בכנסת נמשך אתמול הדיון בוועדת החוץ והביטחון על חוק הפטור מגיוס, כאילו יום לפני לא הוחלט כבר בממשלה, בהיעדר שר הביטחון, להכביד את נטל המילואים על המשרתים ממילא. על אף האמירות הברורות של הרמטכ"ל ושר הביטחון על הצורך בגיוס לכל ועל אף ההוראה המפורשת של היועצת המשפטית לממשלה כי יש מקום לצמצם את אי-השוויון טרם הכבדת הנטל על אנשי המילואים המשרתים, השיירה עברה לה.
אם אפשר ללמוד מהתנהלות חברי הכנסת החרדים ביחס לוועדת החוץ והביטחון, אפשר להבין שהם כנראה לא מתייחסים אליה ברצינות ולא משמיעים בה את קולם, משום ששם הרי לא יוכרע המאבק - הכל ייקבע ממילא בחדרים הסגורים ובדילים שייסגרו.
תאמינו או לא ליולי אדלשטיין שהוא מסרב להיות "ילד כאפות" ושהוא הולך על מהלך אמיתי שיאזן את הנטל על המשרתים, בינתיים הוא משדר רצינות רבה בתהליך. אם כי הוא כבר הוכיח בדברי ימי ההיסטוריה הפוליטית שלו שהוא חושש ממתפקדי הליכוד לא פחות מאשר מהציבור הכללי.
נושא השוויון בנטל הוא מבחן אמיתי לגושים החברתיים-פוליטיים שהתהוו כאן בשנים האחרונות, משום שהוא למעשה מייצר ציר המחבר גם בין חלק נכבד מה"קפלניסטים" וגם חלק הולך וגדל מאנשי הציונות הדתית אשר מבינים שהנטל על גבם הוא כבד מנשוא.
שנים ארוכות שילבו ידיים "השותפים הטבעיים". אבל כעת, בסוגיית הגיוס, יש אפשרות שהשונה יעלה על המשותף
למעשה ל"סרוגים" נעשה עוול כפול. תרומתם לצבא הסדיר ולמילואים, בוודאי ביחידות הקרביות, רבה יותר מחלקם באוכלוסייה. כלומר, הם נוטלים על עצמם סיכון משמעותי יותר להיפצע או חלילה לשלם בחייהם. העוול הנוסף שנעשה להם הוא על רקע אמוני: ציור התמונה כי יש סתירה בין אמונה ולימוד תורה לבין שירות בצבא. כאילו מטילים דופי באמונתם השלמה.
יותר ויותר עולים קולות כמו של הרב תמיר גרנות, אביו של סרן אמתי גרנות ז"ל שנפל במלחמה, שאמר אתמול לחברי הוועדה כי "כראש ישיבה אני אומר: אין עמדה כזאת שמי שלומד תורה לא יוצא למלחמה". ולא זו בלבד, אלא בתורה נאמר הרי "אל תעמוד על דם רעך" וזוהי מצווה הידועה לכל חרדי.
וכאן נכנס המבחן המשמעותי ביותר לפוליטיקה הישראלית, משום שמדובר פה במבחן דמים. האם למען המטרה המשמעותית של נשיאת נטל הביטחון המשותף, יישברו הגושים שנתניהו היטיב לבנות ולטפח שנים ארוכות ושאפשרו את המשך שלטונו? האם למען שינוי אמיתי ומהותי, ילכו אנשי הציונות הדתית המתונים עד הסוף או שהפוליטיקה תעצור בעדם?
שנים ארוכות שילבו ידיים "השותפים הטבעיים", אנשי ימין, חרדים ואנשי הציונות הדתית, כל עוד רב המשותף על השונה. אבל כעת, בעניין הזה של השוויון בנטל, יש אפשרות שהשונה יעלה על המשותף.
אי-אפשר היה לפספס את התגובות שקיבלו רבנים כמו הרב אילעאי עופרן, ראש מכינת "רוח השדה", שיצא נגד האמירה ש"התורה שומרת על ישראל". הוא הותקף במילים קשות מצד החרדים בעיתון "יתד נאמן". ואיזו סערה קמה בעקבות הקריקטורה בעיתון הסרוג "מקור ראשון" שבו נראתה אלונקה של לוחמים ועליה יושב חרדי.
אבל הטיעון הכי לא ענייני שבו עושים שימוש תומכי הממשלה יותר מכל הוא הטיעון הפוליטי, על-פיו למרות הצורך לצמצם את אי-השוויון בנטל ולהביא לגידול בגיוס חרדים – אי-אפשר ללכת עם המאבק הזה עד הסוף משום שהוא יביא להפלת ממשלת הימין ולעליית ממשלת השמאל.
צילום: ירון ברנרכלומר דווקא האנשים המגדירים עצמם כאידיאולוגים הם אלה שמגמדים יותר מכל את החשיבות של ערכים, כי הריאל פוליטיק יותר חזק. המפתח האמיתי נמצא בפרפרזה על האמירה המפורסמת של גולדה לגבי הערבים, כפי שהגדירה זאת אחת האימהות שהשתתפו בדיון: ביום שהחילונים והדתיים יבינו שבצד אחד אנשים שחוששים לצביון החיים של ילדיהם ובעבר השני אלה שחוששים לעצם חייהם של הילדים, הם יובילו יחד מהלך היסטורי מתקן.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.06.24
