אדם הולך לסופרמרקט, הוא קונה את המוצרים שלהם הוא זקוק ויוצא עם העגלה לרכב. אין לו מושג מה היו תקלות האספקה באותו בוקר, איזו קופאית לא הגיעה לעבודה או למה יש היום מבחר דל באגף הפירות. זוהי פעולה אגבית, ולצרכן אין עניין מיוחד במה שמתרחש מאחורי הקלעים, כל עוד המערכת עובדת. לעיתים נדירות הוא נדרש לחשב מסלול מחדש ולהחליט אם הסופרמרקט הקרוב עונה על צרכיו. זו ודאי לא התעסקות יומיומית. כל מערכת בחיינו אמורה להתנהל ככה – משירותי קופת חולים ועד ההתנהלות מול הבנק. החיים עמוסים מספיק, ואנחנו ממש לא רוצים לרדת לפרטי הפרטים של ההחלטות שמתקבלות במערכות הללו. רק ברגעי קצה – לפני החלטות גדולות או במצב של חוסר שביעות רצון משמעותי, נבחר להתעמק במה בדיוק קורה מאחורי הפרגוד.
1 צפייה בגלריה
מנהל בית החולים שיפא, מוחמד אבו סלמיה, משוחרר חזרה לרצועת עזה
(צילום: Bashar TALEB / AFP)
אבל להיות אזרח בישראל זו עבודה מתמדת. טרדה אין סופית שכולה רעש וצלצולים. במקום שמערכות פשוט יעבדו ואזרחים יוכלו להיות עסוקים בחייהם, מדי יום אנחנו מוצפים בהשלכות של חוסר התפקוד המדינתי. כל יום נפתח עם קטסטרופה אחרת. בבוקר אנו נדרשים להבין מי אשם בכך שעשרות רבות של אסירים משוחררים סתם ככה, בצהריים נגלה שלא הכינו מתווה להעברת מענקים לסטודנטים מילואימניקים ועד הערב ניווכח שמענקי חודש יולי למפונים טרם אושרו, למרות שיולי כבר התחיל. התפקוד כל כך כושל שכל יום מחדש אנו זוכים למופע שלם של פספוסים. רק שאף אחד לא עובד עלינו, זו המציאות. פעם אחר פעם המערכות קורסות, כושלות, מביכות או אבסורדיות, ובכל פעם מחדש האזרח הפשוט נדרש להציץ אל מכסה המנוע ולגלות שהמכונה הזו פשוט לא עובדת. הנזק הוא כפול: שירותים בסיסיים והחלטות הרות גורל לא מתקבלים, ובמקביל כל אחד מאיתנו מוצף בכמויות אדירות של מידע מטריד. מידע שאין ביכולתנו לעשות איתו כלום.
באופן די מדהים אנו צופים בחילוף תפקידים מפואר: האזרחים התעשתו מיד לאחר המתקפה וגילו שיש להם כוחות-על ומאגרים בלתי נגמרים של אחריות ומסירות. הם מילאו את כל התפקידים שמצופה ממדינה למלא – דאגה למפונים, השגת ציוד לחיילים, ליווי פסיכולוגי לשורדים, מענה למשפחות החטופים ועוד ועוד. במקביל, הממשלה אימצה בחום את תפקידו של האזרח הקטן והמתוסכל. במקום שמשרדי ממשלה פשוט יתפקדו, מינו פרויקטורים על ימין ועל שמאל. הם כמובן מפוטרים, מבוטלים או נעדרי סמכויות בהתאם לרוח הנושבת אצל משפחת נתניהו.
במקביל, שרים וחברי ממשלה מצייצים בלי הכרה על כל מה שרע בעיניהם, מעבודות החשמל בעזה ועד האחראים לכישלון הכליאה. כל הטוב הזה כמובן לא קשור אליהם כהוא זה, זה לא הם, זו המדינה. גוף עלום שלא ברור מי הם המנווטים שלו. מבחינתם, הם רק צופים מהיציע, אין להם גרם אחריות למה שמתרחש במשמרת שלהם. שיאו של האבסורד הוא בפרט קטן ושולי, אבל כזה שמספר את הסיפור בקליפת אגוז: לראשונה מקום המדינה, אין רבנים ראשיים בגלל פארסה סביב המינויים. כל זה קורה בממשלה הכי דתית והכי ימנית אי-פעם. כלומר – גם מה שאמור להיעשות באופן הכי קל בעולם הוא משימה בלתי אפשרית. ככה זה בממשלה שבנויה על הצהרות וציוצים, קבלת החלטות היא אירוע חסר כל משמעות.
אזרחים לא אמורים להיות מומחים משפטיים או צבאיים, הם לא אמורים להבין מי בסבך מקבלי ההחלטות כשל ולמה למען ה’ כבר חודשים ארוכים יש גשר לא מחובר מעל כביש מספר אחת. ההצפה הזו לא מאפשרת לחברה להתאושש מהטראומה שחוותה, כי כל רגע נחווה כמו מחדל מתמשך
אזרחים לא אמורים להיות מומחים משפטיים או צבאיים, הם לא אמורים להבין מי בסבך מקבלי ההחלטות כשל ולמה למען ה' כבר חודשים ארוכים יש גשר לא מחובר מעל כביש מספר אחת. ההצפה הזו לא מאפשרת לחברה להתאושש מהטראומה הקשה שהיא חוותה, כי כל רגע נחווה כמו מחדל מתמשך. וכשזה האקלים, הייאוש הופך הרבה יותר נוח. אנשים מיואשים יתקשו מאוד לשנות את המציאות או להחליף את ההנהגה. והלופ הזה – הוא סכנה אמיתית לעתידה של המדינה.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.07.24
