קולות הפיצוצים עדיין מפירים שוב ושוב את השקט בשלומית. "אלו יירוטים שלנו", מרגיעים התושבים ביישוב הקהילתי הדתי השוכן בחבל שלום, קילומטר וחצי מגבול ישראל-מצרים ושבעה קילומטרים מרצועת עזה. בשיירה חגיגית עם דגלי כחול-לבן מתנופפים, אחרי חמישה חודשים במלון מפונים, שבו 82 המשפחות לשלומית לשקם את חייהן וההתרגשות והשמחה התערבבו בכאב האמהות השכולות, האלמנות והיתומים החדשים. בינתיים, בגן הילדים המקומי נולד מנהג חדש: אחרי כל פיצוץ שלנו הילדים מניפים את זרועותיהם ושואגים "כל הכבוד לצה"ל".
אבל בשבת הארורה ההיא, הפיצוץ האדיר שהרעיד את ביתה הבהיר לצופיה שישפורטיש (36), מדריכת טיולים, אם לארבעה ואלמנתו של ראובן שישפורטיש ז"ל ‑ שהפעם מדובר באירוע חריג. "עברנו לבית הזה שלושה חודשים קודם לכן, שבמהלכם תהינו מתי תהיה האזעקה הראשונה והאם נספיק להגיע לממ"ד שבקומת הקרקע. הצלחנו, אבל ברגע שנכנסנו אליו היה פיצוץ מטורף, כל אחד ביישוב חשב שזה בחצר שלו. בפעם הראשונה בתולדות שלומית הייתה פגיעה בשני בתים. ברוך השם אף אחד לא נפגע. הילדים היו מבוהלים, הוריי התארחו אצלנו וראובן, מפקד כיתת הכוננות, הביא מיד את הטלפון והציוד. הוא אמר לי 'כל הטילים והאזעקות זו פעולת הסחה, יש פה אירוע גדול יותר, יש חדירה'.
"הייתי עסוקה עם הילדים – באר (13), שקד (10) איתן חיים (7) וסיני (3.5) – וראובן סימן לי שהוא יוצא עם הנשק לבדוק מה קורה. אנחנו גרים ממש על גבול מצרים. הוא אמר: 'אני נועל את הדלת מבחוץ, אם תהיה אזעקה אכנס הביתה'. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. ב-9:11 שלחתי לו הודעה: 'אפשר לצאת מהממ"ד?' וראיתי וי אחד. לא ידעתי שחמש דקות לפני כן הוא נהרג".
"הפחד שלי היה ממצרים, יותר מאשר עזה"
אחרי קרוב לתשעה חודשי לחימה, ארסנל הסופרלטיבים העברי כבר מרוקן. "גיבורים", המילה ששמענו בכל כך הרבה הטיות שונות מאז 7 באוקטובר, היא תואר שקטן על חברי כיתת הכוננות של שלומית, שקפצו מיד מהבית כדי להגן על המושב השכן, פרי גן, ולהדוף משם את המחבלים שחדרו אליו כשתושביו זעקו לעזרה.
10 צפייה בגלריה
הגיבורות של שלומית. "בעבר הרגשנו שצה"ל נמצא שם כדי לעצור את המחבלים"
( צילום: הרצל יוסף)
11 מאנשי שלומית השתתפו בקרבות בעוטף בשבת. ארבעה מתוכם לא חזרו: אביעד גד כהן ז"ל (41), ראובן שישפורטיש ז"ל (37), בכור סויד ז"ל (32) ואוריאל ביבי ז"ל (30). ארבע האלמנות שלהם יושבות עכשיו יחד בסלון ביתה של נאורה, אלמנתו של בכור, ומספרות בגילוי לב על הפרידה מהבעלים ועל החלטתן לחזור לבית שלעולם לא יהיה שוב שלם. "הפחד שלי היה ממצרים יותר מאשר מעזה", אומרת נחמה ביבי, אלמנתו של אוריאל. "דאעש ישב לנו כאן, על הגדר. פה ושם היו אזעקות, אבל הן לא הפחידו אותי. רצים לממ"ד וזה נגמר. בעלי היה מ"פ במחנה אמיתי. הוא הכיר את הגזרה כמו את כף ידו".
