יוני 2050, איפשהו במרכז ישראל. על שלט קטן ליד מרכז מסחרי - שבו יש עכשיו מבצעי קיץ על נשק אוטומטי וחצי אוטומטי לרוכשים שניים ומעלה - מודפסים פנים דהויות של נשים וגברים. תמונות ישנות, דו-ממדיות ונטולות ריח, עוד לפני שהצילום התפתח כל כך. "מי אלה?" שואל ילד סקרן את אמו. "אנשים שחיו כאן לפני המון שנים", היא עונה. "איך קוראים להם?" מקשה הקטן. "מי זוכר", עונה האם ומקלפת תפוז מיובא, נזכרת שפעם גידלו כאלה אצלנו. נו שוין, צריך להיות עם הפנים קדימה, עד שננצח.
בחזרה ל-27 ביוני, 2024. על מה צריך לדבר? כבכל בוקר, צהריים וערב מאז 7 באוקטובר - על החטופים והחטופות. על 120 החטופות החטופים, הצעירות והמבוגרים, החיים והמתים, שנמצאים ונמצאות 265 ימים בשבי חמאס. כפיר ביבס כבר נמצא יותר ימים בשבי מאשר בחופש. נשים שנאנסו בשבי יכולות כבר ללדת. בינתיים הילדים שלנו סיימו עוד שנה בגן או בבית הספר. יש מי שהרחיבו את המשפחה. אולי החליפו רכב. אולי רבו על נושאים ברומו של עולם כמו לאן טסים באוגוסט, כי מי יכול להישאר כל כך הרבה זמן בבית ללא מעש.
האם אפשר לדבר על כך שבמקום שהשרה גמליאל תצא בזעם בתגובה לאי-שחרור נשים, אולי נשים הריוניות, מהשבי, היא מוטרדת מהסנטימטרים שמפרידים בינה לבין ראש הממשלה? אפשר
הזמן עובר גם כשהאסונות הגרועים ביותר מתרחשים. זה טבעם האכזרי של החיים. אנחנו לא יכולים לעצור את הזמן, אבל אנחנו יכולים לכל הפחות לזכור ולהזכיר. לזעוק ולא לנרמל. כי כל מבט לעבר חברי הקואליציה מלמד שהם כבר שכחו, נירמלו, עברו הלאה. שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל, למשל, יצאה בזעם מדיון במליאת הכנסת, על פי פרסומים, וסירבה להצביע ולהשפיע כשגילתה שהשרה לשוויון חברתי מאי גולן הועברה ממקום מושבה לכיסא שקרוב יותר לראש הממשלה בנימין נתניהו. האם אפשר לדבר על כך שבמקום שהשרה גמליאל תצא בזעם בתגובה לאי-שחרור נשים, אולי נשים הריוניות, מהשבי, היא מוטרדת מהסנטימטרים שמפרידים בינה לבין ראש הממשלה? אפשר. האם מותר להגיד שגולדה מאיר ויעל דיין מתגרדות בקברן מכך שלאלה הנשים הן סללו את הדרך לבית הנבחרים והנבחרות? בהחלט. שבפח האשפה של ההיסטוריה כבר אין מקום לחבורה שעוסקת בפוליטיקה קטנה, נכלולית ומיותרת בזמן שהמדינה בוערת? בוודאי.
הפיקנטריה בכנסת שמייצרת מכונת הרעל מונעת מעיסוק בעיקר
אבל צריך לומר גם את זה: הדיונים האלה בהתנהלות המבישה של פוליטיקאים ופוליטיקאיות שאין ביניהם לבין מנהיגות כל קשר, משרתים את האינטרסים של אלה שעבורם הדיבור על החטופים והחטופות הוא מנדנד, משעמם, אולי מיותר. הפיקנטריה בכנסת והדרמות שמייצרת מכונת הרעל מונעות מאיתנו להתעסק בעיקר. העיקר, מבחינתם, הוא הפרעה למשחק הכיסאות שהם מנהלים בינם לבין עצמם, ואפילו כבר לא טורחים להסתיר.
במצפה רמון החליטו השבוע להסיר את השלטים הקוראים להשבת החטופים. לא כי אין חטופים, אלא כי יש חוק יבש. "לא נאפשר תליית שלטים בכל מקום אחר במרחב הציבורי, ללא קשר לתוכן. השלטים יוסרו באופן מיידי והתולה יחויב בקנס", נכתב בעמוד הפייסבוק של המועצה לאחר שתמונות חטופים נתלו על גדר הבריכה העירונית. אכן, במציאות שבה ההנהגה טרם לקחה אחריות למחדל 7 באוקטובר, הגיוני שאזרחים שמבקשים להזכיר כי היה מחדל כזה, ומחדל שטרם הסתיים, יאוימו בקנסות.
רתם איזקצילום: זהר שטריתאז על מה צריך לדבר גם היום, ובכל יום? על 120 החטופות החטופים, הצעירות והמבוגרים, החיים והמתים, שנמצאים ונמצאות 265 ימים בשבי חמאס. כפיר ביבס כבר נמצא יותר ימים בשבי מאשר בחופש. נשים שנאנסו בשבי יכולות כבר ללדת. בינתיים אנחנו מצלמות ובוכות במסיבות הסיום של הגן ובית הספר. וזה לא כי השנה הטקס מרגש במיוחד.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.06.24
