"ישראל היקר,
בשלוש וחצי השנים האחרונות נשאת באחריות לטיפול בסוגיית השבויים והנעדרים במסגרת המוסד. במהלך תקופה זו נפגשתי איתך לא אחת, כדי לשמוע ישירות מפיך דיווחים עדכניים על פעילותך.
עם תום תפקידך אני מבקש להודות לך על תרומתך המכרעת לחשיפת הקורות את רון ארד... השקעת מאמץ בלתי נלאה, יצירתיות ודמיון והפגנת יכולת מבצעית מרשימה גם בתחום פיתוח צינורות למו"מ לשחרורו של רון. פעילותך הקיפה גם את סוגיית נעדרי סולטאן יעקב.
המלאכה עדיין לא הושלמה. לא ננוח ולא נשקוט עד להחזרתו הביתה של אחרון הנעדרים בחיים או למנוחה בקבר-ישראל. לך, ישראל, תהיה אז תרומה מכרעת – ועל כך תבורך.
תודה מעומק הלב יצחק רבין, ראש הממשלה ושר הביטחון"
יצחק רבין ז"ל לא היה ידוע כמישהו ששופע מכתבים מהסוג הזה. ובכל זאת, כשישראל פרלוב סיים את תפקידו כמפקד "ליברטי", היחידה הסודית במוסד שעסקה בנושאי השבויים והנעדרים, ולמרות שפרלוב לא היה בדרג שמקביל לאלוף או ראש מוסד - הם עוד מדי פעם זכו למכתב מראש הממשלה הקפדן - רבין מצא לנכון לכתוב לו את השורות הללו. מבחינת רבין, פרלוב הצליח להביא גם את ראיית הזהב על מה קרה לארד, וגם לייצר הזדמנות להשיב את הנווט השבוי הביתה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כמעט שלושה עשורים אחרי, פרלוב מדבר לראשונה בראיון מקיף. "שמעו, המכתב באמת היה מאוד מפתיע ומרגש, אבל החשוב הוא כמובן המבצעים עצמם, הנחישות של כולנו במוסד לעשות כל מה שאפשר כדי להבין מה קרה לרון ולהחזיר אותו הביתה. כל אזרח ישראלי שנופל בשבי האויב מדינת ישראל מחויבת לו, וכשמדובר על חיילים, החובה גדולה שבעתיים. כאז כן עתה".
גם סיבת ועיתוי קיום הראיון הזה אינם מקריים. בדרך כלל המוסד מערים לא מעט קשיים על עובדיו, בוודאי הבכירים שבהם, לפרסם ספרים על אודות עלילותיהם כג'יימס בונד היהודי. פרלוב קיבל אישור לפרסם כמעט הכל, לרבות חומר שניסינו בעבר לפרסם מעל עמודים אלו. לכן הספר החדש שכתב, "רון ארד - מבצעי המוסד לאיתורו" (הוצאת "ידיעות ספרים") והראיון הזה, הם הצצה נדירה ביותר, ברשות ובסמכות, לעולם המבצעים המיוחדים וגיוס הסוכנים של המוסד. יש לשער כי מישהו בארגון חשב שלא יזיק, דווקא בימים הללו, להגיד כמה עשה המוסד למען השבויים והנעדרים.
בפברואר 1995 נשא רבין נאום יוצא דופן, ובו הכריז כי לישראל "יש יסוד מוצק להניח שרון ארד נמצא בידי גורמים ממשלתיים איראניים... ולפיכך, אנו רואים בממשלת איראן את הכתובת המרכזית לגורלו של ארד ולהחזרתו הביתה חי ושלם". ההצהרה הזו, עכשיו אפשר לגלות, ניתנה על סמך המבצעים של פרלוב.
באותה עת נווט הפנטום נעדר כבר למעלה משש שנים, אבל גרוע מכך: לישראל לא היה כל מידע לגבי גורלו. מערכת הביטחון ידעה בידי מי הוחזק מאז נפל בשבי באוקטובר 1986 ובמהלך השנתיים הבאות, אלא שהחל ממאי 1988 ארד נעלם מעיני ישראל וכל המאמצים לאתרו העלו חרס.
ואז בא פרלוב, ויצר את שורת המבצעים שהובילה לפריצת הדרך ולמה שנתפס כראיית הזהב, שמבססת את הקשר בין גורלו של רון ארד לבין איראן, וספציפית למשמרות המהפכה ולכוח קודס הנודע לשמצה שלהם. "הנקודה החשובה של פרשיות היסטוריות גדולות היא לא תמיד בתחילתן", אומר אחד מזקני השבט של קהילת המודיעין, אדם שנגע לאורך 33 שנות שירותו בלא מעט פרשיות כאלו. "לפעמים יש מפנה בהתפתחות העלילה, נקודה ארכימדית כזו, החלטה של מישהו לנקוט פעולה מסוימת, שהיא קובעת את ההמשך, ואם הפרשה תסתיים יחסית בסדר או תהפוך לקדירה מבעבעת של בשורות רעות".
