לימור לבנת זוכרת היטב את הפעם הראשונה שבה ניצב מולה גבר ושאל אותה אם בעלה מרשה לה להיות, ובכן, לימור לבנת. "זה היה בטבריה, אני זוכרת את שמו. הייתה לו חנות לטקסטיל, והוא שאל אותי 'בעלך מרשה לך?' זו הייתה הפעם הכי בוטה שבה שאלו אותי את זה, אבל השאלה הזו התקיימה גם מבלי שנשאלה בדרך שבה הביטו בי, שבה מדדו איך אני נראית. זה היה בסאבטקסט. גם היום יש לא מעט שוביניסטים שמרימים גבה״.
כשמה עומד מאחורי השאלה הזו?
״׳איך זה שהיא אישה שמסתובבת לה בסניפים בפריימריז, בין חברי המרכז, בערב. דבר מוזר, לא? יש לה ילדים בבית? היא נשואה בכלל? בעלה מסכים?׳ זו שאלה שהרבה מאוד גברים שואלים את עצמם. רציתי להוכיח שאני אישה נורמטיבית לגמרי. שאני נשואה, שיש לי ילדים ושבעלי אפילו תומך בי. צריך לומר בעלי לשעבר, אחרי שנים נפרדנו, אבל זה היה הרעיון שלו שאכנס לפוליטיקה, הוא דחף אותי וליווה אותי עם תמיכה בלתי רגילה״.
טוב, זה היה חתרני, אישה שמעיזה ללכת לפוליטיקה.
״הזירה הייתה מאוד גברית, בעיקר בליכוד. היו נשים קודם לכן, כמו חברת הכנסת שרה דורון מהמפלגה הליברלית וגאולה כהן מהליכוד, אבל זהו. תמיד הייתה אישה אחת. כשגאולה כהן פרשה מהליכוד בגין הביא את מרים גלזר-תעסה, דוגמית בתוך עשרות מנדטים שהיו לליכוד, וזה לא משהו שנראה לי נורמלי״.
זה לא שהמצב היום נראה יותר טוב.
״היום יש הרבה יותר נשים, הבעיה היא שאין להן מודעות פמיניסטית. כששכנעתי את נתניהו לקראת בחירות 99' להבטיח ייצוג לנשים, התכוונתי שאלה יהיו נשים שמחויבות לייצוג נשים, שידאגו לקידום ולצרכים של נשים. לא חלמתי בחלומותיי הפרועים ביותר שזה יביא לכך שיהיו נשים שהנושא הזה לא יהיה חשוב להן. שפמיניזם יהיה רחוק מהן מאוד, שהן לא ירגישו עצמן כמייצגות נשים וישתמשו בהבטחת הייצוג הזאת כקרש קפיצה לכנסת, אבל מעבר לזה כלום, שום דבר. זה פשוט לא מעניין אותן באמת".
נשמע שאת פגועה מזה אישית ממש.
"זה מאוד-מאוד צורם וכואב לי. הן אפילו לא יודעות שבזכותי הן נכנסו, בזכות העובדה ששכנעתי את נתניהו להבטיח ייצוג. אכפת לי שלא אכפת להן לקדם נשים, שהן לא באמת ממנות נשים להיות בתפקידים בכירים, שהן לא באמת דואגות לנשים החלשות. מעניינים אותן דברים אחרים, כמו למנות חברי מרכז או פעילים פוליטיים שיוכלו לעזור להן אחר כך כקרש קפיצה לתפקידים בכירים יותר.
"ראינו את תחקיר מירי רגב (תחקיר "המקור" של רביב דרוקר על "שיטת היהלומים" של רגב ברשת 13 – ר״א). זה מאוד צורם לי, מכעיס אותי, כי תמיד השתמשתי במקום שלי כחברת כנסת וכשָׂרה, לצורך קידום ויצירת פלטפורמה לנשים, אם זה קידום נשים למנכ״ליות במשרד שלי, אם זה לדאוג לשכר שווה לנשים שעובדות בשירות המדינה, או שיהיה ייצוג הולם לנשים בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות וחברות ציבוריות, שבאיגודי הספורט תמיד יהיה ייצוג שווה לנשים. בכל מקום שאליו הגעתי דאגתי שלנשים יהיה מקום ראוי ושהן לא יישארו מאחור, אבל היום לא אכפת להן, זה לא חשוב בעיניהן״.
למה זה קורה? ניתוק, אופורטוניזם, ציניות?
