מיום ליום, הסלמה רבתי מול חיזבאללה בלבנון נראית כתסריט בלתי נמנע, אם כי איש עוד לא הצביע על יתרון כלשהו שיצמח ממנה: אין תסריט סיום סביר שיאפשר שינוי המצב מעיקרו והחזרה של תושבי הצפון לבתיהם; אין אפילו מושג מהו הישג ממשי, שיצדיק את הנזק הוודאי שייגרם לעורף.

להליכה העיוורת הזו אל החלפת מהלומות בהיקף שלא הכרנו, שתביא הרס עצום אצלם ורב מאוד אצלנו, ובסופה ספק אם משהו ישתנה, שותפים ההנהגה המדינית והמערכת הפוליטית כולה - איש אינו מציב לכך אלטרנטיבה, כי האלטרנטיבה היחידה מחייבת הפסקת המלחמה בעזה - וכן הצמרת הצבאית, הציבור והתקשורת. זה איננו מצעד איוולת, אלא משהו גרוע בהרבה.
לרובנו כבר אין תקווה של ממש מהמערכת הפוליטית, מהצבא (שידע מראש את האמת גם לגבי הישגיה המוגבלים בהכרח של מערכה בעזה, בנה וביצע תוכנית שהבטיחה שלא יהיה יותר מהישג מוגבל, ועכשיו מנסה לשווק שם ניצחון גדול בעיקר כדי שלא יגידו לו ללכת ללבנון), או מהתקשורת. לכן מרתקת במיוחד עמדת הציבור. בסקר האחרון של המכון למחקרי ביטחון לאומי אמרו 46% מהנשאלים שעל ישראל ליזום פעילות צבאית רחבה בצפון, גם במחיר של מלחמה אזורית. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הראה סקר של המכון רוב למצדדים בהסלמה רבתי. בה בעת, ירד מספר המאמינים שאם תהיה מלחמה כזו צה"ל ידע לנצח בה מ-91% באוקטובר שעבר ל-67% בלבד - שפל היסטורי באמונה ביכולתו של הצבא לעמוד ביעדיו. גם שיעורי האמון ברמטכ"ל ובדיווחי דובר צה"ל צנחו לשפל חסר תקדים.
הסתירה-לכאורה הזו אינה מעידה על ציבור שבינתו נסתתרה, אלא על הדכדוך ותחושת חוסר המוצא. ניצחון של ממש בעזה לא יהיה, עסקת חטופים (שעשויה להיות גם מוצא לעצירת המלחמה) מתרחקת מיום ליום, ההנהגה פועלת באופן המנוגד לאינטרס הישראלי (אבל שום פוליטיקאי אינו מציג לה אלטרנטיבה מחשבתית), ביצועי הצבא מאכזבים ומצוקת תושבי הצפון, המוגלים מבתיהם כבר שמונה חודשים, צובטת את הלב. אז אם ככה, בואו נילחם ונראה אם יקרה משהו, אפילו אם אנחנו משערים שלא יקרה שום דבר טוב, ויודעים שלנו עצמנו יהיה רע - וראו בהלת הרכישה של גנרטורים אחרי אמירה אחת של מנכ"ל חברת ניהול מערכת החשמל.
כדאי להתעכב על המילים "גם במחיר של מלחמה אזורית" - ודווקא בהיבט של מוכנותו של צה"ל למלחמה שכזו. אפשר להתווכח על כשירותו של הצבא למערכה בלבנון, לאחר שמונה חודשים של לחימה בעזה שרוקנו את מאגרי הכשירות בהיבטי כלים ותחמושת, סחטו את כוחות הסדירים והמילואים באורח חסר תקדים ורוקנו את הלגיטימציה בעולם לפעולתה של ישראל. אני מאמין שיש לצה"ל יכולת להוציא לפועל מהלך התקפי, שכאמור הבעיה איתו היא בראש ובראשונה בתועלתו המפוקפקת ונזקיו הוודאיים. אבל מלחמה אזורית? מישהו הקדיש פעם מחשבה לאיך זה נראה?
האם צה"ל של היום, המתבוסס בעזה כבר שמונה חודשים, הוא בעיני האויב כוח הכרעה אמין המסוגל להסיר את איום חיזבאללה וחמאס במלחמה קצרה ומכריעה?
במרץ 2023 פורסם ב"בין הקטבים", הביטאון המרכזי של מרכז דדו - מרכז החשיבה העיקרי של צה"ל - מאמר מאת מפקד זרוע היבשה אלוף תמיר ידעי ותא"ל ערן אורטל, שבו הם מגדירים כך את "המפתח להתמודדות עם איראן": "בניית יכולת הקרנת כוח ישראלית ישירה (מוגבלת אומנם) באיראן ובאזור, ויכולת אופרטיבית להסיר את איום חיזבאללה וחמאס בגבולות ישראל במלחמה קצרה ומכריעה. במקרה הרע של מלחמה, תמומש היכולת הזו ויוסר איום חיזבאללה בלבנון באופן שיגדע את זרוע ההרתעה האיראנית העיקרית כלפי ישראל... אבן הראשה היא קיומו של כוח הכרעה אמין, בעיני שני הצדדים, מול צבאות הטרור במעגל הראשון".

יש לצה"ל יכולת להוציא לפועל מהלך התקפי בצפון, שהבעיה איתו היא בראש ובראשונה בתועלתו המפוקפקת ונזקיו הוודאיים. אבל מלחמה אזורית? מישהו הקדיש פעם מחשבה לאיך זה נראה?
האם צה"ל של היום, המתבוסס בעזה כבר שמונה חודשים, הוא בעיני האויב כוח הכרעה אמין המסוגל להסיר את איום חיזבאללה וחמאס במלחמה קצרה ומכריעה? האם צה"ל עצמו מאמין בכך? האם הייתה הקרנת כוח ישראלית ישירה באיראן ובאזור, כאשר - בתגובה לחיסול שתועלתו מפוקפקת של בכיר איראני, ובניגוד להערכת המודיעין המוקדמת - שיגרו איראן ושלוחיה מאות ראשי נפץ לישראל בהתקפה מתואמת? האם בנינו בצורה כלשהי, לא רק בצה"ל אלא בבריתות אזוריות, בקשר אמיץ והבנות מפורטות עם ארצות-הברית ושאר כלים, משהו מן היכולת שבכירי צה"ל עצמם מאמינים שהיא נחוצה?
עפר שלחעפר שלחצילום: ירון ברנר
הדרך היחידה לא רק להימנע מהמשך הנזק לביטחון ישראל, אלא גם להתחיל בבניית היכולות הנדרשות כדי לצאת כמנצחים מן העימות עם ציר ההתנגדות שמובילה איראן, היא לעצור את המלחמה בעזה (אם אפשר, בעסקת חטופים); להגיע להסדרה בצפון שבנוסף להיערכות הגנתית תאפשר חזרה של התושבים לבתיהם; ולהתחיל לבנות את הכוח על כל מרכיביו - מדיניים, אזוריים, צבאיים ואחרים - לקראת המערכה האמיתית. כל דבר אחר הוא בגדר איוולת רבת נזק, שיש מי שצועד אליה בעיניים פקוחות ומטעמים זרים, ויש מי שנגרר אליה מתוך דכדוך והרמת ידיים.
עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
פורסם לראשונה: 00:00, 25.06.24