"אתן זוכרות שהייתה חדירה של מחבל לבית?" שואלת דנה כהן, אלמנתו של אביעד, את חברותיה-שכנותיה. "בתוך דקה עצרו אותו. לפני כשמונה שנים, כשעוד גרנו בקרוואן, היה ג'יפ או נגמ"ש שהצליח לחצות את הגדר מכרם שלום, הגיע לאזור שלנו ומסוק ירה בו".
"זה מה שהיה צריך לקרות גם ב-7 באוקטובר", אומרת צופיה. "בעבר הרגשנו שצה"ל נמצא שם כדי לעצור את המחבלים".
אבל ב-7 באוקטובר ישבה צופיה שישפורטיש בעלטה, אחרי שהחשמל ביישוב נפל, וניסתה להבין היכן נמצא בעלה. "היינו בכאוס, בלי תקשורת, שומעים יריות ולא מבינים מה קורה. לקראת תשע בבוקר ראיתי הודעה מאיתי מדמוני בקבוצת הווטסאפ, 'חבר'ה, אני מפקד כיתת הכוננות ביישוב'. אמרתי לעצמי, 'רגע, הרי ראובן הוא מפקד כיתת הכוננות'. ככה הבנתי שראובן כבר לא בשלומית. רק אחר כך התברר לי שהוא יצא למושב פרי גן. ב-11 בצהריים הגיעה אליי מישהי מצח"י (צוות חירום יישובי), לקחה אותי לצד ואמרה לי שראובן נפצע קשה ופונה לסורוקה, מה שהתברר כלא נכון. הוא נהרג במקום".
הוא נפל כשניסה להגן על המושב השכן.
"נכון, שמענו בקשר של בני משולם, הרבש"ץ שלנו, שהייתה חדירה לפרי גן, שאין להם כיתת כוננות פעילה ושהם זועקים לעזרה. בני ועוד שני גיבורים היו הראשונים שהגיעו לשם ונתקלו במחבלים שכבר נכנסו לתוך הבתים. ראובן הגיע בכוח השני עם עוד שלושה גיבורים וניהל איתם לחימה מהרחוב. בעלי אמנם בוגר סיירת גולני שטחן המון ימי מילואים בשנה, אבל כיתת כוננות לא אמורה להתמודד עם מצב כזה. הכוח השלישי כלל את אביעד כהן, בעלה של דנה. ראובן ואביעד התבצרו מאחורי ארון חשמל נמוך ונתנו מכת אש מטורפת. בדיעבד אנחנו יודעים שבמקומות רבים, כשהמחבלים נתקלו בהתנגדות, הם התקפלו וברחו".
10 צפייה בגלריה
צופיה שישפורטיש. "החוסר הוא תהום שאין לה סוף, אבל הידיעה שהצילו חיים נותנת כוח"
(צילום: הרצל יוסף)
וזה מה שקרה בפרי גן?
"בדיוק. אביעד היה הראשון שנפגע, ואחריו גם ראובן. הם היו חברים מאוד טובים, שבסוף היום יושבים יחד על קפה וצחוקים. זה לא נתפס שהם מצאו את מותם יחד בקרב גבורה. בזכות ההתנגדות של כיתת הכוננות של שלומית אף תושב פרי גן לא נפגע, המחבלים פשוט עלו על האופנועים וברחו. אילו היו חוצים את פרי גן, הם היו ממשיכים לתלמי יוסף, דקל, אבשלום וגם אלינו".
זה מנחם באיזשהו אופן?
"החוסר הוא תהום שאין לה סוף, אבל הידיעה שהם הצילו חיים נותנת כוח. אני לא יכולה לשער כמה אנשים עוד יתחתנו וייוולדו בזכותם. ראובן היה בין הראשונים שחנכו חלקה חדשה בבית הקברות. בשבוע שעבר הייתי שם, החלקה כבר מלאה".