״הן בתחושה של ׳הגעתי בזכות עצמי, לא בגלל שאני אישה. כל מי שרוצה יכולה להגיע, הנה עובדה, אני הגעתי׳. עכשיו תראי, אני לא הגעתי לאן שהגעתי בגלל שאני אישה, אלא למרות שאני אישה. ישבו אצלי בבית לא מעט חברות כנסת, לא מהמפלגה שלי דווקא, ששאלו אותי ׳איך אני יכולה להתקדם?׳ כל מי שפנתה אליי הוזמנה לביתי וישבתי איתה, נתתי לה טיפים. ההרגשה הזאת, של ׳כל מי שרוצה יכולה להגיע לזה׳, לא נכונה. צריך עוצמות מאוד גדולות, צריך כוחות נפש, צריך מי שידחוף אותך. צריך הרבה מאוד תמיכה והרבה מאוד כסף, ונשים בדרך כלל יודעות פחות מגברים איך לגייס כספים״.
אז מה, נציגות הציבור היום מתעלמות? מנותקות מהחוויה הנשית בפוליטיקה?
״כנראה״.
היית מניחה שעבור מאי גולן לקרוא את סימון דה בובואר נחשב שמאלני?
״אני לא יודעת אם היא יודעת מי זאת סימון דה בובואר, בואי נתחיל מזה. כמו שמירי רגב כשרת התרבות לא ידעה מי זה צ’כוב. אולי הן יודעות מי זו סימון דה בובואר, יכול להיות שאני סתם עושה לה עוול, אבל זה לא משהו שבכלל מדבר אל ליבה או משהו שחשוב בעיניה. מה שחשוב בעיניה זה ללקט עוד ועוד קולות להוכיח איזו מין נאמנות כזאת, עיוורת, למנהיג. או למנהיגה״.
המנהיגה?
״שרה נתניהו, שמי שקרובה אליה באמת מקבלת דחיפה. ראינו איך אסנת מארק נכנסה לכנסת בזכות הקרבה שלה אליה, ראינו את מירי רגב ושרה יושבות ביחד בטקס הדלקת המשואות, עם הצילומים שלהן שמירי אירגנה. הייתי אחראית על טקס הדלקת המשואות כמה פעמים ולא ישבתי ליד שרה נתניהו, לא שרתי איתה בהנהונים ונדנודים וחיוכים״.
אולי היא לא הייתה מסכימה לשבת לידך.
״אולי, אבל גם אני לא הסכמתי. אני מדברת כרגע על העיקרון, לא רק על מערכת היחסים האישית ביני ובינה. על העיקרון של יצירת קרבה עם משפחת נתניהו כדי שכל העולם יראה, והם יוכלו לדחוף מאחורי הקלעים אחר כך״.
זה לא היה אז?
״הרבה פחות. אני לא אומרת שלא היה אולי פה ושם, אבל בוודאי לא כמו שזה התפתח במהלך השנים ונהפך ממש לחלק מהמשחק הפוליטי בתוך הליכוד״.
ראית את זה כבר בתקופתך?
״כן, בוודאי, זה התחיל אז״.
הצעקות משרה וסדר העדיפויות של נתניהו
״בעלך מרשה לך?״ הוא שמו של ספר הביכורים של לימור לבנת בת ה-73, מהנשים הבולטות שידעו מפלגת הליכוד והפוליטיקה הישראלית. לבנת הפכה לחברת כנסת מטעם המפלגה בכנסת ה-12 ועד הכנסת ה-19 מילאה שורת תפקידים בכירים, בהם יושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, חברה בוועדת הכספים ובוועדת החוץ והביטחון, שרת התקשורת, שרת החינוך ושרת התרבות והספורט, ובין לבין שימשה גם כיושבת ראש מטה ההסברה של הליכוד בבחירות לכנסת ה-14 שבהן נבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה, ונושאת את הדנ"א של המפלגה על לוח ליבה. ליכודניקית, עוד לפני שהליכוד היה מזוהה עם טלי גוטליב ומירי רגב.
הספר, שעליו עמלה חמש שנים, הוא אוטוביוגרפיה שמשרטטת לא רק את מסלול חייה, אלא את השינויים הדרמטיים שעברה המפלגה במרוצת השנים: ההוד וההדר הבית"ריים שפינו מקומם לשחיתות, לקבוצות שוליים ולסגידה עיוורת למנהיג. במידה רבה זהו מסמך אישי עם אקדחים מעשנים שהגיעו בשנה וחצי האחרונות, אז הומלכה ממשלת הימין-על-מלא, לכדי פיצוץ. עוד לפני 7 באוקטובר, לבנת הרגישה שאין זה הימין שהכירה.