האיש הזה עסק גם לא מעט בפרשת "חום הגוף", שם הקוד למסע בן 38 השנים בניסיון לאתר את ארד. "ובפרשה הכאובה הזו", הוא אומר, "אין ספק שאת אותה נקודת מפנה דרמטית אפשר לנעוץ ביום בו ראש המוסד שבתי שביט הגיע ליצחק רבין, כדי לספר לו בלי לחסוך במילים על פריצת הדרך במבצע 'לוגם הבירה'. הנה, סוף-סוף המוסד, שרבין כל כך כעס עליו שלא עשה מספיק בעניין, פיצח את כתב החידה, ולא סתם פיצח, אלא שם את היד על מישהו שממש פגש את רון, אפילו פעמיים, מטעם אלו שהחזיקו אותו, ומתברר, לא בהפתעה גדולה, שמדובר בשטן הגדול, באיראן. הרגע הזה כייל את הספינה כולה, את כל מערכות המודיעין, הצבא ויחסי החוץ של ישראל למקד את כל המשאבים האפשריים בניסיון להחזיר את רון הביתה באינספור פעולות שבוצעו נגד איראן, מאז אותו יום ובמשך עשורים קדימה. הרגע הזה באמת היה מאלו ששינו את ההיסטוריה. השאלה היא כמובן אם לטובה או לרעה".
וזו השאלה שצצה יותר ויותר בעשורים אחרי ההישגים של פרלוב: האם המידע שהשיג אמיתי? האם רון ארד באמת הוחזק על ידי האיראנים? או שכל אינספור המבצעים שנוהלו מאז על סמך המידע הזה - חלקם עלו בדם - היו בכלל בכיוון הלא-נכון? פרלוב עצמו מודה כי הביקורת הזו היא שהובילה אותו לכתוב את הספר. במיוחד הרגיזה אותו אמירה של ראש הממשלה לשעבר אולמרט, בראיון לתוכנית "זמן אמת" בכאן 11 כי, "במשך שנים רבות לא ידעו שום דבר, לטעמי לא עשו מספיק, והדרך לפטור את עצמנו מאי-העשייה הייתה לומר: 'הוא באיראן. מה, אנחנו יכולים עכשיו להגיע למעמקי המרתפים באיראן?!'"
את פרלוב הדברים הללו מרתיחים: "המילים שבהן הוא השתמש, 'אי-עשייה', הן פשוט לא נכונות. אלו אמירות קשות מאוד להאזנה ולעיכול, במיוחד כשהן נאמרות על ידי ראש ממשלה לשעבר". לפרלוב אין ספק כי המידע שלו נכון, איראן היא הכתובת, ולו היו יודעים בדיוק באיזה מרתף בטהרן ארד נכלא היו עושים את כל המאמצים כדי להגיע לשם. במוסד, לעומת זאת, יש היום מי שמשוכנעים שישראל דפקה על הדלת הלא-נכונה, ולראיה התוצאה: גם עכשיו אין לישראל מושג היכן הוא.
כך או כך, המבצעים מסמרי השיער שניהל פרלוב יחרגו הרבה מעבר לחיפוש אחרי הנווט השבוי, ויהפכו לחלק מהמלחמה החשאית של ישראל באיראן. הדברים שפרלוב חושף כאן ובספרו הם הצצה נדירה לתוך עולם המבצעים של המוסד, מפיו של מי שהיה שותף והוביל כמה מהם. הספר והפרשה כולה מעלים גם שאלות על דיווח האמת, על מה מתרחש מאחורי הקלעים של קהילת המודיעין הישראלית, על האתוס הישראלי שלא נוטשים שבוי. ואולי, עם 120 חטופים וחטופות בעזה, גם על היהירות של כאלה שחושבים שידעו הכל, אז וגם עתה.
על גורלו של רון ארד בשנתיים הראשונות בשבי יש הסכמה: אחרי שצנח מהפנטום התקול באוקטובר 1986, הנווט הוחזק בידי הארגון השיעי המתון יחסית אמל, ומנהיגו נביה ברי. במהלך 86'-87' התקיימו מגעים בינו ובין אורי לובראני, שטיפל בשורת נושאים חשאיים עבור הממשלה, אבל המו"מ כשל. אחת הסיבות הייתה שרבין, תחת הביקורת החריפה שנמתחה עליו בגלל עסקת ג'יבריל, הורה להמשיך ולנסות להוריד את המחיר.