הגבורה, מספרת צופיה, אפיינה את ראובן ואביעד מאז ומתמיד. "הם מתו כמו שהם חיו. במסירות נפש. כשיהודי היה בצרה, גם אם זה פנצ'ר בכביש, הם היו עוזבים הכל ועוזרים. זכיתי לחיות לצד אדם כזה, גם אם לזמן קצר ממה שקיוויתי. היינו נשואים 15 שנה, וגם אילו ידעתי שזה יהיה הסוף הייתי בוחרת בזה שוב".
איך מתמודדים הילדים?
"לפעמים אני עדיין לא מאמינה שאני צריכה לגדל ארבעה ילדים לבד, אבל אמרתי להם: 'אם הוא לא היה הולך, אלא נשאר איתנו בממ"ד, זה לא היה אבא שלנו'. היה לי חשוב להבהיר להם מההתחלה שאבא גיבור ואמיץ".
זה מנחם אותם?
"התגובה של איתן הייתה קשה, במשך רבע שעה הוא בכה 'אני רוצה את אבא', כשאני בוכה ביחד איתו. מאז הוא לא בכה יותר. הוא התחיל לשאול שאלות, כמו מה יהיה עם האוטו של אבא ועם הכלים שבחדר העבודה שלו, ואז שאל 'מי ייקח אותי לרולר-פארק?' ראובן קנה רולרבליידס חדשים כדי להתאמן עם איתן. עכשיו הוא אומר לי: 'אמא, את חושבת שבשמיים יש לילה? אני מקווה שכן, שאבא יוכל לישון, שלא יתעייף'. לפני כמה ימים הוא אמר לי: 'חבל שאבא לא לקח טלפון, היינו יכולים לדבר איתו'. כבר בשבעה הוא אמר לי: 'איזה אלוף אבא שהספיק לבנות לנו בית לפני שנהרג, אולי נתלה בבית תמונה שלו'. אמרתי לו 'אתה צודק', ותלינו תמונה".
מה האובדן הזה עשה לאמונה שלך?
"זה קשה ומעורר שאלות, ושמחתי לגלות שהאמונה הבסיסית שלי איתנה. ברור לי שראובן לא נפל סתם. התובנה הזאת הכתה בי בחנוכה. גם המכבים לא זכו לחזות בניצחון, שמעון היה היחיד שראה אותו, יהודה ושלושת אחיו נהרגו בקרבות".
"הסברתי לילדים שהגבורה של אבא עוברת אליהם"
האזעקות בבוקר שמחת תורה תפסו את דנה כהן (40), מורה ואם לשישה שבעלה אביעד ז"ל (41) נהרג יחד עם ראובן, לבד בבית, עם חמישה מתוך ששת ילדיה. "אביעד היה משכים קום, ובשש וחצי בבוקר כבר היה בבית הכנסת, בשביל מניין ותיקין", היא מתארת. "כשהתחילו האזעקות, הם התפזרו לבתים. שני הקטנים שלנו – דרור יצחק (7.5) ואורי חיים (4) כבר היו בממ"ד, זה חדר השינה שלהם, ואני רצתי לאסוף את השלושה הנותרים.
"נועה, הגדולה, הייתה בשדרות עם חברות, לחגוג את שמחת תורה. בדיעבד הבנו שהדירה שלהן הייתה צמודה לתחנת המשטרה שהותקפה. כשאביעד חזר הביתה הוא החליף לטריקו וג'ינס ועזר לי להרגיע את הילדים. אמנם זה לא הסבב הראשון שלנו, אבל מעולם לא חווינו משהו בעוצמה כזאת. כיו"ר מזכירות שלומית הבנתי שהוא צריך לצאת ולבדוק אם צוות צח"י פועל, הייתי בטוחה שהוא יצא לפטרל בתוך היישוב".
10 צפייה בגלריה
דנה כהן. "ברבע לתשע הוא צלצל 'תפסתי את נועה, היא בממ"ד', בתשע וחמישה נהרג"
(צילום: הרצל יוסף)
פחדת עליו?
