להלן רשימה של כל הבלתי מעורבים שפגשנו במהלך השבת האחרונה, שאותה בילינו באזורי הלחימה שלאורך ציר פילדלפי ובעומק רפיח, בואכה הגבול הצפוני של העיר:
• 1 כלב
• 1 חתול
מלבדם לא פגשנו או ראינו אף נפש חיה. לא נשים ברחוב, לא גברים על המרפסת, לא זוג עיניים של ילדים מציצות מאחורי חלון חצי מוגף. הכל ריק ושומם, שקט שרבי מאובק בענני חול דק-דק שמעלה כל צעד קטן, שלא לדבר על כלי הרכב, בעיר שגם הכבישים והמדרכות שלה, שפעם היו סלולים, הם עכשיו חול טובעני ופריך. כשהנמ"ר שאנחנו נוסעים בו, חצי יושבים-חצי עומדים כדי לראות טוב יותר, מדומם מנוע, כל מה שנותר הוא דממה צחיחה ומעיקה שמופרת מדי פעם בשאון כלי ההנדסה הכבדים של צה"ל – דחפורי D9, באגרים, מקדחות מתוחכמות שמגששות את דרכן במעבה האדמה בניסיון לאתר פיר או מנהרה. וברקע זמזום הרחפנים והכטב"מים שחורשים את השמיים מצד לצד, מנסים לזהות תנועות חשודות. שניים כאלה חגים מעלינו, שומרי ראש מרחפים, האחד לתצפית והאחר, ה"זיק", שמוכן לשגר טיל על אנשי חמאס אם אלה יתקפו אותנו, אירוע שלדברי מח"ט גבעתי אלוף משנה לירון בטיטו הופך פחות ופחות סביר.
3 צפייה בגלריה
אל"מ בטיטו באחד האזורים הצפופים ברפיח. "כשהציעו לי לשלוח לוחמים לסדנאות עיבוד מנטלי, אמרתי שיפסיקו לבלבל לי את המוח, טעיתי"
(צילום: זיו קורן)
הקיץ, החום והאבק רק מדגישים את קווי המתאר של הישימון הנורא הזה. נדמה, וזו התרשמות בלבד שאינה מבוססת תחקיר שטח, שעוד יותר מבעיר עזה, בעת שצה"ל תימרן בה, ועוד יותר מחאן-יונס, כאן, ברפיח, הנטישה של האוכלוסייה גדולה ומוחלטת עוד יותר. "1.2 מיליון איש, שכל עוד היו כאן הפכו את הלחימה שלנו למורכבת מאוד, אבל חלק מהם, למעשה רובם, כבר פונו במהלך המלחמה", אומר בטיטו, "ולכן הם כבר הבינו שלא מדובר בסתם ניסיון להפחיד אותם וכשצה"ל אומר שהוא מתכוון לתקוף באזור מסוים, זה אכן עומד לקרות והם באמת עוזבים".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מראות ההרס הקשים של התשתית האזרחית ובתי המגורים מוכרים לכל מי שנכנס לעזה. אבל כאן, ושוב, אולי בגלל הקיץ או החום או משום שהתחלנו את הסיור מהנקודה הגבוהה ביותר במפגש של העיר רפיח עם ציר פילדלפי בואכה תל סולטן (שאינו באמת תל משמעותי), מול שני צריחי המסגדים המוכרים והים שנוצץ בכחול מאחוריהם, נראה כי ההרס גדול יותר מאשר באזורים עירוניים אחרים ברצועה. על מראות מהסוג הזה, שפגשנו לאורכה ולרוחבה של אוקראינה, אמרו כי זהו מראה פוסט-אפוקליפטי, כמו אחרי מלחמה גרעינית, כשהקרינה חייבה את כולם לנטוש את מרכזי הערים, כמו הדמיה שנוצרה במחשב, תפאורה לסצנות בפרק החדש מסדרת הסרטים של "מקס הזועם".
אפילו מהמבנים המרכזיים של מעבר רפיח, נקודת היציאה המרכזית שבין הרצועה למצרים, ובאין יציאה אחרת – הנקודה המרכזית המחברת את רצועת עזה לעולם, נותרו שלדים מפוחמים, או קירות בודדים מטרמינל שלם, כשחלק מהאותיות "ברוכים הבאים לפלסטין" בערבית, נתלשו והתעופפו או התעוותו ללא הכר.