"הליכוד זה לא מה שהיה ליכוד", היא פוסקת. "זה מין יצור אחר שמחזיק עדיין את המותג, אבל זה לא הליכוד שהיה פעם. מצביעי ליכוד, גם הם פחתו. אין לליכוד אותו מספר מנדטים שהיה לו בעבר. אלה מנדטים שמחפשים בית. ראינו את זה כשבני גנץ קיבל מספר מנדטים עצום, כי הם חיפשו לאן ללכת. וגם עכשיו, כשפתאום יש סיכוי למפלגה ימנית של בנט, ליברמן, סער ואולי יוסי כהן, הם מקבלים הרבה מאוד מנדטים. כי אנשי ליכוד מחפשים לאן ללכת".
אז מהו הליכוד היום?
"מה שנשאר היום מהליכוד אלה ביביסטים. ניגשים אליי אנשים ברחוב ללא הפסק ואומרים לי, ׳כל החיים שלי הייתי ליכוד, לא מסוגל יותר׳. הרבה מאוד אנשים מרגישים שהבית האידיאולוגי שלהם פשוט קרס עליהם. הם לא מבינים לאן זה הולך, מה זו המפלגה הזו, מה זו הדבקות הזו במנהיג? בגין היה מנהיג שבאמת הלכו אחריו, אבל אחרי בגין, או חוץ ממנו, זו לא מפלגה שדבקה באדם. ביבי מאוד כריזמטי, סופר אינטליגנטי, משכיל, שובה לב בצורה בלתי רגילה, אבל הוא משתמש בזה בשנים האחרונות כדי להרע. וזה מה שכל כך נורא".
10 צפייה בגלריה
“כריזמטי ושובה לב, אבל משתמש בזה עכשיו כדי להרע". נתניהו חוגג ניצחון בבחירות
(צילום: יריב כץ)
את אשת ימין ליברלית, ובמפלגה שבה צמחת וכיכבת לא ניכרת היום הליברליות. מהו בעינייך היום ימין ליברלי?
"ימין ליברלי זה ימין אידיאולוגי, ימין שהערכים שלו ליברליים, חיה ותן לחיות, לא כפייה דתית. לא שדתיים מפריעים לי, אחי מאוד דתי, אבל שלא תהיה כפייה. כשרת החינוך היו לי שני סגנים חרדים, מש"ס ומיהדות התורה. ואת יודעת מה? חיינו מצוין ביחד. הבנתי את הצרכים שלהם, והם הבינו שיש דברים שאפשר ויש דברים שאי-אפשר. אנשים שאפשר היה לעבוד איתם. הם כיבדו, אני כיבדתי את הרבנים שלהם, הייתה הדדיות. זו בעיניי ליברליות. אני לא נגדם, אבל אורח החיים 'נמות ולא נתגייס' לא יכול להיות, בטח לא אחרי 7 באוקטובר".
אז מה עמדת הימין הליברלי בסוגיית הגיוס?
"אין שום שאלה בכלל–שהם חייבים להתגייס. או לחלופין לתת שירות לאומי מהסוג שהמדינה זקוקה לו".
וכשזה מגיע לשאלות הביטחון, המלחמה והחטופים?
"אין שום ספק שצריך להחזיר את החטופים ולעשות מזמן מהלכים שידאגו להחזרתם. הערבות ההדדית שאנחנו מבוססים עליה, שזה גם ערך יהודי, הלכה פה לאיבוד לחלוטין, וזה ישפיע על העתיד של כולנו. ברור לגמרי שמי שאשם בכל זה אלה סינוואר וחמאס, אבל צריך גם להגיד את האמת, כי לפי מה ששמענו מגנץ ואיזנקוט, שהיו בקבינט המלחמה, מסתבר שלא נעשו כל המאמצים להביא אותם. וזה מאוד מדאיג ומטריד שהמדינה לא עשתה הכל. מדבריהם אני מבינה שהיו על הפרק אפשרויות לייצר עסקה וראש הממשלה נתן הנחיות שונות מהחלטות הקבינט. כנראה שהוא רואה את זה בעיניים אחרות, לא זה סדר העדיפויות שלו".
מה סדר העדיפויות שלו?
