תחילת השבוע, בית קפה בשכונת ביצרון בתל אביב. פגישת עבודה. אני עם חולצת "מחזירים אותם הביתה עכשיו". לא "אתה אשם", לא "הדחה", לא "אחים לנשק". אני קם לצאת. מישהו יושב עם אשתו לקפה של בוקר. זוג סטנדרטי לגמרי. "יאללה לך לעבוד", הוא אומר. הכוונה ברורה: "יאללה, אתה והחטופים שלך". לרגע אני לא מבין, לא רוצה להאמין. "אתה מדבר אליי?" "כן, לך לעבוד".
מההלם, מחוסר ההתכוננות, אני סופר לו את הנרצחים והנחטפים מהמשפחה, מסיים ב"טמבל" והולך משם. הולך ומרגיש קצת טמבל בעצמי. איך לא הייתה לי תשובה יותר טובה? איך דווקא אני מרגיש עכשיו נבוך, בעמדת הנאשם, כאילו החולצה הזו היא כתם? שוקל לא לצאת איתה יותר מהבית.
למחרת אני רוכב על אופניים באותה שכונה. אותה חולצה, רק שהפעם שחורה, אתמול הייתה לבנה. מתקרב למעבר חציה. נהג אגרסיבי לא נותן זכות קדימה. "מה קורה בעלבית?" אני שואל. הוא רואה את החולצה. "רק ביבי המלך", הוא פולט, מקנח ב"יא מניאק" ולוחץ על הגז. שוב לא מצאתי את המילים. חוסר אונים.
בין לבין אני מדבר עם אחותי שחזרה מהשבי אחרי 50 ימים, שאיבדה ב-7 באוקטובר את בעלה, שראתה בדרך לעזה את בית אחותה וגיסה עולה באש והם בתוכו, שצעדה לרכב החוטפים כשמסביבה גופות חברי בארי, שגם בתה ושני נכדיה היו חטופים 50 ימים, ובעלה של הבת, טל שהם, עדיין שם – 271 ימים. "מדהים איך עדי עוד מחייכת, צוחקת, סבלנית כל כך עם נווה ויהל", אני משתף אותה במה שראיתי בבית הארעי שלהם בסוף השבוע. "שלא תטעה", היא עונה, "בתוך הראש שלה יש כל הזמן אזעקה". "מדהים גם איך את מתפקדת", אני מנסה להרים. "אל תטעה גם כאן", היא עונה, "כל הזמן תמונות הזוועה רצות מול העיניים".
והזמן עובר. וכלום לא קורה. הנה הם נשכחים לאיטם, 120 החיים והמתים. כמעט שום פעולה של המשפחות כבר לא סודקת את האדישות, את השגרה. הידיעות על כן-עסקה-לא-עסקה נדחקות לאמצע המהדורות, עוד מעט הן יוצמדו לתחזית מזג האוויר ויוקראו באותה מונוטוניות. הרבה יותר מעניינת החשיפה הדרמטית: "מהפך – יהונתן מרגי נפרד מהשיער הארוך". ההפגנות במוצאי שבת הופכות לכיתובי תמונות, לא משנה כמה הגיעו אליהן. בקבוצת הוואטסאפ של משפחות החטופים יותר ויותר הומור שחור, פחות אנרגיות ואקטיביות. כן, מקימים מהומות בוועדות הכנסת, יוצאים לבגין ולקיסריה ולירושלים, אבל האימפקט נחלש והרוטמנים והאמסלמים והקרעים בשלהם. אולי גם המילים האלה, כאן בעיתון, כבר חסרות ערך. סערת הכותב לא מזיזה את בלורית הקורא. רק בזבוז צבע דפוס. ייאוש.
אני מספר על זה לשמחה גולדין, שבנו החלל הדר מוחזק בידי חמאס מ-2014. בתגובה הוא שולח לי מאמר שכתב ב-2016. באמת מאמר נהדר – מאז פרסומו לא זז כלום. אבל גולדין אופטימי
אני מספר על זה לשמחה גולדין, שבנו הדר החלל מוחזק בידי חמאס מאז 2014. הוא שולח לי מאמר שלו שהופיע ב"ידיעות אחרונות" ב-2016. יש בו שיר ששימש מוטו להדר, "ארץ צבי" של תלמה אליגון, וביקורת מנומקת על נתניהו. "יותר טוב מזה לא אצליח לכתוב", הוא טוען ובצדק. באמת מאמר נהדר – שמונה שנים מאז פרסומו ולא זז כלום. הדר עדיין בעזה.
אני משתף אותו בשני סיפורי החולצות.
"אלה אנשים חלשים", הוא עונה, "יש לי סיפורים קשים יותר. צריך לתקן".
אני כותב לו: "האם זה לא אומר משהו עלינו? משהו עצוב?" הוא משיב: "לא עצוב. אנחנו חברה שהתרסקה וכעת בונה את עצמה מחדש. אני עובד בזה. יהיה אחרת".
עשר שנים של מאבק על השבת שרידי בנו, והוא עוד מאמין.
הלוואי.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.07.24