"פחדתי על נועה יותר מאשר עלינו. בשדרות היו מחבלים ברחובות. לא ידעתי שאביעד יצא לפרי גן, אבל זה לא מפתיע אותי. ברבע לתשע הוא צילצל, 'תפסתי את נועה, היא בממ"ד' ובתשע וחמישה נהרג. הוא היה בנגלה השלישית שהגיעה לקרב. הם נתנו מכות אש בלתי פוסקות שהבהירו למחבלים 'אין לכם סיכוי מולנו'. קרב הבלימה המטורף הזה עצר את כל המחבלים מלהגיע לאזור שלנו".
צופיה מתחלחלת. "כשאני שומעת סיפורים מהטבח בבארי, ניר עוז וכפר עזה, אני מרגישה בגוף, באופן פיזי ממש, שהיינו כפסע משם".
הבשורה הקשה לגבי אביעד הגיעה אל דנה ב-11:00. "מישהי מצוות חוסן הודיעה לי שהוא יצא לפרי גן ונפצע קשה. שאלתי לאן פינו אותו ולא היו לה פרטים. ב-14:00 נשמעו דפיקות בדלת, הרב נכנס עם מנהלת חוסן בשער הנגב ועוד חברה וצללתי לתהום. אי-אפשר להסביר את עוצמת הכאב. צעקתי 'אני לא רוצה לשמוע! אל תגידו לי כלום!' הושיבו אותי, נתנו לי מים ואמרו לי שצריך להודיע לילדים, שלא ישמעו את זה ממקור אחר".
עיניה מוצפות בדמעות. "הושבתי אותם על הספה, הסתכלתי להם בעיניים ואמרתי שאבא שלהם, הגיבור, יצא לעזרת התושבים בפרי גן, נהרג ולא יחזור. הסברתי להם שברגע זה הגבורה של אבא שלהם עוברת אליהם, נכנסת לתוך הדנ”א שלהם. האמת? אני לא יודעת איך המילים האלה יצאו לי מהפה. אמרתי להם 'אנחנו נהיה גיבורים כמו אבא. אנחנו ניפול, נבכה, נקום, נצחק ויהיה לנו קשה, אבל נצליח'. הבטחתי להם שהבית הזה ימשיך להיות בית שמח ומלא בחיים, כי ככה היה אבא שלהם".
דנה אימצה מאז מוטו לחיים מההספד שנשא אביו של עמיחי ויצן ז"ל, שנהרג בכרם שלום. "הוא אמר 'הבן שלי נהרג צעיר, אבל לשנות חייו נוספו כל שנות החיים של האנשים שהוא הציל וכל השנים של הילדים ושל הדורות הבאים שייוולדו בזכותו'. ממש הזדהיתי איתו. אביעד אמנם נהרג בגיל 41, אבל ברוך השם זכינו לחיות 18 שנים ביחד ולהביא לעולם שישה ילדים. הכאב מטורף, אבל אני אומרת לעצמי 'דנה, הגבר שלך, יחד עם כל הגיבורים, הציל חיים שלמים'. דורי דורות יזכו לחיות בזכות קרב הבלימה הזה".
"כשבאו להודיע - השמיים האפירו וירדו טיפות גשם"
בבוקר ההוא זכתה נחמה ביבי (30), פיזיותרפיסטית ילדים בכפר השיקומי "עדי נגב" ובמעון השיקומי בנתיבות, לרגע חסד אחרון עם אוריאל ז"ל. שתי בנותיהם, יערה (4.5) וגפן (2.5), ישנו בחדרן המשמש גם כממ"ד. "סגרתי את החלונות ואת הדלת. חושך מוחלט ואני עוד מעורפלת. בעשרים לשבע אוריאל נכנס עם הטלית לממ"ד, זו תמונה שלא אשכח – הוא פתח את הדלת וגל של אור נכנס פנימה. הוא נראה לי לרגע כמו מלאך".