בינתיים, נביה ברי וקצין הביטחון של אמל, מוסטפה דיראני, מסתכסכים, דיראני מקים ארגון מתחרה ולוקח עימו את הנווט השבוי. סגנו, זקרייה חמזה, מוביל את ארד בתא המטען של המכונית שלו לכפר נבי-שיט שבמזרח לבנון, לא רחוק מהגבול הסורי. שם הוא כלא אותו בחדר נעול בביתה של משפחת שוקור, מנאמניו של דיראני, והפקיד את שני בניו כשומרים. ישראל לא ידעה על האירוע הזה עד שהיה מאוחר מדי ובלילה אחד, ב-4 במאי 1988, ארד נעלם.
באותו לילה התרחשה פעולת צה"ל במיידון נגד חיזבאללה. לישראל הגיעו ידיעות סותרות ושונות על כך שהשומרים נעלו את ארד בבית ויצאו לסייע לחבריהם שתחת מתקפה, וכשחזרו ארד לא היה. מאז, ארד נעלם.
חלפו שנים ארוכות והעיוורון היה מוחלט. בארץ ארד הפך לסמל, אשתו תמי, אמו בתיה ומאוחר יותר גם בתו יובל, הפכו לפנים מוכרות. אבל לא באמ"ן ולא במוסד ידעו לומר איפה נמצא הנווט. איתורו, כך מסתבר, גם לא עמד בראש המשימות של הארגון, והמשאבים שהוקצו לכך היו בהתאם.
אבל היו כאלו בתוך המוסד שחשבו שהארגון לא עושה מספיק בנושא. ישראל פרלוב היה אחד מהם. פרלוב עבר מסלול ארוך במערכת הביטחון. הוא שירת בשריון, וב-1972 התגייס למוסד ועבר הכשרה לתפקיד קצין איסוף (קצ”א), מי שמגייס ומפעיל סוכנים. במלחמת יום הכיפורים פיקד בגבורה על גדוד טנקים, אחר כך חזר למוסד והוצב בכמה שלוחות של המוסד באירופה. לימים יהיה מעורב בגיוסו של מקור חשוב במדינה ערבית.
ב-1992 פרלוב היה כבר ראש חטיבת סיכול הטרור במוסד, כשנתקל במברק שלכד את עינו. על המברק היה חתום אהרן שרף, אז ראש "תבל", האגף שעוסק בקשרים עם ארגוני מודיעין ברחבי העולם. במברק שרף מודה לעמיתו האירופאי על המידע "הקריטי והחשוב" שהועבר משירות מודיעין למוסד, ועסק בעניינו של רון ארד. שרף אף ביקש להיפגש עם עמיתו על מנת לדון בנושא.
פרלוב ביקש משרף שהאגף שלו יאסוף את המידע על ארד ויכין אותו לפגישה החשובה. "מתשובתו של שרף הבנתי כי על אף חשיבות נושא השבויים והנעדרים, סדר העדיפויות נקבע בידי מי שעורך את הפגישה, ובמקרה הזה היה יותר חשוב לשפר את היחסים הרעועים באותה עת עם אותו שירות מודיעין".
פרלוב מספר שזה הרגע שבו "נפל לי האסימון": שש שנים אחרי נפילתו בשבי של רון ארד, לא היה במוסד שום גוף שמתכלל ומנהל את המאמץ הישראלי בנושא. "המוסד אמנם עשה דברים", הוא אומר, "אבל פעם זה היה האגף הזה ופעם החטיבה ההיא. לא היה גוף שירכז את הכל וינהל את המאמץ באופן מרוכז ומתואם להשיב הביתה את רון ארד".
באמצע 92' פרלוב החליט לעשות מעשה: לפעול למען הקמת גוף ייעודי במוסד לטיפול בנושא שו"ן (שבויים ונעדרים), שירכז גם את המאמץ בנושא רון ארד. הוא פונה לראש המוסד דאז, שבתי שביט, ומגלה כי התפרץ לדלת פתוחה: ראש הממשלה רבין, שממשלתו הושבעה זמן קצר קודם לכן, הורה למוסד לקחת על עצמו את הנושא. פרלוב: "במקום יחידות שונות שכל אחת אחראית על תחום אחר, לעיתים תחומים חופפים, המטרה הייתה להקים מעין 'אגרוף' שיכלול את כל האלמנטים השונים".
הגוף החדש, "ליברטי" היה כינויו, הוקם ברשות פרלוב, שהיה כפוף רק לראש המוסד עצמו והיה יכול להפעיל את האגפים האחרים בנוגע למשימות הנוגעות ליעדו שלו.
למחרת מינויו הגיע פרלוב ללשכתו של אורי לובראני - מי שכאמור עסק בנושא ארד מטעם הממשלה - למטרת "סבב לימוד". פרלוב היה המום: לא היו תיקים מסודרים, לא ניירות, "לא מצאתי כלום", הוא אומר. הכל היה בעל פה ומבוסס זיכרון. הוא גם לא ידע שיש גורמי מודיעין נוספים ש"יושבים" על "החשוד המרכזי" באותה עת בהחזקת ארד, פעיל הטרור האיראני אחמד מוסאווי. יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל, ברדק מוחלט.
