לוהט בעליית הגג של משפחת קליימן מקיבוץ חולית. בקושי אפשר לנשום ולזוז שם, במרחב הצר שנועד לאחסון ציוד, אבל לא בני אדם. תחושת המחנק ששררה שם אתמול (יום רביעי) דומה לזו שבני המשפחה הרגישו ב-7 באוקטובר, בהבדל אחד: בשבת ההיא לא הייתה להם ברירה.
3 צפייה בגלריה
"קיווינו שאם המחבלים יחשבו שאין אף אחד בבית, הם יעזבו". משפחת קליימן בעליית הגג בבית בחולית, אתמול
(צילום: גדי קבלו)
במשך 11 שעות הסתתרו חרידה, ליאור, והילדים היילי (13) ואיידן (16) בתוך הבוידם הקטן, כשמסביב לבית מסתובבים מחבלים חמושים, רוצחים את השכנים ושורפים את בתיהם. דחוסים בין גג הרעפים לתקרת הבית, בשקט מוחלט, בני המשפחה התפללו לנס ובמקביל התחילו להיפרד מקרובי משפחה. לא במקרה הסיטואציה הזו מזכירה להם זמנים אחרים שבהם משפחות יהודיות הסתתרו בעליית הגג בלי אוכל ועם מעט מים, כשבחוץ משתולל טבח.
"מאז שחברי הקיבוץ שמעו את הסיפור שלנו ב-7 באוקטובר הם קוראים לי חרידה פרנק", סיפרה אם המשפחה בחיוך, ומיד הרצינה. "כן, בפירוש, אלה היו שעות של שואה. שעות שבהן הבנתי שלא נשאר לנו הרבה זמן לחיות".
היא הגיעה לקיבוץ חולית מדרום אפריקה כמתנדבת לפני 25 שנה, התאהבה בליאור, בן המשק הראשון של חולית, והחליטה להישאר. את ביתם קבעו לא רחוק מבית הוריו של ליאור, שעובד ברפת של הקיבוץ. "אני לא יודע להסביר, אבל איפשהו בתת-המודע שלי תמיד חשבתי שעליית הגג שלנו היא מקום מסתור מצוין אם חלילה נצטרך", אמר. "לא חשבתי שיום אחד באמת נסתתר שם". חרידה הוסיפה: "אני תמיד חששתי מפלישה של מחבלים לקיבוץ וחשבתי על הבוידם שלנו כאופציה טובה למחבוא, אבל לא ממש התעסקתי בזה".
בבוקר 7 באוקטובר הם התעוררו כמו כולם למשמע האזעקות. "לא הבנו מה קורה באמת", שחזרה חרידה. "אחרי כמה דקות ניגשתי למרפסת שמוסתרת בווילון, ופתאום שמעתי דיבורים בערבית. הסטתי את הווילון ולא האמנתי למראה עיניי: בערך עשרה מחבלים חמושים מסתובבים בדשא מאחורי הבית. אמרתי לליאור ולילדים שחייבים להסתתר כי יש מחבלים בחוץ". בתושייה שהיא לא יודעת להסביר עד היום, חרידה החליטה לא להסתגר בממ"ד, שבדיעבד הפך למלכודת מוות עבור רבים מתושבי עוטף עזה שפעלו באינסטינקטיביות כשנשמעו האזעקות. "תעלו לבוידם", לחשה למשפחתה.
היילי טיפסה לעליית הגג בעזרת כיסא, וליאור ואיידן החזיקו בדפנות והרימו את עצמם פנימה. "חשבתי גם אני להיעזר בכיסא", סיפרה חרידה, "אבל פחדתי שאם המחבלים ייכנסו הם יראו את הכיסא מתחת לפתח ויבינו שאנחנו בפנים. החזרתי את הכיסא למקום, לקחתי בקבוק מים, סכין וקופסת סיגריות, ליאור ואיידן משכו אותי למעלה וסגרנו את דלת העץ".
בזמן הזה המחבלים טובחים בבני הקיבוץ. מתוך 15 נרצחים בחולית, 11 היו שכנים של משפחת קליימן, שביתה ניזוק מפיצוץ מטען שהופעל סמוך אליו. "הבנתי שאם הם יפרצו לבית ויראו שאין אף אחד בחדרים או בממ"ד הם פשוט יעזבו, אז השארתי את הדלתות פתוחות", שחזרה חרידה. "היה לנו רק בקבוק מים אחד שנגמר תוך שעה. אוכל לא היה לנו בכלל. כתבתי לאחיין שלי בדרום אפריקה 'אנחנו אוהבים אתכם. מקווה לראות אתכם שוב. המצב לא טוב. אני לא חושבת שנשרוד. אני מפחדת. להתראות'. כבר הבנתי שזה הסוף. הילדים היו מבוהלים. לא הוצאנו מילה מהפה במשך כל הזמן שהיינו שם".
הרעיון של חרידה הציל את חייהם של בני המשפחה. ההסתתרות בעליית הגג, השקט המוחלט והאורות הכבויים גרמו למחבלים לחשוב שהבית ריק ולפסוח עליו. "אחרי 11 שעות הגיעו כוחות צה"ל ואמרו לנו שאפשר לצאת", חרידה חוזרת לרגע שבו סוף-סוף יכלו לנשום לרווחה, "בהתחלה לא האמנו שאלה באמת חיילי צה"ל כי בקיבוץ הוציאו הודעה שחלק מהמחבלים מחופשים לחיילים. בסופו של דבר כוח של שלדג חילץ אותנו".
בני המשפחה ביקרו בבית כמה פעמים מאז, ובימים אלה הם אורזים לקראת המעבר לשכונה הזמנית שבנו לחברי חולית בקיבוץ רביבים, אבל הבוידם נשאר סגור ומסוגר. אתמול בפעם הראשונה הם אזרו אומץ, פתחו את דלת העץ ועלו לתוך החלל הצר שבו צפים כל הזיכרונות מאותן 11 שעות בין חיים למוות. "יש לי פלאשבק נוראי רק מלהיכנס לפה", אמרה חרידה. "כולי רועדת רק מהמחשבה על מה שעברנו. אבל היה חשוב לי לעשות את זה. זו סגירת מעגל משמעותית לפני שאנחנו עוזבים את הבית. כאן ניצלו החיים שלנו".
פורסם לראשונה: 00:00, 04.07.24