אם מישהו היה אומר לנו אז שנסקר מראות כאלו כה קרוב לבית היינו ממליצים לו על טיפול נפשי בהזיות. גם במאות בניינים שכן נותרו על תילם בשכונות שבהן סיירנו, נראה שמספיקה נשיפה קלה או נגיעה בקצה האצבע כדי להפיל אותם. ההרס נגרם כתוצאה מהפעולות של צה"ל, מהאוויר או מהקרקע, מהמלכודים של חמאס או מהשיטה החדשה של מחבליו – לא לצאת מהדלת מחשש שיחכה להם שם חייל ישראלי או רחפן או הכי גרוע, כלב תקיפה עם דרישת שלום מעוקץ, אלא לשבור את אחד מקירות המעטפת החיצונית ולצאת דרכו, בדומה לאופן שבו פועל צה"ל מאז מבצע חומת מגן. זה חלק מהלקחים המרכזיים שהפיק ארגון הטרור מתשעת חודשי הלחימה בעזה, ושאותם יישם במהלך החודשים הרבים שעמדו לרשותו כדי להתכונן למערכה על העיר ומחנות הפליטים שלה.
אנחנו מטפסים לקומה גבוהה באחד מהבניינים בעומק העיר. שם, בתור חדר מוסתר ומסווה, צוות מיוחד של החטיבה שולט על מערך גדול של רחפנים ואמצעי חישה ותצפית קרקעיים שונים. בטיטו אומר שהכנסת צי הרחפנים הזה להפעלה ישירה של החטיבה היא מכפיל כוח: "לפני המלחמה ובשלב הראשון שלה היה לנו מעט מאוד מהכלים הללו ועכשיו אנחנו יודעים לשלוט ולסגור מעגל בעצמנו, וזה שינוי משמעותי מאוד".
דרך המסכים, שמצלמות הכטב"מים והרחפנים משדרות אליהם בלייב, אנחנו רואים את עוצמת הפגיעה בבנייני המגורים. קצינים בחטיבה מסבירים כי מאחר שהבניינים נטושים, אפשר לשגר את הכלים הכבדים כדי להרוס אותם, "כדי שלא יצוץ לנו מתוכם מחבל על אר-פי-ג'י וינסה לפגוע בכוח שמטפל בבניינים הסמוכים".
הצפיפות בשכונות כמו שבורה או NPK ברפיח היא מהגבוהות ברצועה, שהיא בעצמה אחד המקומות הצפופים בעולם. בניין מחובר לבניין, שמחובר למסגד, שמחובר למתקן של אונר"א. צבר עצום של בטון וברזל וטיח ואספלט. כשהולכים מבית לבית אפשר להבין מדוע מי שנכנס לבית אחד מנסה לוודא בכל דרך אפשרית כי בבית שמעבר לכביש לא צץ מחבל מאיזה פיר עם אר-פי-ג'י, ממתין שאותו חייל או קצין יפנה לו את הגב. אלא שברפיח, כך מתברר, זה לא תמיד מספיק, והדרכים שמצאו המחבלים כדי לעקוף את אמצעי הזהירות האלה עולות לצה"ל בהרבה זמן.
ההחלטה אם לתקוף מטרת חמאס, מעל הקרקע או מתחתיה, נופלת בדרך כלל סביב שאלה אחת – "הערכת נז"א", נזק אגבי, מונח מתוך מכבסת המילים שהומצא כדי לתאר אזרחים שנהרגים תוך כדי פעולת חיסול או פגיעה במטרות טרור. בתקיפה ברפיח, השוממת בחלקה הגדול, מדובר על "הערכת נז"א מינימלית", אם בכלל, ולכן צה"ל חש כי יש לו חופש פעולה.
אזרחים לא נהרגים בתהליך החישוף הזה, שמטרתו העליונה היא לספק לחיילים ולמפקדים כמה שיותר הגנה במשימות הרות הסיכון שהם מבצעים. אבל אסור לטעות – מראות ההרס הללו ילוו את ישראל עוד שנים, אולי עשורים. כשצה"ל ייצא בסופו של דבר מרפיח, וכרגע מדובר על שבועות ספורים לסיום הלחימה בעיר, וכשיחזרו לשם התושבים, אולי גם חמאס, אבל בוודאי התקשורת הבינלאומית, הסיבות שבגללן נוצר ההרס הזה יהיו קשות להסבר, ויתקבלו באי-הבנה, בחוסר אמון ובחוסר אמפתיה. אם בכלל מישהו ירצה לשמוע. בעיני הצופה מהצד, הרס הוא הרס הוא הרס, וספק אם ההשוואה לאוקראינה לא תעלה שוב.