"לובראני היה איש עתיר זכויות", מבהיר פרלוב, "אבל הוא לא איש מודיעין. הראש שלו לא במבצעים חשאיים אלא במשא ומתן. בזה הוא אלוף. אבל כשמגיעים לנושא שו"ן, המשא ומתן הוא רק חלק קטן מהעסק. הוא צריך להיתמך על ידי מודיעין. צריך לחטוף, חוטפים. צריך לגייס, מגייסים. הכל צריך להיות מבוסס על מודיעין - לא על השערות ולא על המצאות כמו שהיה בתקופות מסוימות, כשהייתה תיאוריה שרון ארד ברח ונפל לבור. זה היה נוח ליותר מדי אנשים, כי אם הוא נפל לבור אז אין מה לעשות ועכשיו ברור למה לא הצלחנו למצוא אותו במשך ארבע שנים".
יחידת "ליברטי" החלה לפעול. לפי אחת הידיעות שהגיעו אליה, דיראני הופיע בסוף 1987 או תחילת 1988 בשגרירות איראן בביירות, ונפגש שם עם חכסר שמשירי, נציג כוח "אל קודס" של משמרות המהפכה בלבנון. הוא מספר לשמשירי כי אין עוד ביכולתו להחזיק את "הטייס הישראלי", והציע להעביר אותו לידי האיראנים בתמורה להקצבה חודשית. שמשירי מאשר, וסגנו של דיראני, זקרייה חמזה, לוקח את ארד בתא המטען של מכוניתו למשפחת שוקור בנבי-שית, שם, כך משער פרלוב, התכוונו האיראנים לבצע את ההעברה. אם זה נכון, ייתכן כי ארד לא "נעלם" אחרי המתקפה הישראלית, אלא נלקח על ידי האיראנים.
איך מתחילים לאמת כזו ידיעה דרמטית? לפרלוב היה רעיון. "עברתי על כל התמונות של רון ארד וראיתי שבחלק גדול מהן הוא חבוש באזור הכתף. חשבתי שאם יש לו בעיה רפואית כרונית, ולנוכח החשיבות העצומה שיש לאדם כזה אצל האיראנים, אם הוא אכן נמצא בידיהם, שהם יביאו לו רופא שיטפל בו. זה יהיה אדם שהם סומכים עליו, אבל גם כמובן שיודע איך לטפל בבעיות כתפיים".
פרלוב הוציא הוראה לכל תחנות המוסד: "הפצתי שאנחנו מחפשים מובילים לעולם הרפואה באיראן, עם עדיפות לאורתופדים. הידיעה הגיעה זמן קצר מאוד לאחר מכן".
וזה היה עניין של מזל: כחודש לאחר מכן פרלוב פוגש את חברו הקרוב, ד’, לשעבר לוחם רב-זכויות במוסד ובאותו זמן איש "תבל". "יש לי איזה נייר שיכול לעניין אותך", אמר ד’. באותו נייר נכתב כי זמן מה קודם לכן פנה יהודי-איראני גולה, שאותו מכנה פרלוב בספרו בשם "פרהאד", לאחת משגרירויות ישראל באירופה. הוא ביקש לראות איש ביטחון, והופגש שם עם איש מוסד. "פרהאד" סיפר לו כי חבר איראני ותיק שלו - רופא אורתופד בשם ד"ר עלי - הגיע בראש משלחת כלכלית לאותה מדינה אירופית. ד"ר עלי, כך סיפר "פרהאד", בכלל מחפש חלקי חילוף לחיל האוויר האיראני ולחברת התעופה הממשלתית, שסבלו באותה עת מהסנקציות הנוקשות על משטר האייתוללות.
“פרהאד” לא היה תומך המשטר, אלא פשוט ראה כאן הזדמנות עסקית לגזור קופון מהתיווך. אם המודיעין הישראלי יגלה בזה עניין, מה טוב. ועניין רון ארד? "הוא לא בראש שלו בכלל, הוא לא יודע מי זה. אבל לנו זה יכול לעזור", משחזר פרלוב.
ואז?
"אמרתי ל'פרהאד' שיביא אותו (את ד"ר עלי) לקפריסין, כי לשם האיראנים יכולים להיכנס בלי ויזה".
