הממשלה ה-37 שורדת באופן מפתיע. לפי הסקרים, אם וכאשר היא תיפול, נחזור למצב דומה לזה שהיה בארבע מערכות הבחירות שלפני הקמתה: מבוי סתום. מפלגות הקואליציה הנוכחית לא ישיגו רוב, וכל אחת מהן תתקשה להצטרף לקואליציה שאיננה בראשות הליכוד. למפלגות האופוזיציה הנוכחית ייווספו כוחות של "ימין בלתי פופוליסטי", ואף על פי כן הן לא יצליחו להרכיב ממשלה בלי תמיכת הערבים, ולעומת זאת חלקן יתקשו לחבור למפלגות ערביות ואולי אפילו יסנדלו את עצמן מראש בהבטחות להימנע מכך.
ברקע הדברים מבוכה מושגית, שיש להפיג אותה. הביטויים "ימין" ו"שמאל" בשימושם אצלנו מנסים להעמיד על ציר יחיד אפיון ארבעה-ממדי של עמדות פוליטיות, המבוסס על הצירים הבאים: ציר מדיני (על אילו משטחי ארץ-ישראל ניתן לוותר), ציר כלכלי (היקף המדיניות החלוקתית), ציר אורחות חיים (דת ומדינה) וציר מוסדי (היקף השפעתן של אליטות ביורוקרטיות בלתי נבחרות). לאחר שבשנים האחרונות נוטים הצירים לחפוף אלו את אלו במידה רבה (תופעה דומה לזאת שמכונה בסטטיסטיקה "מולטיקולינאריות") - ישנו היגיון מסוים בהתעלמות מחלק מן הצירים. לכן, אם נניח, לצורך דיון, שיש תוקף למיון המפלגות לפי ציר יחיד, ברור שבצד המתנגד לשלטון הליכוד בראשות נתניהו ישנם גורמים המזוהים כ"ימנים", הנאלצים להתנתק מיתר מפלגות הימין בשל זהותו של העומד בראש הגוש, אך יתקשו לדור בכפיפה אחת עם נציגי שמאל מובהקים ומפלגות ערביות.
קשה לראות מה נתיב החילוץ מן המבוי הסתום. המערכת הפוליטית תסתדר טוב יותר בלעדיו של נתניהו, אך האפשרות שהוא יעזוב אותה מרצונו לא עולה על דעתו של איש. גם האפשרות שהוא יעזוב במסגרת הסדר טיעון בתיק הפלילי לא נראית בינתיים בקלפים. בכל מקרה, הסדר כזה יהיה נורא מבחינה אחרת, שכן הוא ימסד כוח בלתי נסבל לגורמי התביעה, שבניגוד למקובל במרבית המדינות הדמוקרטיות לא זקוקות לאישור ציבורי או שיפוטי להגשת אישום כזה.
בעבר הסברה הייתה שהמבוי הסתום ייפתח כשחברי הליכוד יתקעו סכין בגבו של נתניהו, כמו שעשו אשכול, שרת וגולדה מאיר לבן-גוריון
בעבר הסברה הייתה שהמבוי הסתום ייפתח כשחברי הליכוד יתקעו סכין בגבו של נתניהו, כמו שעשו אשכול, שרת וגולדה מאיר לבן-גוריון. הליכודניקים שיהיו בעלי האומץ שהיה למפא"יניקים ההם יוכלו למלט את נפשם שלהם ולהתרחק מן הכישלון. זה לא קרה, וספק אם יקרה, גם משום שנתניהו הרחיק מן הפוליטיקה אנשים בעלי יכולת לביצוע מהלך כזה.
פרופ' רון שפיראצילום: אסף בר שיאפשרות אחרת היא שנתניהו ייזום שיטה של בחירות אישיות, כדי ליהנות מהפיצול בין יריביו, ואילו גנץ יהמר על יכולתו לרכז סביבו את מתנגדי נתניהו. מבחינת השחקנים הפוליטיים העיקריים, גורמי אי-הוודאות בתרחיש כזה הם עצומים ומרתיעים. בנוסף, בטווח הארוך, בחירות אישיות יכניסו את האזרחים הערבים למשחק הפוליטי כמשתתפים מלאים. היום המוסכמות הפנים-יהודיות מדירות אותם כמעט מן המערכת הפוליטית, והם עצמם לא תמיד מעוניינים בשותפות גלויה עם מפלגות ציוניות. אך בבחירות אישיות הם צפויים להיות חלק אינטגרלי מגוש השמאל ולהזיז שמאלה את קו הגבול שבין הגושים. לא נראה שהשחקנים הפוליטיים המרכזיים מעוניינים בשינוי כזה.
בהצלחה בסבבי הבחירות הבאים.
פרופ' רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
פורסם לראשונה: 00:00, 27.06.24