"קודם כל לנצח את חמאס 'ניצחון מוחלט', אבל שימי לב שהוא כבר לא משתמש בביטוי הזה. שמעתי שצחי הנגבי אמר בכנס ברייכמן שאי-אפשר לנצח את הרעיון של חמאס, שזו כבר נסיגה מהדברים שאמר נתניהו. הרי הפה של הנגבי הוא הפה של נתניהו. אז כן, זה נכון. אי-אפשר לנצח את הרעיון של חמאס. אי-אפשר לנצח אותם צבאית כרגע. אנחנו רואים שאנחנו תשעה חודשים בתוך האירוע, ואנחנו לא מצליחים ממש לנצח אותם בינתיים".
עדיפות החזרת החטופים לא במקום הראשון?
"כנראה שלא".
כמה השרידות הפוליטית של נתניהו היא חלק מאיך שישראל מנהלת את האסון הזה?
"כל מה שהוא עושה בשנים האחרונות נובע מהרצון שלו לשרוד פוליטית. את יודעת, נתניהו אמר לאולמרט בשעתו, עוד לפני שהוגש כתב אישום נגד אולמרט, שהוא צריך להתפטר. נתניהו לא התפטר לפני שהוגש נגדו כתב אישום, גם לא אחרי. הדברים מדברים בעד עצמם, הוא לא חולם להתפטר בגלל כתב אישום ולא בגלל 7 באוקטובר, ואנשיו ושופרותיו מטילים את כל האשם על מערכת הביטחון. רק לשמוע איך צועקים בישיבות הקבינט מירי רגב ודוד אמסלם, שהוא בכלל לא חבר קבינט. נתניהו מכניס אותו עכשיו לישיבות כי אין כבר כללים. את הכל שוברים.
"ברור שעל כל זרמי מערכת הביטחון מוטלת אחריות שצריכה להיחקר, אבל נתניהו מתנגד לוועדת חקירה ממלכתית כי היא לא תחקור רק את שב"כ, אמ"ן, הרמטכ"ל והצבא; היא תחקור גם את המערכת המדינית ואת ראש הממשלה שעומד בראשה. ובראש ועדת חקירה כזאת יעמוד שופט עליון שיתמנה בידי נשיא העליון. לא במקרה יריב לוין לא מוכן בשום אופן למנות נשיא לבית המשפט העליו. הוא מחכה שבאוקטובר הכהונה של ממלא המקום, עוזי פוגלמן, תסתיים. ואז לא יהיו לא נשיא לבית המשפט העליון וגם לא ממלא מקום. יהיה ואקום, ואי-אפשר יהיה למנות ועדת חקירה".
10 צפייה בגלריה
“כבר בקדנציה הראשונה הוא רב עם כל השרים שלו". נתניהו ולבנת בימים אחרים
(צילום: מיכאל קרמר)
עבדת עם נתניהו כפוליטיקאי צעיר מבחירות 96', ליווית אותו בנסיקתו. מה קרה לו בדרך?
"הכרתי אותו כשעמדתי בראש מטה ההסברה שלו ב-96'. גם בשנים המוקדמות שלו כראש ממשלה הוא כבר היה בעייתי. הספיק לריב עם כל השרים שלו, לא דיבר כמעט עם אף אחד. כשהוא הפסיד בבחירות 99', מה הוא עשה? קם והלך. אמר 'בואי שרהל'ה, הולכים'. כשהליכוד הפסיד ב-92' שמיר לא קם והלך, מה, הוא ישאיר את הליכוד מרוסק וילך? הוא נשאר כחבר כנסת עד שהליכוד בחר יושב ראש חדש–את נתניהו–ונשאר כחבר כנסת מן השורה, כי לשמיר הייתה אחריות והיה לו עמוד שדרה מברזל.
"נתניהו, שעמוד השדרה שלו מתכופף בהתאם לאינטרסים שלו, לא גילה אחריות כשהפסיד. זה מעיד משהו. לאורך הספר שזורים הרבה מאוד סיפורים שמעידים על האופי שלו. היו גם הסיפורים על שרה. למשל, שכשביבי היה נפגש איתי היה לו רשום ביומן שהוא נפגש עם יהושע מצא, או כשהיא צרחה עליי ב-96' כשהתקשרתי לטלפון הקווי של ביבי בשישי בערב, לבקשתו. היא ענתה וצרחה 'אין ביבי בשבת! כל פעם את מפריעה! תפסיקי להפריע!' ואף פעם לא התקשרתי, גם לא היה לי את המספר שלהם בבית".
