמת המפרץ הראשונה. שניהם היו משוחררים מהשיקול הפוליטי. "שיזדיינו היהודים", צוטט בייקר (והכחיש). "בין כה וכה הם לא יצביעו עבורנו".
הדמוקרטים מסתכלים על ממשלות ישראל דרך הפריזמה של הבוחרים היהודים שלהם. ממשלה יהודית, כך הם חושבים, תהיה תמיד דמוקרטית, ליברלית, שוחרת שלום ושואפת לתיקון עולם; כמוה כמונו. הם מתקשים להבין עד כמה ממשלת ישראל הנוכחית רחוקה מסולם הערכים שלהם. הם מתבלבלים.
יו"ר בית הנבחרים מייק ג'ונסון, רפובליקאי, אימץ רעיון מפתה שקיבל מדרמר: בהיעדר הזמנה מהבית הלבן, שני בתי הקונגרס יזמינו את ראש ממשלת ישראל לנאום בפניהם. ג'ונסון נזקק להסכמתו של מנהיג הרוב בסנאט, צ'אק שומר, דמוקרט. שומר הבין את התרגיל: נתניהו יבוא, יעקוץ את ביידן, יצית אש בתוך הסיעה הדמוקרטית ויגרום לחידוש גל ההפגנות נגד ובעד ישראל. הרפובליקאים יחגגו; הבוחרים היהודים יברחו. אף על פי כן שומר אמר כן. מדוע? כי סנטור יהודי מניו-יורק לא יכול אחרת; כי הוא דמוקרט; כי הוא רכיכה.
נתניהו ידע עם מי יש לו עסק: הוא הוציא מיד סרטון נגד ביידן, ואתמול עוד סרטון.
לפעמים הדמוקרטים מענישים, אבל אז הם בוחרים בעונש הלא נכון. בתגובה לסרטון נתניהו הראשון ביטל הבית הלבן את השיחות האסטרטגיות עם ישראל. השיחות אמורות היו לגבש מדיניות משותפת כלפי איראן, שמתקרבת בצעדי ענק אל הפצצה. נתניהו לא מיצמץ: איראן לא בראש שלו עכשיו.
הדמוקרטים היו יכולים לבחור בדרך חלופית: לחדש את השיחות על האיום האיראני ולהסדיר את אספקת החימושים. מדובר באינטרס ביטחוני חיוני של שתי המדינות. במקביל הם היו יכולים לבטל את ביקור נתניהו - הסרטון החצוף מאתמול הוא תירוץ טוב - ולהבהיר לכל העולם שישראל לחוד וממשלת נתניהו לחוד. אהבה גדולה לישראל ולצרכיה הביטחוניים; התרחקות ברורה מממשלתה.
הם היו יכולים להודיע מראש שלא יטילו וטו במועצת הביטחון על המהלכים של סמוטריץ' ובן-גביר בגדה. הם כן יטילו סנקציות אישיות ומוסדיות על המעורבים; הם היו יכולים להדק את הפיקוח על העברת תרומות לגופים שמושקעים בגדה, כולל החרדים. גופים כאלה לא יוכלו להשתמש ברשת הבנקאות הבינלאומית, שמרכזה בניו-יורק. ואחרון אחרון חביב, הם היו יכולים להודיע לבנו-יקירו של ראש הממשלה, הוא ומאבטחיו, שההרפתקה במיאמי הסתיימה. שיתנחל בהונגריה. ועוד, ועוד.
אל דאגה: הם לא יעשו את כל הדברים האלה. הנחמדות שלהם תהרוג אותנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.06.24