מדי פעם מופרת הדממה גם בקולות ארטילריה ישראלית עמומים מרחוק, ובפרצי ירי חדים מקרוב, לעיתים מקרוב מאוד. "אבל זה בכלל לא דומה למה שחווינו בשלבים הראשונים בתחילת המלחמה. מח"ט רפיח בחמאס קיבל החלטה שהוא לא נלחם. נקודה".
אבל כך חמאס פעל גם בעיר עזה, לא? הם יודעים שהם לא יכולים לעצור חטיבה מתמרנת, ומעדיפים לזנב בצה"ל ולשמר את הכוח שלהם.
"זה נכון", אומר בטיטו, "אבל העיר עזה היא סיפור אחר. אנחנו רואים את הלחימה בעזה כסוג של עולם נפרד בשיטות ובטקטיקה של חמאס. כאן הם התכוננו והפיקו לקחים מהלחימה שהתרחשה בכל מקום אחר ברצועה. באזורים האחרים – יותר בהתחלה ופחות בהמשך, אבל עדיין בעצימות הרבה יותר גבוהה מרפיח – ראינו ניסיונות של חמאס לחיכוך איתנו: הרבה חוליות עם מטענים, צלפים, ירי נ"ט, חמאסניק שמוציא את הראש, יורה וחוזר למחילה שלו. ברפיח אנחנו רואים מעט מאוד מאלה, והרבה יותר בריחה או הסתתרות בתת-קרקע במטרה לשרוד. חלק גדול מהמחבלים בזירות האחרות יצאו להילחם מולנו בידיעה שהם מסיימים באקט הזה את חייהם, וכשאתה ככה יוצא ללחימה, אין לך מה להפסיד. ברפיח אנחנו רואים כאלה הרבה-הרבה פחות. גם יש מעט מאוד הזדמנויות לתפוס אותם בחיים, כי בסיטואציות שבהן כן מתפתח מגע הוא הופך על פי רוב לקרב שבו הם מתים ולא נכנעים".
אנחנו עוברים ליד בית לבן גדול מידות, פגוע באופן קל יחסית. ניכר עליו שגם לפני הלחימה הוא היה בולט לטובה בגימור שלו, בצבעו ובגודלו יחסית לבתים שמסביב. זה ביתו של מג"ד בחמאס. "הוא עצמו ברח בתחילת המערכה, משאיר את אנשיו מאחור", מספר בטיטו. באמ"ן ובשב"כ שיערו שכמו לרבים מהקצינים הבכירים האחרים של חמאס, גם למג"ד הזה תהיה יציאה פרטית מהבית, מנהרה אישית שנבנתה במיוחד עבורו כדי לרדת למערך התת-קרקע (תת"ק) של הגדוד שעליו הוא מפקד, אבל לוחמי יהל"ם (היחידה ההנדסית למשימות מיוחדות) ושאר הכוחות שעוסקים בנושא התת"ק, התקשו למצוא אותה.
3 צפייה בגלריה
דחפור D9 בכניסה לאחת השכונות שבשליטה של גבעתי. “היו ברפיח 1.2 מיליון איש, הרוב פונו" | צילום: זיו קורן
הבעיה נפתרה לפני כשבוע, כשחוקרי השב"כ הביאו לכאן שני פעילי נוח'בה שנתפסו בישראל ב-7 באוקטובר והיו פקודים של אותו מג"ד (בכל גדוד בחמאס יש פלוגת נוח'בה) ושהתגוררו בקרבת מקום. "ראינו אותם מוצאים מתוך הנמ"ר על ידי חוקרי ואנשי יחידת המבצעים של השב"כ", שיחזר אחד מהקצינים הבכירים של החטיבה, "וידענו מיהם ומה הם עשו בשבת השחורה ההיא, וכולנו, בדיבור בינינו, אמרנו שרק ייתנו לנו רגע אחד לבד איתם ואנחנו נגמור אותם, ככה פשוט, בידיים. אנחנו נלחמנו ב-7 באוקטובר בקיבוצים ובבסיסים, וראינו את הדברים הכי נוראים שהם עשו. הדם עולה לראש. כמובן, אף אחד לא עשה כלום ונתנו לשב"כ לבצע את הפעולה שלשמה הביאו אותם, אבל הייתה לנו נחמה קטנה כשראינו את הפרצוף שלהם, אחרי שהתאוששו לרגע מהסינוור כשהוציאו אותם מהנמ"ר והורידו מהם את כיסוי העיניים, וניכר על פניהם ההלם ממראה השכונה שהשתנתה כליל ומכך שהבינו איזה שטוזה נתנו לחברים שלהם".