ענית?
"היו חילופי דברים לא כל כך נעימים, בסופם אני אמרתי לה 'את משוגעת לגמרי' או משהו בסגנון. ואז היא טרקה לי את הטלפון. התקשרתי לאיווט ליברמן שהיה מנכ"ל הליכוד, עוד לא היינו בשלטון, ואמרתי לו 'תודיע לביבי שאני מתפטרת, שנמצא לו יושב ראש מטה', אז הוא אמר לי 'חכי רגע'. כעבור כמה דקות ביבי חזר אליי. אמר לי 'לימור, אני מתנצל, שכחתי להגיד לה שאת צריכה להתקשר'. אמרתי לו, 'מה זה 'שכחת להגיד?' אם אני לא הייתי אומרת לבעלי שמישהו אמור להתקשר אליי, אז הוא היה צורח עליו ככה? היא לא נורמלית!' הוא אמר, 'אל תגידי את זה'. ואז קלטתי שיכול להיות שהיא לידו, בקו השני בשלוחה. לקח זמן עד שהבנתי שזו לא תקלה חד-פעמית, שיש כאן בעיה. כל הסיפורים האלה מעידים על האיש, ועדיין, אז הכל היה בקטנה, זה באמת עוד לא היה חמור. ב-2009 נתניהו נבחר שוב. וגם אז היו סיפורים איתו. כל פעם משהו מטריד. עכשיו הוא מנסה להגיד שבכלל היה נגד ההתנתקות. הייתי איתו שם. הוא הצביע ארבע פעמים בעדה".
10 צפייה בגלריה
לימור לבנת עם בנימין ושרה נתניהו. "היו חילופי דברים לא כל כך נעימים, שבסופם אמרתי לה 'את משוגעת לגמרי'. היא טרקה את הטלפון"
(צילום: אביגיל עוזי)
בנובמבר 2014 נמנעת מהצבעת הממשלה על חוק יסוד: ישראל–מדינת הלאום של העם היהודי, בניגוד לעמדת המפלגה שתמכה בחוק. איך הגיבו לזה?
"היו מהומות בישיבת הממשלה אז. יצאתי מהישיבה, השרה היחידה מהליכוד, כדי לא להצביע נגד".
למה לא הצבעת בעד?
"כי חשבתי שהחוק קיצוני מדי ולא מעניק ביטוי הולם להיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, ושהוא פוגע בדרוזים שתמיד היו חלק מהחברה הישראלית".
שילמת על ההחלטות האלה מחירים אישיים ופוליטיים?
"חודש לאחר מכן התפטרתי מהכנסת. בוודאי ששילמתי מחירים אישיים, לא התיישרתי עם מה שהיה מקובל. 'נאום הג'ובים' הרגיז מאוד את חברי המרכז, אנשים כעסו. יש בספר סיפור על חבר מרכז שביקש שאעלה את הבן שלו מכיתה י"א לי"ב, לא הסכמתי לשמוע על זה. הוא איים עלי שיחסל אותי במרכז הליכוד, ובאמת בישיבת המרכז שהייתה כמה ימים לאחר מכן הוא שכר כמה צעירים שחילקו נגדי כרוזים בישיבת חברי המרכז".
עד כמה את מרגישה שהתקופה הנוכחית מייצגת ערכים אוניברסליים כמו חיי אדם, ערבות הדדית, רעות?
"הממשלה הזאת היא ממשלה ששולטים בה גורמים מאוד קיצוניים, משיחיים. מה שמעניין אותם עכשיו, למשל, זה להתיישב בדרום לבנון. אין לי איתם שפה משותפת. המרחק ביני לבינם רחוק מזרח ממערב. ובתוך הליכוד, אלה שאמורים להיות עם שכל ישר, עם היגיון, הם פשוט שפנים שכל מה שמעניין אותם זה הכיסא שלהם. יש שם קבוצה של אנשים שהייתי מצפה מהם שיקומו, ישמיעו את קולם ולא יחששו".
כתבת למישהו מהם?
"הייתה תקופה שניסיתי. לא היה עם מי לדבר. אני יודעת שהצוות של דיכטר מסיירת מטכ"ל פנו אליו, באו אליו הביתה, הוא לא פתח להם את הדלת. אני לא יכולה להבין את הדבר הזה. מה יקרה? לכל היותר הם לא יהיו בכנסת הבאה. הרי את הכנסת הבאה הם יראו כנראה, אם בכלל, מספסל האופוזיציה".