ד"ר עלי היה בטוח בשלב זה כי הוא עומד להיפגש עם אנשי עסקים שיכולים לעזור לו למצוא את חלפי המטוסים. מנגד, במוסד קיוו כי האורתופד הבכיר יידע כמה פרטים בנוגע לרון ארד. בינתיים זכה "פרהאד" לעמלה ראשונה על מאמצי התיווך שלו: "שמתי לב שלמרות הקור האירופי הוא אינו לובש מעיל", נזכר פרלוב. "הלכנו יחד לחנות גברים וקניתי לו מעיל קשמיר".
תוך כדי, פרלוב חיפש עוד רופאים איראנים שאולי יודעים משהו. הוא מצליח במבצע מורכב נוסף לקבוע פגישה עסקית בז'נבה עם אורתופד איראני בכיר, שהיה שר הבריאות לפני המהפכה החומייניסטית. פרלוב מגיע לז'נבה בכסות של איש עסקים איטלקי, ומספר לרופא, בין השאר, שיש לו קשרים עם ישראל. הרופא האיראני מתלהב: "ישראל? הייתי שר הבריאות באיראן, אני מכיר אלפי ישראלים. זה לא השטן הגדול ולא השטן הקטן, אחלה מדינה. אבל הייתי בכלא חמש שנים, אני צריך להיזהר בכל מילה שלי'".
פרלוב מחליט לקחת סיכון ושואל אותו על רון ארד. התשובה מדהימה אותו: "אם יש אורתופד אחד בכל איראן שיידע משהו על הישראלי השבוי - זה ד"ר עלי'". כן-כן, הרופא שפרלוב הזמין לקפריסין. הוא איש המפתח.
איש קשר במשמרות המהפכה סיפר לד"ר עלי על עציר ישראלי שמגיע לבית חולים בטהרן, שבו נהג האורתופד לנתח. הוא סיפר כי חל איסור מוחלט להיכנס לאזור החדר שבו שהה "העציר הישראלי" - רק השומר והאחות הורשו להיכנס לחדר. אותו עציר, סיפר עלי, התנהל בקושי רב מחמת כאבי גב עזים ופגיעה באזור הכתף.
איך הגבת?
"קשה להאמין, אבל אני שומר על פוקר פייס. אני מבקש משר הבריאות לשעבר שיספר על ד"ר עלי, ושומע ממנו 'זה רופא חרא בן חרא, שלפעמים קורא לי שאני אתן חוות דעת. בן אדם מגעיל'".
חרא-חרא, אבל אולי יודע משהו.
"וזאת מקריות מטורפת שמוכיחה לי שנפלנו על האדם הנכון - ושאין שום סיכוי שמדובר בתיאום של המודיעין האיראני, כי מדובר באדם שאנחנו שלפנו מטהרן לאירופה".
בפברואר 1993 מגיעה הפגישה המיוחלת בקפריסין עם האורתופד ד"ר עלי, שכאמור משוכנע שהוא בכלל מגיע לעסקת חלקי חילוף למטוסים. לצורך הכיסוי, פרלוב מצרף אליו איש עסקים בינלאומי, שמכונה בספר "סלע" וסייע למוסד במבצעים נוספים. הפגישה הראשונה, שהתקיימה בסוויטת מלון בלימסול, הייתה ידידותית ככל האפשר. "התרשמתי כי עלי מנסה להיראות ידידותי ופתוח, אף שאין זו התנהגותו הטבעית", כותב פרלוב בספרו. "נראה שמתחת לשכבה הידידותית חבויה אישיות הרבה פחות 'נחמדה'".
הרופא האיראני סיפר על קשריו הטובים עם הממשל ושירותי הרפואה שהוא מעניק לצבא האיראני. משמרות המהפכה לא הוזכרו. פרלוב ניסה לגשש, ואמר לד"ר עלי שיוכל בעזרת קשריו בישראל לדאוג לחלקי חילוף לפנטומים. ד"ר עלי הבהיר שאם ניתן להסתיר את מקור החלפים ולהעביר את הסחורה דרך מדינה שלישית, לא אמורה להיות שום בעיה. השם רון ארד לא הועלה בפגישה הזו. מוקדם מדי.
למחרת בבוקר הגיעה מד"ר עלי בקשה מפתיעה: כמוסלמי אדוק, הרופא רוצה להגיע לישראל ולבקר במסגד אל-אקצה. זה היה סימן טוב. פרלוב: "הרצון לבקר בישראל הוריד את רוב החשדות שלנו לגביו. המודיעין האיראני לא היה מסכן אותו בנסיעה כזו לבדו". בנוסף, הדבר איפשר לפרלוב ואנשיו להעלות את נושא רון ארד בישראל, בתנאים נוחים הרבה יותר לאנשי המוסד. אגב, ייתכן שד"ר עלי כבר הבין בשלב זה שמי שיושב מולו אינו רק איש עסקים. "אני מפקיד את ביטחוני ואת גורלי בידך", אמר.