אוריאל, איש קבע וקצין בצנחנים שהיה בשנתיים האחרונות בלימודי רפואת חירום מטעם הצבא, לא היה חבר בכיתת הכוננות של היישוב, אבל שמע על החדירות לאופקים, שדרות ונתיב העשרה. "הוא לבש מיד מדים ויצא מהבית כרוח סערה. אחרי כמה דקות הוא חזר ואמר לי שהוא נוסע לבא"ח צנחנים ליד קיבוץ שומריה, לקחת נשק ארוך. אמרתי לו 'רגע, אם פרידה אז כמו שצריך', ונפרדנו. אחרי חצי שעה הגיעה אליי אותה נציגה שהגיעה גם לדנה ולצופיה. כשהיא אמרה לי 'נחמה, הוא נפצע' קרסתי לה לתוך הידיים".
מאז היא מנסה לשחזר את הרגעים האחרונים בחיי בעלה. "החבר'ה בשער אמרו שהם לא נתנו לאף אחד לצאת, אבל אוריאל היה עם דרגות רב-סרן, אז פתחו לו. הוא הגיע לכביש 232 וראה את מה שראה, כנראה אופנועים זרוקים וגופות שרופות, המשיך לצומת מעון ופתאום אמר 'יורים עליי, נפגעתי בצוואר'. הוא היה פרמדיק וידע לטפל בעצמו. מאוחר יותר התברר שהוא השתמש בכיפה שלו כחוסם עורקים. ממצלמות הדרך עוד לא שלחו לי חומר, למרות התחנונים, אבל לפני חודשיים אלמוג בוקר (חדשות 13) פירסם סרטון - ואחי זיהה בו את המכונית של אוריאל. רואים אותו פונה ימינה ואז נעלם מהמסך, ואחר כך שני מחבלים מתקרבים אליו. באחד אוריאל הספיק לירות. נראה שהשני הרג אותו".
החברים מהיישוב נרתמו לחיפושים אחר אוריאל. "אי-אפשר היה להגיע למקום שבו הוא היה, כי הקרבות היו בעיצומם. למחרת איתרו את הטלפון שלו, ואחרי כמה שעות מצאו את הכיפה שלו, ספוגה בדם, אבל לא היה ברור מה עלה בגורלו. פינו אותי לירושלים, להוריי, ורק בשני בערב באו להודיע לי. לא הייתי מופתעת. אחר כך הבנתי שהוא נלחם עד הרגע האחרון".
מה אמרת לבנות?
"לקטנה לא אמרתי, היא הייתה בת פחות משנתיים, רק עכשיו היא מתחילה לדבר על אבא. ליערה אמרתי שאבא שלנו היה גיבור וכל הזמן יהיה איתנו בלב. מאז, כל יומיים היא באה עם שאלה חדשה. 'מי הרג אותו? מה קרה לו?' אתמול היא סיפרה על חברה שאבא שלה נפצע בצפון ושאלה: 'אבא שלנו לא נפצע, הוא רק מת, נכון?'"
נאורה סויד (33), בעלת תואר שני באגרונומיה עם התמחות בייננות, שלוש בנותיה ובעלה בכור ז"ל לא היו בשלומית בבוקר של אותה שבת. "נסענו להוריו של בכור במושב שובה ליד נתיבות, 35 דקות מכאן", היא מספרת. "בבוקר הערתי את בכור, 'מאמי, זאת מלחמה'. הייתי בממ"ד עם הבנות ועם הוריו כשהוא יצא לשלומית. הוא הבטיח שיודיע לי ברגע שהוא מגיע. שעה עברה, ועוד שעה ולא שמעתי ממנו. התיישבתי על הטלפון, אף אחד לא ראה ולא שמע. הצבא, המשטרה, שום דבר שם לא תיפקד, וכל החבר'ה מהיישוב יצאו לחפש אותו".
10 צפייה בגלריה
נאורה סויד. "הוא הבטיח שיודיע לי כשיגיע לשלומית, אבל השעות עברו ולא שמעתי ממנו"
(צילום: הרצל יוסף)
מתי קיבלת את ההודעה?
"בשני בלילה, כשבאו להודיע לי שבכור נהרג, השמיים האפירו לרגע וירדו כמה טיפות של גשם. כשסיימו להודיע לי, השמיים התבהרו. אני לא יודעת מה זה אומר. המכונית של בכור נמצאה בצומת מעון, ליד המיגונית".