10 צפייה בגלריה
אבי דיכטר. "הצוות שלו מסיירת מטכ"ל באו אליו הביתה, הוא לא פתח להם את הדלת"
(צילום: יריב כץ)
כי הם לא ייבחרו?
"לא. אבל אולי הם חושבים שהליכוד ינצח וההוא יהיה שר הביטחון וההוא יהיה השר לביטחון הפנים. אין לכם יושרה? הכל בשביל לשבת על הכיסא בממשלה? זה באמת מעל לבינתי. הם הרי לא מאמינים שמה שקורה עכשיו זה בסדר. דיכטר לא טיפש עד כדי כך. אבל הוא חושב שאם יעיפו את גלנט, אולי הוא יהיה שר ביטחון. והרי הוא לא יכול להעיף את גלנט, הספיק לביבי גלנט אחד".
"אני לא ימין? הייתי בליכוד לפני נתניהו"
בנובמבר 1997, בכנס של מרכז הליכוד, נשאה לבנת נאום שזכור מאז כ"נאום הג'ובים". "האם נבחרנו כדי לחלק ג'ובים?" שאלה את קהל המתפקדים במה שנראה אז כשאלה רטורית. להפתעתה, היא נענתה ב"כן!" משולהב. בספרה היא מתארת איך בעת כהונתה כשרת החינוך, פנה אליה פעיל הליכוד דוד אמסלם ותבע ממנה למנות לתפקיד מנכ"ל חברת המתנ"סים חבר שלו. "לימים", היא כותבת, "הוא הגיש לי דרישות נוספות - לפטר אנשים מסוימים ולמנות אחרים לתפקידים שונים. לא נעניתי לדרישותיו". עוד היא מתארת איך בפגישה שנערכה בסוף 2002, אמסלם אמר, "אם את רוצה שנתמוך בך, ניתן לך רשימה של התפקידים הכי בכירים במשרד וניתן לך שמות את מי למנות לכל תפקיד. לא תפקידים זוטרים, רק התפקידים הכי בכירים".
"אני צריכה להגיד לך שכרגע מתנהל בנושא הזה משפט", היא אומרת. "אמסלם הגיש נגדי תביעת דיבה על הסיפור".
את מתארת ריקבון שהחל כבר בתקופתך.
"שמעי, אני יודעת איך זה עובד. במהלך השנים התחילו להכניס כמתפקדים קבוצות שאין להן שום קשר לליכוד בכלל. חיים כץ, למשל, פקד עובדי תעשייה אווירית שלחלקם אין קשר בכלל למרכז הליכוד או למפלגה. אבל הוא היה יושב ראש ועד עובדי התעשייה האווירית, והם התפקדו. פתאום התחילו להתפקד עובדים באגד, וכל מיני חרדים. זו כבר לא דמוקרטיה, זה ממש לא מצא חן בעיניי ויצאתי נגד זה. פתאום פייגלין הצטרף לליכוד, ופקד קבוצות מההתיישבות בשומרון. כתבתי מכתב לכל חברי מרכז הליכוד, שבו הוכחתי שבאותם יישובים שבהם היו 30 מתפקדים היו אפס קולות לליכוד בבחירות לכנסת. כלומר שזה בלוף אחד גדול".
ובמופע הנוכחי זה מתורגם לתחקיר "המקור" על שרת התחבורה מירי רגב, שדירגה יישובים ומועצות לפי היכולת של ראשיהם לקדם אותה בפריימריז.
"להגיד שזה מביש זה מעט מדי. זה הרבה יותר ממביש, זה מושחת".
אחרי דבר כזה השרה צריכה להתפטר?
"את באמת חושבת שהיא תתפטר? היא ניסתה להגיד שזה לא נכון, וכשהתחילו להגיע חוקרים ולאסוף חומרים היא השתתקה, לקחה עורך דין טוב, שכנראה גם הסביר לה שמוטב שלא תנסה לדבר שטויות".
כשרואים תחקיר כזה וקוראים את שכתבת בספר, עולה השאלה האם שיטה כזו, של מתפקדים שבוחרים את הרשימה, עדיפה על יושב ראש שבוחר את הרשימה בעצמו.
