ערב אחד, לפני 39 שנים בדיוק, כמה שבועות לפני יום ההולדת ה-18 שלי וארבעה חודשים לפני שגויסתי לשירות סדיר, ישבתי על שפת הים עם עוזי ועם אורן, שני החברים הכי טובים שלי, וחיפשתי איתם ביחד שיר טוב ללוויה שלנו. היה לנו ברור שבגלל שלשלושתנו היה פרופיל צבאי נמוך, לא נישלח לשום חזית או נעמוד בסכנת מוות, אבל עדיין, שלושתנו חשנו שאנחנו נמצאים בסיום הפרק היותר שמח בחיינו ושלא יזיק, על כל צרה שלא תבוא, אם נגיע לפרק הבא שיחל עוד מעט בלשכת הגיוס עם שיר הלוויה הנכון. אני כבר לא זוכר מי הציע אז בחוף את Wish You Were Here, כנראה אורן, אבל מהרגע שהשיר הזה עלה הוא נתקע לשלושתנו בראש ואף אחד מאיתנו כבר לא יכול היה לחשוב על שיר אחר.
פחות משנתיים אחרי הערב ההוא בחוף הים, עוזי ואני השתתפנו בלוויה הצבאית של אורן. הוא לא מת בשדה הקרב, אפילו לא קרוב לזה, אבל זה לא מנע משורת נערים מחוצ'קנים במדים שלא הכרנו לירות מטחים על קברו. לפני הלוויה עוזי ואני דיברנו על השיר ועל הסיכום המשולש שלנו, אבל לשנינו לא היה אומץ להעלות את זה עם ההורים של אורן שנראו שבורים לגמרי.
לאורך כל הלוויה שרתי לעצמי בלב את Wish You Were Here. עד היום כשאני חושב על אורן השיר הזה עולה לי בראש ומצליח ללכוד עבורי משהו ממה שהייתי כשהייתי בן 18, משהו מלהתגעגע לתקופה שלא תשוב עוד, משהו מלאבד חבר.
אתמול נזכרתי שוב בשיר ובמילותיו. זה היה בעקבות ריאיון מקומם שבו הכחיש רוג'ר ווטרס, סולן פינק פלויד, את טבח 7 באוקטובר. ריאיון אשר בעקבותיו פנתה יו"ר נעמ"ת חגית פאר לכלל תחנות הרדיו בישראל בבקשה שיחרימו את שיריו.
"אז אתה באמת חושב שאתה יודע להבדיל בין גן עדן לגיהינום? בין שמיים כחולים לכאב?" שר ווטרס. "כמה הייתי רוצה, כמה הייתי רוצה אותך כאן. אנחנו שתי נשמות אבודות ששוחות באקווריום שנה אחרי שנה - חוזרות תמיד לאותו מקום ומוצאות בו את אותו פחד ישן. הלוואי, הלוואי שהיית כאן".
כשאני מלמד כתיבה אני תמיד אומר לתלמידים שסיפור טוב חייב להיות, בהגדרה, חכם יותר ממי שכתב אותו, כי אם הוא חכם פחות אותו כותב לא יצר סיפור אלא הרכיב רהיט של איקאה. מרבית יצירות המופת שהכרתי היו חכמות יותר מהאנשים שהמציאו אותן, ופעמים רבות גם הגונות וטובות יותר מיוצריהן. לא חסרים בעולם הזה שירים, סיפורים וסרטים שיצרו אנשים בלתי נסבלים בעליל ושהצליחו לגרום לנו להרגיש ולהבין את עצמנו טוב יותר. האם זה יהיה נכון לוותר על כל אותן יצירות רק בגלל שהאדם שיצר אותן אחראי גם לדברים אחרים, חכמים ואנושיים פחות?
השירים של ווטרס מלווים אותי עשרות שנים ואני מתקשה למצוא בהם את אותו פגם מוסרי שאני מוצא בו
אינני מכיר את רוג'ר ווטרס אבל גם מבלי להכיר אותו נראה שהוא אדם מאוד לא נחמד שממש לא אוהב אותי ואת עמי, אך כשאני מקשיב לשירים שלו המלווים אותי כבר עשרות שנים אני מתקשה למצוא בהם את אותו פגם מוסרי שאני מוצא בווטרס עצמו. "הלוואי שהיית כאן" הוא מתנה שקיבלתי לפני 40 שנה. מתנה שעזרה לי לקרוא בשם לאותו כאב, בלבול וחרטה שליוו ועדיין מלווים אותי לאורך חיי. המחשבה שאוותר על השיר הזה רק בגלל הדעות של יוצריו נשמעת לי כמו עסקה ממש גרועה. איני יודע כמה צער ייגרם לווטרס מכך ששיריו לא יישמעו בישראל, ומצד שני אני די בטוח שבפעולת התגמול ההחרמתית הזו, אני ועוד מאזינים רבים, נמצא את עצמנו מאבדים משהו עמוק, מיוחד ונוגע, משהו שיזכיר לנו מי אנחנו, משהו שאולי לא נוכל למצוא בשום מקום אחר.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.07.24