"מול המכונית של אוריאל, בעלי", אומרת נחמה.
"אי של שפיות"
עבור דנה, החיים בעוטף עזה לא היו מה שתיכננה. היא ואביעד, הנדסאי מים שעבד במקורות, עברו לכאן לפני כ-18 שנים, שבועיים לפני שנולדה נועה, בתם הבכורה. הם נכנסו תחילה לקרוואן במושב יתד וחיפשו מקום לבנות בו את ביתם. "באנו לביקור, ראיתי חול, ואמרתי לאביעד 'חשבתי שאתה אוהב אותי. אתה מביא אותי לסוף העולם, שממה, דיונות וכלום'. היום אני אומרת תודה לבורא עולם שזיכה אותי בבעל עם חזון. הוא אמר לי 'דנה, אם לא נהיה כאן, המקום ייכבש על ידי אחרים'".
כשבתם השנייה אוריה (15) הייתה בת חודש, החל מבצע עופרת יצוקה. "בקרוואן לא היה ממ"ד, נכנסנו לתוך גליל מבטון, היו לי 15 שניות להגיע לשם והייתי חייבת להחליט: האם לקחת איתי את התינוקת ולתת לנועה בת השנתיים לרוץ לבד, בתקווה שתספיק להגיע? זו סיטואציה מהשואה".
מה עשית?
"תפסתי את שתיהן, נשכבתי איתן מתחת לשולחן המטבח וניסיתי לגונן עליהן. מאז עברנו הרבה סבבים, מעולם לא הרגשתי שאנחנו חיים בשווייץ, אבל גם לא הרגשתי שהבית שלי כבר לא בטוח. המלחמה הזאת קילפה ממני את המגננות וגרמה לי להבין שהמאבק לא מסתכם בחבל הארץ הזה".
בעולם מקביל, דנה הייתה תורמת את זיכרונותיה לספר שהיה יוצא לאור על ידי הג’יי-אן-אף (Jewish National Fund USA) לרגל חגיגות בר-המצווה של שלושת היישובים שסייע בהקמתם – שלומית, נווה ובני נצרים. מנכ"ל הארגון ראסל רובינסון נפגש בזמנו עם 15 משפחות ממפוני גוש קטיף והעריץ את החלטתן לעבור כקהילה למשולש הגבולות ישראל-רצועת עזה-מצרים. בתמיכת הארגון, שלא מפסיק ללוות את היישוב, האזור הפך לחי ותוסס.
10 צפייה בגלריה
המפגש המשותף. "המלחמה הזאת גרמה לי להבין שהמאבק לא מסתכם בחבל הארץ הזה"
(צילום: הרצל יוסף)
"כשהתחילו לדבר על הקמת שלומית לא התחברתי בכלל", מודה גם צופיה, שעברה עם ראובן מירושלים ליתד. "היה לי קשה עם הניתוק, המרחק, השוני מחיי העיר. אמרתי לראובן 'אין סיכוי, תשכח מזה'. חודש אחרי הלידה של באר, הבכורה, באנו לביקור חוזר, והתאהבתי. הרגשתי שזו זכות להיות חלק מהקמת יישוב באזור שזקוק לאחיזה בקרקע".
ראובן, בעלה, היה עצמאי בתחום הבנייה, "בעל ידי זהב. הוא עבד הרבה במרכז, בארבע וחצי לפנות בוקר היה יוצא מהבית וחוזר בלילה. לא פשוט לגור כאן, רחוק ממקורות פרנסה. הרגשנו שאנחנו חלק מהאנשים שמוסרים את נפשם למען המקום הזה ושזה שווה את המחיר. אחרי 7 באוקטובר החלום שהתנפץ לנו בפנים, אבל אני עדיין מרגישה ששלומית הוא אי של שפיות בחיים המערביים המטורפים והמלחיצים. הקהילה נתנה לנו כל כך הרבה. כשאני מדברת עם אלמנות אחרות אני מודה על כך מדי יום ביומו".