6 צפייה בגלריה
שלטים בקפריסין המכריזים על פרס של עשרה מיליון דולר למוסר מידע על רון ארד. “אני מפקיד את ביטחוני ואת גורלי בידך“, אמר ד“ר עלי | צילום: AFP
הביקור יצא לפועל: פרלוב ליווה את ד"ר עלי בטיסה לארץ וגם בנסיעה לירושלים הוא זכה לליווי צמוד. לאחר בילוי משותף בנמל יפו ("איכשהו מצאנו פינה שקטה שאף אחד לא יקפוץ בה עליי, 'ישראל, מה נשמע?'"), ביקש פרלוב מהאורח להצטרף אליו לפגישה בעניין רגיש. בפגישה, שהתקיימה במלון שרתון, הציג פרלוב - כאיש עסקים בעל קשרים בישראל וברחבי המזרח התיכון - את עניינו ההומניטרי של רון ארד, אשר "חבריו הישראלים" ביקשו ממנו לנסות לברר מידע לגביו.
בפניו של הרופא ניכרה הפתעה גדולה. "אני לא זוכר שמות", השיב, "אך כרופא התבקשתי על ידי משמרות המהפכה לנסוע ללבנון כמה פעמים. בביירות נהגו לכסות את עיניי ולהוביל אותי למקום לא ידוע. שם התבקשתי לבדוק כרופא כמה גברים, שהיו כנראה כלואים ונזקקו לטיפול רפואי או לבדיקה. היו שם אנשים אומללים מלאומים שונים, ומצבם הגופני היה ירוד. על אחד מהם שהיה פצוע נאמר לי שהוא ישראלי".
את שמו של הפצוע הישראלי ד"ר עלי לא זכר, אך הוא אמר כי אין ספק שיזכור את פניו. ב"מסדר זיהוי" שנערך באותו ערב, ובו הופיעו שש תמונות, זיהה את עלי את תמונתו של ארד: "אני חושב שזה האדם שפגשתי בלבנון".
בינגו.
אבל אחר כך ד"ר עלי, שהחל לחשוש שהוא מוסר מידע רגיש, ביקש לחזור במהרה לקפריסין, והיה משוכנע שהוא עומד להיעצר בכל רגע. כשהובל ברכב לכבש המטוס, עקף אותם רכב של רשות שדות התעופה, עם צ'קלקה מהבהבת. ד"ר עלי היה משוכנע שזהו, באים לתפוס אותו - והשתין במכנסיו מפחד. פרלוב הצליח לשכנע אותו בדבר אחד נוסף: כשתנחת בשלום בקפריסין, נשלח אליך בודק פוליגרף. זה נוהל קבוע אצלנו בחברה. לא לדאוג. ד"ר עלי הסכים.
פרלוב דאג להטיס לקפריסין מומחה פוליגרף של השב"כ, בכיסוי. לדברי פרלוב, ממצאי הבדיקה שעבר ד"ר עלי לא היו חד-משמעיים, אבל בתחקור המקדים עלה מידע דרמטי חדש: לא רק שד"ר עלי פגש את רון ארד בלבנון - אלא שזמן קצר לפני הפגישה הראשונה בקפריסין, בתחילת 1993, הוא פגש אותו בבית חולים בטהרן. לדבריו, עקב הלחץ הרב שבו היה שרוי בישראל, העניין פרח מזיכרונו.
על פי הסיפור של ד"ר עלי, איש קשר במשמרות המהפכה סיפר לו על עציר ישראלי שמגיע לבית חולים בטהרן, שבו נהג האורתופד לנתח. הוא סיפר כי חל איסור מוחלט להיכנס לאזור החדר שבו שהה "העציר הישראלי" - רק השומר והאחות הורשו להיכנס לחדר. אותו עציר, סיפר עלי, התנהל בקושי רב מחמת כאבי גב עזים ופגיעה באזור הכתף. לאחר בדיקה גופנית וצילומי רנטגן, החליט ד"ר עלי שלא לנתח את השבוי. ככל הידוע לו, האיש הועבר בחזרה ללבנון בתום שהות של כמה חודשים באיראן. "אולי (הוחזק עד שהוחזר ללבנון) בכלא אווין", אמר, אך לא היה בטוח בכך. על הפגישה בלבנון בתחילת 1993, כחודשיים לפני ביקורו של עלי בישראל, סיפר ד"ר עלי כי מי שזיהה כרון ארד, "היה חלש מאוד ובקושי עמד על רגליו. לדעתי הוא נראה כמי שסובל מצהבת חריפה".
לאורתופד האיראני הובטחו סכומי כסף גדולים אם יצליח להביא לפגישה הבאה, שנקבעה בבירה אירופית, את תיקו הרפואי של רון ארד. הוא לא הצליח, אבל הסכים לעבור בדיקת פוליגרף נוספת. פרלוב קיווה שיצוץ שם עוד מידע.