השניים הובאו לכאן כדי להצביע על הפיר שהוביל מבית המג"ד לתוך מערך מנהרות עצום. היום יש שם תלולית חול ענקית ופיר חדש, שנחפר בידי צה"ל ופוגש את הפיר הישן, עוקף את המלכודים שהונחו בכניסה המקורית.
"בסוף אנחנו נרצה להרוס את הכל", אומר המח"ט, "תראו, מה שקורה מעל הקרקע הוא לא אתגר משמעותי. נכון שיש הרוגים ופצועים וצריך לעשות הכל כדי לוודא שזה לא יקרה וללמוד את הלקחים שהם למדו מהפעילות שלנו בשאר הרצועה, אבל האתגר האמיתי שלי הוא תת-הקרקע. זה עולם בלתי מוכר וכל פעם שאתה מגלה תוואי חדש מתברר לך שהוא מסתעף והסיעופים שלו מסתעפים שוב, כשיש לך עוד שתי קומות של רשתות מנהרות מתחת".
כשאנחנו נוסעים על ציר פילדלפי, והמח"ט נותן הוראות לנהג הנמ"ר לאן לפנות וכיצד לחמוק מטילי נ"ט וממלכודים אפשריים, אנחנו שואלים מה הממצאים לגבי מנהרות שמתחת לציר פילדלפי, אלה שחוצות למצרים, עורק החיים של חמאס. "צה"ל גילה לא מעט מנהרות ואנחנו מעריכים שסיימנו משהו כמו 50 אחוז מהעבודה, לפחות מכאן (דרום מזרח רפיח – ר"ב) ועד הים. אבל יש עוד לא מעט".
אנחנו חולפים בנסיעה סמוך למה שמכונה "מתחם השהידים" – בסיס חמאס שנכבש לפני כמה שבועות על ידי כוחות גבעתי. על אחד הקירות בבסיס כתוב בערבית: "הלוואי שתכירו מה קרה פה, כאן הושמדו אויבינו הציונים, כאן הוכרעה חטיבת גבעתי, על ידי גיבורי רפיח". מתוך הבסיס הזה יצאו המחבלים במנהרה חשאית ביום שישי השחור של צוק איתן, ודרכה חטפו את סגן הדר גולדין ז"ל, קצין סיירת גבעתי. "מבחינתנו זו הייתה סגירת מעגל מטורפת", אומר בטיטו.
בצמוד לבסיס, לא הרחק משדה התעופה דהנייה, איתר השב"כ מאגר דלק גדול של חמאס. לוחמי גבעתי הקיפו את המקום ויצרו קשר עם המחבלים כדי להגיד להם שגורלם נחרץ, אם לא ייכנעו. אבל בגלל החשש ממחבלים מתאבדים, מלכודים וכדומה, וכדי לא להעמיד את החיילים בפני סיכון מיותר, "הוחלט שהם ייכנעו בפני כטמ"ם".
ב"בית המח"ט", כך מכונה המקום שבו קובע כל מח"ט את המפקדה החשאית שממנה הוא מפקד על החטיבה, מציג בטיטו בפנינו את התיעוד של אותו מעצר, שאם לא היה חלק מנסיבות כה טרגיות וכה דרמטיות אולי היה חלק מאיזה סרט בדיוני קומי, כשמחבלים מקבלים הוראות מרכז של השב"כ כיצד לצאת מהבניין, לעמוד מתחת לכטמ"ם, להשיל מעליהם כל פריט שיכול להכיל אמצעי לחימה, ואחר כך ללכת עד למקום שבו אספו אותם החיילים, כשעינו של הכטב"ם נעוצה בהם.