"פעם חשבתי שכן, חד-משמעית. היום אני כבר לא בטוחה. זה הפך למשהו מאוד בעייתי. בשלב מסוים התחלתי לשאול את עצמי האם לא עדיף כבר שתהיה ועדה מסדרת שתמנע את כל הניסיונות האלה לשאת חן בצורה כל כך בעייתית".
איפה הבית הפוליטי שלך היום?
"אין לי בית פוליטי. אם תהיה מפלגת ימין ממלכתי, אני מניחה ששם".
מפלגת ימין בראשות בנט, יוסי כהן, ליברמן וסער תזכה לתמיכתך?
"יכול להיות. בנט הוא אופציה בהחלט ראויה בעיניי".
הספר הזה יוצא בעידן הפוסט-אמת. אנשים מרגישים שהאמת מוטה פוליטית, ויש שיגידו שהספר נועד לסגור חשבונות ולחסל את שלטון נתניהו הנוכחי.
"אומרים את זה גם על החלטת בית המשפט העליון בעתירה שהוגשה לגבי גיוס חרדים, אומרים את זה גם על החלטת ועדת החקירה לעניין הצוללות, בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס השופט גרוניס, ששלחה מכתבי אזהרה לנתניהו, לבוגי יעלון ואחרים. מה הם אומרים עכשיו? 'זו ועדה פוליטית, זה הכל פוליטי'. זה לא יתואר הדבר הזה! הרי נתניהו רק לפני כמה שבועות החליט למנות את השופט גרוניס ליושב ראש הוועדה לאישור מינויים בשירות הציבורי. מי החליט למנות את כבוד השופט גרוניס? נתניהו. זאת אומרת שהוא נתן בו אמון. כעבור שלושה-ארבעה שבועות פתאום אין בו אמון, פתאום הוא לא שווה כלום, הוא פוליטי? זה הרי לא נתפס".
"את יודעת", היא ממשיכה. "כשאני מקדמת את הספר ברשתות החברתיות כותבים לי 'בוגדת', 'שמאלנית'. ברור שאני 'בוגדת ושמאלנית', כי זה מה שנתניהו טרח לעשות במהלך השנים האלה, להבהיר שכל מי שלא איתו–נגדו. לא רק נגדו, שהוא בוגד והוא שמאלני וכו'. כותבים לי, 'את אף פעם לא היית בימין בכלל', 'עכשיו יצא המרצע מהשק, את בכלל תמיד היית שמאלנית'. הם שטופי מוח, זה ברור. אבל גם אין להם שום מושג, הם לא יודעים כלום על ההיסטוריה שלי, הם לא יודעים שאני בכלל חברת ליכוד לפני נתניהו".
"כותבים לי 'אף פעם לא היית בימין'... אין להם שום מושג, הם לא יודעים שאני חברת ליכוד לפני נתניהו"
איך תיראה ישראל בעוד עשור?
"כרגע נראה שהכל מתמוטט, שהכל חרב עלינו, וקשה נורא לראות איך יהיה השבוע הבא. אבל אני רואה את העם המדהים הזה עם ערבות הדדית מדהימה. עם מדהים שיצא בגיוס של למעלה ממאה אחוזים, שאנשים בו חזרו מחוץ לארץ ורבו על מקום במטוסים כדי להגיע לארץ ולהילחם, אנשים עם פציעות התגייסו והתעקשו לבוא ולשרת. אין דבר כזה בעולם, בשום מקום, זה רק אצלנו וזה מדהים. גם כשאני מסתכלת אחורה אני רואה שלעם שלנו יש מסורת של אלפי שנים שהצלחנו לשמר, בגלות, אחרי השואה, השפה העברית שהצליחה לקום לתחייה. אני אומרת את זה ויש לי דמעות בעיניים. איזו היסטוריה יש לנו, איך הצלחנו לשמר את המסורת ולהעביר מאב לבן, מאם לבת, ואנחנו יודעים להתאחד בשעת צרה וגם לריב. כשלמעלה מפלגים אותנו, אז אנחנו מתפלגים. אבל אנחנו נעבור גם את זה".
אז העם הוא התקווה והריפוי?
"כן. העם שלנו. המסורת שלנו, העובדה שאנחנו שורדים אלפי שנים. אני מאוד מאמינה בזה".
וזה יהיה כאן, כל הדבר הזה? בישראל?
"פה, בטח פה. וזה מה שנותן לי את התקווה, את האמונה ואת הכוח. בשביל שזה יקרה צריך להחליף את השלטון. זה ייקח עוד זמן, אבל זה יקרה".