בינתיים, בנפתולי הסיפור הבלתי ייאמן הזה, אירע עוד טוויסט בעלילה. פרלוב, בכיסוי של איש עסקים איטלקי, יוצר קשר עם בכיר איראני, שבנו אושפז במערב אירופה. פה שיחה, שם עזרה קטנה, והקשר מעמיק. "אחרי שבועיים שאני נהיה אח שלו", מספר פרלוב, "אני אומר לו: עכשיו בוא תעזור לי. אני מספר לו על רון ארד".
הבכיר האיראני, שהיה מקורב מאוד למנהיג הרוחני, אישר כי שמו של רון ארד מוכר לו, והוא טס לטהרן בהבטחה לחזור עם מידע כעבור שבועיים. הוא עמד במילתו: הבכיר שב לבריסל כשבידו נייר פקס עם כתמי דיו, שנשלח למשרדו ב-1992. על הנייר התנוססו סמלי המשטר האיראני ושמות הנמענים, שנמנו כולם עם צמרת השלטון. הבכיר מבטיח לפרלוב, "זה יעניין אותך". אך פרלוב לא יודע פרסית, ובן שיחו מתרגם: "תוצאות ועדת החקירה לבריחת הטייסים העיראקים".
על פי הכתוב במסמך, טייסים עיראקים שערקו לאיראן במהלך מלחמת המפרץ הוחזקו בה במחנה שבויים. הם השתלטו על נגמ"ש, ובדרכם לשער עצרו ליד המקום שבו היה מוחזק "הטייס הישראלי" - והציעו לו להצטרף אליהם לבריחה. הישראלי היה חולה מדי ונשאר בתאו. תאריך האירוע תאם את התקופה שבה היה צריך רון ארד להימצא באיראן על פי עדותו של ד"ר עלי.
למה שטייסים עיראקים ירצו לשחרר טייס ישראלי?
"אולי אחוות טייסים. אתם יודעים, טייסים בדרך כלל אלה אנשים ברמה גבוהה. לא מורעלים מדי".
סיפור פנטסטי, אולי מדי. פרלוב לא יכול היה לדעת אם מדובר במסמך שזייף המודיעין האיראני. למוסד לא הייתה דרך לסתור את הנאמר, וגם לא לאשש אותו. המסמך נשלח למכון ויצמן, למז"פ ולכל גורם שהיה יכול לבדוק אותו ולאשר לו שלא נעשה בו שינוי. ממצאים כאלו אכן לא נמצאו, אך עדיין לא היה ניתן לשלול את האפשרות שהמסמך מזויף מלכתחילה ושהמודיעין האיראני מנסה לשטות במודיעין הישראלי. פרלוב בכל זאת משוכנע שמדובר היה במקור אמין: "רק בן אדם שמסתובב עם פרנויה קשה ופסיכית ורואה מרגלים בכל מקום יחשוב שזה המודיעין האיראני שמהתל בנו פה".
פרלוב משוכנע עד היום שהמידע שהביא - שלפיו רון ארד היה בידי איראן - הוא הנכון. במוסד, כאמור, הנושא במחלוקת, בלשון המעטה. אבל המבצעים המשיכו. הידוע שבהם, "עוקץ ארסי", היה המבצע לחטיפת מוסטפה דיראני על ידי סיירת מטכ"ל מהכפר שבו התגורר בלבנון. פרלוב היה שותף לדיונים הרבים שנערכו אצל רבין לקראת היציאה למבצע ב-21 במאי 1994. "רבין שאל אותי: 'פרלוב, מה אנחנו מצפים לקבל ממנו?' אמרתי לו: 'כלום'. הוא כמעט ביטל, אחרי זה היה עוד דיון אצלו בבית, והרמטכ"ל ברק וראש אמ"ן שיכנעו אותו. אבל מבחינת מה שנקבל מדיראני - היה ברור שלא נקבל הרבה".
אז זה היה מבצע מיותר?
"ממש לא. כן תמכתי בהבאתו של דיראני. קודם כל כדי שנשמע מפי הסוס מה קרה, אצל מי ארד היה ולמי הועבר".
כלומר, חשבת שכן תקבלו מידע חדש.
"ברור, אבל לא מידע חדש ועדכני על רון ארד, להערכתי באותה עת. לא איפה הוא, מה איתו, איפה הוא קבור או איפה הוא חי. קיבלנו מידע על פגישות יותר מוקדמות עם האיראנים, אבל מידע חדש ועדכני - אמרתי שלהערכתי לא היה".
