עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא, אמרתי לעצמי כשרונן ברגמן פירסם אתמול שוועדת החקירה לבדיקת אסון צור מ-11 בנובמבר 1982 צפויה לקבוע שבניין הממשל קרס בגלל פיגוע שבוצע על ידי מכונית תופת ולא בגלל פיצוץ בלוני גז. 76 חיילים מתו באסון, חלקם היו פקודיי, ואני נפצעתי קשה ובמשך תשע שעות תחת ההריסות שמעתי מסביבי צעקות "הצילו", גניחות אחרונות של חיים ודממת מוות.
הכותרת
תשע שעות מתחת להריסות: בחזרה לאסון צור, חלק א'
23:36
עשרות שנים חלפו, והמאוחר הוא אכן מאוחר מדי, אבל דווקא בעת הזו, בתוך האירועים הקשים שעוברים עלינו, האמת יוצאת לאור. ניסיונות הטיוח למיניהם כשלו. ועדת החקירה שמונתה לפני כשנה עשתה עבודתה נאמנה, והגיעה למסקנה חד-משמעית: היה זה פיגוע ההתאבדות הראשון של חיזבאללה מחוץ לאיראן. מסקנה זו היא קרן אור בתוך החושך.
בראשי חולפות נקודות הדמיון הבלתי נתפסות בין האז והעכשיו. בנובמבר 1982 היינו אחרי חמישה חודשי לחימה, התבוססנו בבוץ הלבנוני, עברנו את אירועי סברה ושתילה, היו הפגנות ברחבי הארץ, הודעות יומיות של דובר צה"ל. עד אירועי 7 באוקטובר נחשב אסון צור לקשה ביותר בתולדות צה"ל - ועכשיו, 42 שנים אחרי, האמת מסרבת להיקבר יחד עם עשרות ההרוגים. המשפחות השכולות נדחקו לתחתית סולם השכול - שהרי מות יקיריהן הוגדר בסך הכל כתאונה, ולא קשור למלחמה - ומותם נטול ההרואיות נמחק מהתודעה הציבורית. כעת, אני מקווה, יבוא מעט מנוח לנפשם המיוסרת.
אצלי הצירוף "אסון צור" שקע בקרקעית הזיכרון. הדחקתי היטב שברי תמונות מהבוקר ההוא, כששתיתי קפה עם חייליי. את קולות הפיצוץ המחרידים, ואת קריסתן של שש קומות בניין הממשל. החלטתי לא לחיות בצילו של המוות
אודליה אלבו-שוויצר הייתה בת שש כשאביה ישראל דב נפצע בצור, ומת מאוחר יותר. "קוראת את מסקנות ועדת החקירה ויורדות לי דמעות על הצדק המאוחר, גם בזכות המילים שכתבת על האסון ההוא ולא הרפית", היא כתבה לי אתמול. "אלו מילים שחדרו וביקעו שריוני לב ותודעה אטומה". דמעות עלו גם בעיניי. העצב על חיים שנגמרו, על הגעגוע האינסופי של אלמנות ויתומים שנותרו, וגם צער בדיעבד על העובדה שבתחילת הקשר שלי עם המשפחות השכולות לא כל כך הבנתי את נואשות רצונם בחקר האמת, את מלחמתם על דיוק הפרטים בוויקיפדיה ובכל מקום שהייתה בו התייחסות כלשהי לנסיבות האסון.
אצלי הצירוף "אסון צור" שקע בקרקעית הזיכרון. הדחקתי היטב שברי תמונות מהבוקר ההוא, כששתיתי קפה עם חייליי. את קולות הפיצוץ המחרידים, ואת קריסתן של שש קומות בניין הממשל. החלטתי לא לחיות בצילו של המוות. לקח לי זמן להתחבר למקום שבו נמצאות המשפחות, ולהבין עד כמה חשיפת האמת ומחיקת השקר צרובים בנשמתם.
המילה "פיגוע" לא נרמזה
כשעתיים אחרי הקריסה הגיע לצור מי שהיה אז ראש השב"כ אברום שלום, מלווה בקצינים נוספים. בעודם בשטח הוחלט להגדיר את האירוע כתאונה שנגרמה מפיצוץ מכלי גז שדלף. ניצוץ חשמלי, פסקו, הביא לפיצוץ ולהתמוטטות הבניין. המילה "פיגוע" לא נרמזה. ההתעלמות מהעדויות של המקומיים ומהשרידים שנאספו בשטח הייתה נוחה לשב"כ - אחרת היו אנשיו נאלצים להתמודד עם טענות מוצדקות על הכשל שלהם, על המודיעין שלא עבד, על אי-סיכול הפיגוע ועל רשלנותם באבטחת בניין הממשל. לימים, בשיחה עם איציק מרדכי, מפקד אוגדה 91 במלחמת לבנון הראשונה, הוא גילה לי שסירב שחייליו יעברו למבנה קבע בדיוק בגלל החשש מהתסריט שאירע בצור. טיוח האמת הטריף אותי. ייתכן שאילו היו מתפרסמות העובדות שהיו ידועות אז, היה נמנע שנה אחר כך אסון צור השני, שבו נפלו 28 לוחמים.
במהלך השנים הצטרפתי לתסכול ולכעס של משפחות החללים, סיפרתי את סיפורי האישי ונתתי במה ב"ידיעות אחרונות" לתביעתן העיקשת להקמת ועדת חקירה. בשבילן ובשבילי, מסקנות הוועדה הן סגירת מעגל משמעותית. העיתונאי רונן ברגמן תרם תרומה ענקית למאמץ: במשך שנים אסף באובססיביות עדויות וניירות על האירוע, לא ויתר ולא ירד מהנושא. קשה להפריז בחשיבות העבודה העיתונאית שלו בגילוי העובדות.
יש מחיר להסתרות - הן לא יחזיקו מעמד לנצח. האמת תמצא את דרכה לצאת גם אם היא מפותלת וגם אם מצטברת מעליה ערימה של שנים. בסוף האמת, ולא טיוחים למיניהם, היא זו שנחקקת בספרי ההיסטוריה.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.06.24