× × ×
גם בימים אלה לבנת לא נחה. היא יושבת ראש מוזיאון ארץ ישראל ויושבת ראש הקרן לרווחת נפגעי השואה בהתנדבות, פובליציסטית נוקבת בעיתון זה, ובשנה האחרונה גם שחקנית ברידג׳ (״אני לא ברמה שיש מה לדאוג ממני״). הרהיטות, חדות הלשון והטון הבלתי מתנצל נותרו כשהיו, אבל משהו כן חודר את שריון אשת הברזל: הילדים.
בספר חושפת לבנת לראשונה את מסלול האימהות שלה. את מה שהתחיל בטיפולי הפוריות והסתיים באימוץ של יאיר, כיום בן 37, כשהיה בן חמישה ימים, ושל שיר, כיום בת 35, כשהייתה בת ארבעה חודשים וחצי. בהמשך הפך גם אילן, חייל בודד מקולומביה, לבן בית. "לא דיברתי על זה עד כה כי הגנתי על הילדים שלי", היא מודה. "הייתי כל כך חשופה, גם היום. אבל עברו הרבה שנים, הם כבר גדולים, ושאלתי אותם. הם אמרו שזה בסדר מבחינתם".
שורה אחת תופסת את הלב בפתח הדבר של הספר: "לילדי האהובים, יאיר ושיר, תודה וגם סליחה על שנים בהן הייתי פחות נוכחת". כשלבנת נשאלת על ההקדשה, הדמעות מוצאות דרכן החוצה. משקפות את הסיפור של נשים, עם או בלי תודעה פמיניסטית, שמבקשות לכבוש את העולם.
"הם הפסידו אותי כאמא. הקפדתי כל בוקר להיות איתם, להעיר אותם בבוקר, לבוא איתם לכל המסיבות והחגיגות, אבל זה לא באמת להיות איתם כל הזמן, זה לא להיות בבית כשהם חוזרים מבית ספר. היו לי רגשות אשמה, ודאי. גם עכשיו יש לי".
זה משהו שמדובר ביניכם?
"עם הבן שלי יותר, עם הבת שלי פחות. אספר לך שהיו לי שני טלפונים, האחד לעבודה והשני שמיועד להם. אבל כשאני אומרת לבן שלי, 'עניתי למרות שהייתי בישיבה חשובה' הוא אומר 'נכון, אבל אמרת 'מהר, מהר, אני בישיבה'''. צריך לומר לזכותו של אבא שלהם שהוא היה בבית הרבה יותר ממני, היה יותר זמין להם, אבא מצוין. אבל זה לא משנה. זה לא מרגיע אותי וזה גם לא הרגיע את הילדים. עובדה שהם נושאים את זה בליבם".
את מפצה על זה היום?
"אני מנסה לפצות בזה שאני הרבה יותר זמינה להם, הרבה יותר נמצאת איתם. משתדלת לפנות להם את כל הזמן שבעולם".
יש משהו שהיית עושה אחרת?
"לא. לא הייתי עושה משהו אחרת, לא יכולתי לעשות משהו אחרת. זה כל כך בדנ"א שלי".
תגובות
מטעמה של שרה נתניהו נמסר בתגובה: “שקר מרושע מהמילה הראשונה ועד האחרונה. הדברים המיוחסים לגברת שרה נתניהו לא נאמרו ולא קרו. אם לשפוט מהציטוטים, נראה שחזרנו לשגרת הפרקטיקה המוכרת והשחוקה, לפיה כל מיני 'לשעברים' נשכחים שמנסים לעשות קאמבק על חשבונה של שרה נתניהו מקבלים מהתקשורת את דיל החלומות הבא: תנו לנו לכלוך על שרה נתניהו וקבלו בתמורה סיקור מלטף".
מטעמו של השר דוד אמסלם נמסר: "הנושא מתנהל כעת בבית המשפט בתביעת דיבה שהשר אמסלם מנהל נגד לימור לבנת. במידה שהסיפור השקרי הזה אכן יופיע שוב בספרה, אזי תתווסף תביעה נוספת. יודגש שהשר אמסלם הציע במהלך הגישור ללימור לבנת לבדוק את הסוגיה בפוליגרף מוסכם על ידי הבורר, על מנת לברר מי דובר אמת ומי דובר שקר, אולם לבנת פסלה זאת על הסף ולכן ההליך מתנהל כיום בבית המשפט בירושלים".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.07.24