עשר שנים אחרי אותו יום שישי השחור, חטיבת גבעתי סגרה מעגל, אבל הרבה מעגלים חדשים נפתחו. גבעתי, לצד חטיבת הנח"ל, פעלה באופן האינטנסיבי ביותר מאז תחילת המלחמה. המעורבות הזו ניכרת בתוצאות, אבל גם באבידות. עד היום ספגה החטיבה 57 הרוגים ולמעלה מ-700 פצועים. "גם אם מביאים בחשבון שכחצי מהפצועים חזר בינתיים ללחימה, בחצי השני, שלא יכול לחזור, יש גם פצועים קשים מאוד, בהם כאלה שנותרו בלי ידיים ורגליים או עיוורים", אומר בטיטו.
המספר הזה בולט עוד יותר לנוכח העבודה שהגדודים של גבעתי לא היו מוצבים על גבול עזה בבוקר 7 באוקטובר ולא ספגו אבידות כלשהן במתקפת הפתע של חמאס, שעלתה ליחידות אחרות, בעיקר גולני, באבידות רבות. החטיבה הוטלה מיד לקרבות הכיבוש מחדש של יישובי וערי העוטף וספגה במהלכם הרוג אחד, סרן דור שדה ז"ל, בכפר עזה.
במילים אחרות – כמעט כל הנפגעים של גבעתי הם במהלך התמרון הקרקעי. "יש אר"ן (אירועים רבי-נפגעים) שפגעו קשה ביחידות שלמות. למשל, אירוע הנמ"ר בתחילת המלחמה, עם 11 הרוגים, וכמה אירועים קשים מאוד בסיירת, שבהם נהרגו רבים. הפגיעה הקשה ביותר היא בשדרת הפיקוד של המ"פים – חמישה הרוגים וחמישה פצועים קשה מתוך 18 בסך הכל. זה מספר גדול מאוד".
המוטיבציה של החיילים והמפקדים, אומר בטיטו, משווה ומשלימה את החוסרים שנוצרו בכוח הלוחם. "קח לדוגמה את מתן, קצין בחטיבה שנפצע קשה מאוד מירי בבטן ב-7 באוקטובר בכפר עזה, כמעט מת בשטח, בקושי הצליחו לייצב אותו ולהעביר לבית חולים, ומאז הוא הספיק להחלים, לסיים פו"ם בהצטיינות, לחזור לחטיבה ועכשיו הוא אחד המג"דים שלי".
המוטיבציה הזו באה לביטוי בכל שדרות החטיבה – גם בקרב תומכי הלחימה. "יש לא מעט חבר'ה שחזרו לשירות קבע במלחמה הזאת", מספר המח"ט. "יש מילואימניקים בני 50 ואף יותר, שכמו רבים מאנשי המילואים משרתים חודשים על גבי חודשים בתוך עזה בלי שזה יפגע לרגע במוטיבציה שלהם להמשיך. אני יכול להגיד לך שהיום אין לי פער של קצין אחד מול המכסה. השורות מלאות לגמרי. מאה אחוז של הלוחמים מוצבים בשירות".
תוך כדי נסיעה מהירה, שמעלה ענני אבק ענקיים, אנחנו שואלים במערכת הקשר הפנימית של הנמ"ר איך לוחמים שאיבדו חברים רבים כל כך מתגברים על האובדן הקשה ועל הידיעה שכל אחד מהם עלול להיות הבא בתור. "מתברר שההישארות במסגרת והמשך הלחימה והדבקות במשימה הם הדרך הכי טובה להתמודד", משיב בטיטו. "יש פה שני דברים מרכזיים שמשמרים את המוטיבציה הגבוהה מאוד. הראשון – המעטפת של המחלקה או הצוות. אז נכון שזו הייתה מכה קשה מאוד בהתחלה, אבל המחויבות כלפי אלה שנפלו או נפצעו היא מאוד-מאוד גבוהה – להמשיך הלאה, לסיים את המשימה, שכל זה לא היה לחינם. בשבילם אנחנו ממשיכים, באש ובמים. והלוחמים שלנו מלוכדים בצורה שלא תיאמן. הדבר השני הוא שב-7 באוקטובר ובימים שלאחר מכן, כמעט כל גבעתי הייתה בלחימה בכפר עזה, בנחל עוז ובמקומות נוספים. מה שראינו לא עוזב ולא יעזוב לעולם אותי ואת הקצינים והחיילים שלי. כל אחד בחטיבה זוכר היטב ויודע למה אנחנו כאן".