פרלוב סיים את תפקידו, וכשלא מונה לראש אגף על ידי דני יתום, פרש מהמוסד בטונים צורמים. רמי איגרא, שמונה להחליף אותו ביחידת השו”ן, היה סקפטי ביחס לכיוון האיראני, וטען כי ייתכן שיש בכלל לחפש את רון ארד במקום אחר. איגרא הורה על בדיקה מקיפה מחדש של כל המידע בפרשת רון ארד. הבדיקה הולידה דרמה שמבעבעת בתוך קהילת המודיעין עד היום הזה: איגרא ואחרים טענו כי המידע שהביא ד"ר עלי לא אמין. עוד טענו כי בדיקת הפוליגרף שנעשתה לו שובשה. איגרא: "הוא יצא INCO (חסר ממצא) בבדיקה הראשונה, והכלל בפוליגרף הוא שאם אתה עושה למישהו עוד ועוד בדיקות, בסוף אחת תצא חיובית".
בשורת שיחות עימי בשני העשורים האחרונים איגרא חזר על טענתו כי, "אם לאיראנים יש נכס אדיר ביד, שהם יכולים לקבל תמורתו כל מה שהם רוצים, אז למה הם לא עשו זאת?"
אז מי עשה את זה?
איגרא: "ההערכה שלי, שיש לה גם תימוכין מודיעיניים לא מעטים, הייתה ש-'The butler did it' (המשרת עשה את זה, כלומר שארד נרצח על ידי גורם מקומי לא ידוע). אני לא חושב שהייתה לדיראני איזושהי עסקה עם האיראנים. כל הידיעות שהתקבלו בנושא שוות בערכן המודיעיני לידיעות שהתקבלו, ועדיין מתקבלות, שמישהו ראה את אלביס בממפיס".
פרלוב, לעומת זאת, משוכנע גם היום שהמידע שהשיג מהמקורות האיראניים שגייס הוא הכיוון האמיתי, ושלכל מה שקרה אז - יש השלכות גם היום.
תגיד, אפשר לגייס כל אחד?
"לא כל אחד. פעם אחת הכרתי קצין ממדינה ערבית. נהיינו חברים טובים. הוא רצה שאני אשקיע בחוות תרנגולות. ‘בשביל שאני אשקיע’, עניתי לו, ‘בוא אני אשאל אותך כמה שאלות. זה יוכל לסייע לי בעסקים’".
ומה הוא ענה?
"הוא אומר לי ככה: 'תשמע, אני בבוקר מסתכל בראי ואני מתגלח, אני רוצה להתגלח בשקט ושלא פתאום אני אזכר בך ויישרט לי. אתה רוצה להשקיע בצ'יקן? תשקיע. אתה לא רוצה - לא חובה'. אני חושב שזה היה הסירוב האצילי היחידי שקיבלתי בקריירה".
כי הוא הבין.
"הוא הבין. כולם מבינים. אבל הם עושים את עצמם".
בדיעבד, אתה חושב שעשינו מעט מדי או יותר מדי בנושא רון ארד? מבחינת כוח אדם, משאבים וכל מה שקשור בזה.
"אני חושב שבסופו של יום, כמו שאני כותב בספר - כשלתי. אני לא כותב 'כשלנו', אלא כשלתי, נכשלנו כארגון בהבאת הוכחה פורנזית ברמה משפטית".
הכישלון הזה, לדבריו, הביא גם לתמיכה הולכת וגוברת של בכירים בקהילת המודיעין במסקנה שרון ארד מת כבר ב-1988 בלבנון. "אני חושב שזה היה מבוסס על זה שאין מידע, ואפילו פרלוב הגדול לא הצליח למצוא הוכחה פורנזית. והאיראנים בכלל לא נכנסים איתנו למשא ומתן, הם לא מבקשים כלום, אז כנראה שאין כלום".
ומה המסקנה מהכישלון שלך, של המוסד, של מדינת ישראל?
"המסקנה העולה היא שבענייני שבויים ונעדרים אסור להתמהמה. הסיכוי הכי גבוה לעסקה הוא רק קרוב מאוד לחטיפה. את יחידת השו"ן שעוסקת ספציפית ברון ארד הייתי מקים ביום שהוא צנח. אסור לחכות בדברים האלה".
• מאהוד אולמרט נמסר בתגובה: “אינני מכיר את ישראל פרלוב ומעולם לא פגשתיו. בעת שכיהנתי כראש ממשלה, הציג ראש המוסד דאז מאיר דגן, את התמונה המלאה בעניין ארד, על כל פרטיה כפי שהיו ידועים אז (2006). שום דבר מהאמור בראיון עם פרלוב לא הוצג בפניי. בתקופתי נערכו כמה מבצעים נועזים על ידי המוסד כדי לפענח את המסתורין הקשור בגורלו של ארד. על סמך המבצעים הללו הגיע המוסד למסקנה כי רון ארד לא נחטף לאיראן ולא שהה בה. תמכתי אז במסקנות המוסד ואני תומך בהן גם היום”.
