מלחמה בהיקף מלא נגד חיזבאללה בלבנון מכילה תרחישי אימים, שגם אם "רק" 20 אחוז מהם יתקיימו הרי שלא קיים אדם אחד במדינה שחווה משהו דומה להם. המשמעויות הדרמטיות בכל הקשור להיקף ההרוגים, הפצועים, הנזק לרכוש והפגיעה ארוכת הטווח בכלכלה מוכרות לכל מי שרצה להקשיב כבר יותר מעשור. וזה נכון, אגב, גם במקרה שבו ישראל מנצחת. אף אחד לא רוצה לדמיין מקרה של תיקו.
החלטה לצאת למלחמה שתוביל לתוצאות כאלה מחייבת מנדט ציבורי מלא. לוחמים יצטרכו להיות נכונים להקריב את עצמם בזמן שמשפחותיהם תחת סכנת חיים ממשית, למרות מרחק רב מהאויב
אם כן, החלטה לצאת למלחמה שתוביל לתוצאות כאלה מחייבת מנדט ציבורי מלא. לוחמים יצטרכו להיות נכונים להקריב את עצמם בזמן שמשפחותיהם תחת סכנת חיים ממשית, למרות מרחק רב מהאויב. אזרחים ואזרחיות יידרשו להאמין שהסיבה בגללה הם מתמודדים עם גיהינום, כלומר עוד גיהינום אחרי שמונה חודשים וחצי של תוהו ובוהו, היא שבאמת לא הייתה ברירה אחרת. כל האומה תצטרך להצטייד ברמת השכנוע שהשמש זורחת במזרח, שהשיקולים של ההנהגה המדינית והצבאית לא נגועים אפילו באלפית אחוז של חוסר ענייניות, וכמובן שהם יכולים לספק את התוצאה היחידה שניתן לחיות איתה.
הקריטריונים הללו מולידים רק מסקנה אחת: אין לממשלה הנוכחית, וגם לא למערכת הביטחון, שום לגיטימציה לבצע פעולה כל כך הרת גורל. זה לא סביר לא רק בגלל מה שהוביל ל-7 באוקטובר אלא גם בגלל האופן שבו הדברים מתנהלים מאז.
לא ניתן בכלל לתפוס, למשל, כיצד ראש ממשלה שרוב בסקרים קובע שהוא מוּנָע קודם כל מטובתו האישית, יחליט על מלחמה שתכה בעורף ברמה שמצריכה היערכות לקבורה המונית, כפי שאמר ביושר השר לשירותי דת. בנימין נתניהו הוכיח עד עתה שהוא לא מסוגל אפילו למנות פרויקטור לשיקום הצפון בלי להידרדר לפארסה מביכה. גם להחליט אם להגיע לריאיון בערוץ 14 התגלה כמשימה בלתי אפשרית. מערכת היחסים שלו עם מה שנותר מהקבינט מעורערת ונתונה לסחטנות של פירומנים מקצועיים, ומול הצבא מערך התעמולה שלו מנהל מלחמה שהיא באמת כפסע מניצחון, כלומר סימון המטכ"ל כחבורת בוגדים ואפסים. את החוב על המחדלים שהצטברו הוא טרם התחיל לפרוע (או למצער, להכיר בקיומם). מאיפה החוצפה לקחת עוד אשראי?
גם צמרת הצבא היא לא פרטנר למלחמה מסובכת וקשה פי כמה מזאת שעדיין מתחוללת בעזה ללא הכרעה. תחקירי הכישלון של השבת השחורה אפילו לא סוכמו, מלבד ראש אמ"ן היוצא אף גורם לא התפטר, ורק בשבוע שעבר הרמטכ"ל העז להסתכל בעיניים של תושבי ניר עוז. אמנם אצלו יש עדות לקיומן של בושה וכלימה, שזאת כבר התקדמות, אבל גם הוא טרם הדגים הפנמה מלאה של עוצמת השבר, שלא יתאחה כל עוד סמלי הכישלון והאגו הפצוע אנושות שלהם אחראים על ענייני חיים ומוות.
אולי הדרך היחידה להשיב את השקט ולהבטיח את קיומו של הצפון כחבל ארץ פורח ומשגשג עוברת דרך שימוש בכוח וספיגת מחיר איום ונורא. אבל המחשבה שההכרעה תתקבל על-ידי אותם אנשים שהביאו אותנו עד הנה לא נוסכת ביטחון, בלשון המעטה, ובעצם מועילה רק לקהילה אחת: מוכרי הגנרטורים.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.06.24