נאורה הגיעה לשלומית לפני תשע שנים, עם בעלה בכור. היישוב היה אז בן ארבע, "תמיד היו כאן טפטופים, אתה חי כאילו הכל בסדר, אבל כל הזמן זורקים עליך טילים. למרות זאת, מעולם לא פחדתי ממחבלים שייכנסו לי לבית".
נחמה עברה לשלומית בעקבת אחיה וגיסתה, צבי-יהודה והילה הלוי, ממקימי היישוב. "גדלתי בירושלים, אבל שנאתי את אורח החיים העירוני, מבחינתי זו הייתה התגשמות חלום להיות חלק מיישוב הארץ".
"אנחנו צמודי גדר לבית של נאורה ובכור", אומרת צופיה. "עכשיו אנחנו האלמנות השכנות. שני הגיבורים שלנו נקברו באותו הלילה בהר הרצל. כשהגענו לבית הקברות היה שלט הכוונה. סויד – שישפורטיש, עם חיצים. ברגע הראשון זה נראה כמו צילום אווירי של המגרשים שלנו. כאילו מישהו צוחק עלינו מלמעלה".
את חמשת החודשים במלון כרמים, שאליו פונו, מסכמות הארבע כסיוט. "אין פרטיות, אין דרך להתאבל בשקט", אומרת נחמה, "הקהילה החמה שלנו, שפגשנו שלוש פעמים ביום בחדר האוכל, נאלצה להבין אם מותר לדבר איתנו, מתי מותר להתקרב".
גם החזרה לשלומית לא הייתה פשוטה. בשבועות הראשונים מסגרות החינוך עוד לא פעלו באופן מלא, ולקח זמן עד שתוגברה מערכת הסיוע הנפשי התומכת בילדים. "היה לי ברור שנחזור", אומרת צופיה, "אנחנו הקמנו את היישוב הזה, אני קשורה אליו בנשמתי. אבל אחרי שהופקרנו לא רציתי לחזור עם ילדיי למציאות שבה התותחים עדיין רועמים. זה גם בית שראובן בנה במו ידיו וכל דבר כאן מהווה לי טריגר ומאוד מציף. מצד שני, בשלומית אני מרגישה שאני מחובקת. חוץ מזה, לעזוב זה לתת לחמאס ניצחון נוסף".
"מאז השבת ההיא עולות בי המון שאלות על הרוע שבעולם", אומרת נחמה, "אבל אי-אפשר להתעלם מההיסטוריה של העם שלנו, שעבר מאות פוגרומים והוא עדיין כאן. אמנם חזרתי קצת בעל כורחי, אבל עכשיו אני מרגישה הכי בטוחה. צה"ל נמצא כאן 24/7".
דנה: "אני לא מי שהייתי לפני שמחת תורה, גם השיח שלי עם בורא עולם הפך להרבה יותר כואב ודורש"
"ברור", מגחכת נאורה, "עכשיו אנחנו המקום הכי מוגן במדינה, אבל ב-7 באוקטובר היינו במטווח ברווזים. מכרו לנו אשליות, הבטיחו שהגדר תפעל בכל פעם שתתקרב אליה ציפור, גרמו לנו לחיות בסרט".
"אני לא מי שהייתי לפני שמחת תורה, וגם השיח שלי עם בורא עולם הפך להרבה יותר כואב ודורש", אומרת דנה, "לפעמים אני מטיחה בו 'אתה מופקד לגדל את ששת הילדים שלי'. עכשיו, כששוב התחילו עם דיבורים מעוררי שסע ומחלוקת, אני מרגישה שרוצחים את בעלי בפעם השנייה. הדם של הבעלים שלנו שפוך כאן וזה לא מספיק כדי שתבינו שלא זאת הדרך? אסור לחזור למציאות של לפני 7 באוקטובר'".
"זו לא מלחמה פרטית של עם ישראל בארץ ישראל", מסכמת צופיה, "זו מלחמת האור בחושך, שעם ישראל נבחר להוביל. כל אדם בעולם צריך לעצור ולשאול את עצמו לאיזה מחנה הוא רוצה להשתייך".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.07.24
