לפעמים צריך לומר את המובן מאליו, כי המצב כמו שהוא לא יכול להימשך: כמה אפשר למשוך? הם לא חברת כוח אדם.
חודשים שמדברים על תרומת אנשי המילואים, על הגבורה שהם הפגינו ועל העובדה שבלעדיהם לא היינו צולחים את המלחמה בעזה. חודשים שמדברים על הצורך להוקיר אותם, לתגמל אותם, ולאפשר להם להמשיך בשגרת חיים כדי שלא ייפגעו מכך שהסכימו ברגע אחד לעצור הכל ולהתגייס לטובת המדינה.
בשבוע הבא נציין תשעה חודשים למלחמה ונראה שהמסר לא נקלט. בזמן שהמלחמה ממשיכה בעצימות משתנה בדרום, בצפון ובמרכז, הלוחמים בצבא – ולא רק הם, אלא גם תומכי הלחימה – ממשיכים להישחק והמדינה ממשיכה בשלה כאילו חזרנו לשגרה. על כן נגיד את המובן מאליו פה: את אנשי המילואים צריך לתגמל הרבה יותר, צריך לאפשר להם אורך נשימה ולמנוע שחיקה שלהם ולכן חייבים להגדיל את הצבא, כדי שיוכל להמשיך לבצע את משימותיו גם בהמשך.
מעבר לעובדה שאנשי המילואים מסכנים את חייהם בשדה הקרב, לאורך המלחמה נתקלנו בתופעות בזויות שבהן הם גם משלמים על תרומתם בכך שמפטרים אותם מעבודתם; העסקים שלהם פושטים רגל; והם לא מצליחים לסיים את שנת הלימודים האקדמית.
כל זאת מבלי להזכיר את המחיר הנפשי העצום שהם משלמים, את הפגיעה במשפחות ובזוגיות ואת אינסוף התוכניות שקטעו באמצע.
מדינה חפצת חיים הייתה מעניקה להם הכל. מעזרה לעסקים, דרך עזרה בלימודים ובכל דבר אחר שמטריד את אלה מאיתנו ששמו הכל בצד וברגע אחד התייצבו.
לא ייתכן שעד היום אנחנו נתקלים במצוקה כלכלית של אנשי מילואים על בסיס יומי. וזה לא רק הם, אלא גם בני המשפחה מדרגה ראשונה שלא רואים אותם. בזמן שאנחנו הלכנו למסיבות סיום הגנים ובתי הספר של הילדים, אנשי המילואים קיבלו סרטונים ובכו עם חבריהם בשטח. עוד מעט מתחילות גם חופשות הקיץ המשפחתיות, והמגמה הזו תימשך.
ללוחמים המצב קשה יותר מאשר ליתר המילואימניקים. מלבד השירות עצמו, הקשה והמסוכן, הם מרגישים מופלים לרעה כשהם רואים כיצד צה"ל מתגמל אחרת מילואימניקים בתפקידי מנהלה או בחיל האוויר, שעושים משמרות ומקבלים שכר כפול – גם ממקום העבודה וגם מהצבא
ללוחמים המצב קשה יותר מאשר ליתר המילואימניקים. מלבד השירות עצמו, הקשה והמסוכן, הם מרגישים מופלים לרעה כשהם רואים כיצד צה"ל מתגמל אחרת מילואימניקים בתפקידי מנהלה או בחיל האוויר, שעושים משמרות ומקבלים שכר כפול – גם ממקום העבודה וגם מהצבא. מלבד העבודה שזה לא ערכי, זה כמובן בזבוז כספי ציבור.
ולגבי המעסיקים שלהם, שגם להם קשה עם היעדרותם, חלקם מוכנים לספוג זאת וחלקם מוצאים להם מחליפים, כי עסק קטן לא יכול לשלם את המחיר, וגם בעסק גדול רוצים עובדים יצרניים.
והם כבר אחרי 150 ימים ולא רואים את הסוף.
אז האחריות היא קודם כל על הממשלה, לסייע להם יותר כדי שההשתמטות האפורה או המונח "ירידה בשיעור ההתייצבות" לא תתרחב, אבל גם לחברה ולקהילה העסקית יש עוד הרבה מה לתרום. הם התגייסו בתחילת המלחמה ומאז התרומות ללוחמים הלכו ופחתו באופן דרמטי. המילואימניקים כבר לא מקבלים סיוע כפי שזכו לו לפני כמה חודשים, ואם פעם הם לא היו צריכים לבקש עזרה, היום כשהם מבקשים – הם נתקלים בסירוב.
ויש משהו חשוב שגם ראשי החברות המובילות במשק לא ממש הפנימו: אם הם לא יעזרו לחוליות החלשות בחברה, להם לא תישאר חברה, אם האלונקה הזו תיפול. הכל יקרוס. גם העסקים המשגשגים שלהם – ובמכה אחת. לכן זו אזעקת אמת. אל תגידו גם אתם, כמו חברי הממשלה, שלא ידעתם או שלא הבנתם. אם כולנו לא נסייע, פשוט לא נתקיים.
מדינה חפצת חיים הייתה מעניקה להם הכל. מעזרה לעסקים, דרך עזרה בלימודים ובכל דבר אחר שמטריד את אלה מאיתנו ששמו הכל בצד וברגע אחד התייצבו
פורסם לראשונה: 00:00, 02.07.24