אפשר להתייחס לזה כאל דיבורים חלולים וברור שמפקד חטיבה יאמר כאלה דברים, בעיקר אם הם נוגעים בחטיבה שבה גדל ושעליה הוא מפקד. מה עוד שהם עומדים בסתירה מסוימת לדיווחים של מקורות צבאיים שלפיהם אחוז ההתייצבות למילואים אמנם נותר גבוה, אבל הרבה יותר נמוך ממה שהיה בתחילת המלחמה, וכי בצה"ל חוששים שהמשך הדשדוש בעזה, כפי שזה נתפס אצל רבים, יוביל למשבר אמון בצדקת הדרך ובחיוניות המשימה.
אבל בפגישה מקרית עם לוחמים של סיירת גבעתי ללא נוכחות המח"ט או קצינים בכירים אחרים, רק אנחנו והם, שמענו דברים דומים. המוטיבציה, גם אחרי חודשים ארוכים של לחימה בעזה, נותרה בעינה. השאלות ששואלים את עצמם רבים בציבור הישראלי, כמו גם בכירים במערכת הביטחון – מהי בדיוק המטרה של כל זה ולאן ההנהגה המדינית והצבאית מובילה אותנו, לא מטרידות אותם. "אנחנו פה כדי להמשיך ולהילחם בלי פשרות עד הניצחון, עד שנכריע אותם", היה המשפט שנאמר וחזר ונאמר, אפילו עם קצת חיוך, כאילו הדבר ברור מאליו ולא נתון בכלל לדיון.
בתוך הבית שהפך למפקדה של החטיבה מספר לנו המח"ט על הפקת הלקחים ההדדית – של צה"ל ושל חמאס. "הרעיון מבחינתם הוא לעשות הכל כדי לא להיכנס ללחימה, לכן הם מחפשים דרכים יותר ויותר מתוחכמות למלכד בתים ומקומות אחרים שאנחנו נכנסים אליהם, ולפענח את השיטות שלנו לבדיקת בתים". בטלפון סלולרי שנמצא על גופת איש חמאס מצאו אנשי החטיבה תיעוד וידיאו שצילמו המחבל וחבריו כמה ימים קודם לכן, מרימים את אריחי השיש המבהיקים בבית כלשהו, חופרים מתחת עד לעומק של שני מטר, מורידים לבור כמות אדירה של חומרי נפץ, ואז סוגרים עם קורות, מעליהן שכבת בטון ומעליה שוב אריחי השיש. "גם עם כל האמצעים שיש לנו, זה בעייתי לגלות כזה דבר. לא בטוח שהכלב יריח, לא בטוח שהרחפן יראה משהו חשוד, ולא בטוח שהפצצה שנזרוק פנימה בתקווה שהיא תיזום את המטען או תוציא אותו מתפקוד תצליח בכלל לעשות את זה".
המחבלים שמו מצלמה זעירה בכניסה לבית ומשכו ממנה חוט לתוך המערך התת-קרקעי. ברגע שהיו רואים את הכוח נכנס פנימה, הם היו מפעילים את המטען, ורוב הסיכויים שזה היה מפיל את הבית על הלוחמים. בחטיבה דגמו מתוך הווידיאו את הדוגמה שעל אריחי השיש והורו למפעילי הרחפנים לחפש באיזה בית יש כאלה. הם מצאו אחד בלבד וידעו כיצד לטפל במטען ולנטרל אותו. בכך נמנע אסון כבד.
"אבל היו גם מקרים אחרים, עם פחות מזל", אומר המח"ט. במקרה אחד פירסם חמאס סרט מאותו סוג של מצלמות זעירות, ושם נראה הכוח פורק ליד הבית מבלי לדעת שיש בכניסה מטען שהוסלק באופן שהכלב של עוקץ לא הריח אותו. המטען הופעל ופגע ברוב לוחמי הכוח. במקרה אחר, בניין מולכד בכמות אדירה של חומר נפץ. "הכוח כבר למד את הלקח ממקרים אחרים ונכנס מאחד הצדדים של הבניין ולא מהחזית שלו, אחרי שזרק פנימה פצצה לנטרול. אבל היא לא יזמה את המטען והוא התפוצץ על הכוח, גורם לחמישה הרוגים ולחמישה פצועים".
בסרט אחר מגלה רחפן שנכנס לתוך בית איך כמעט בכל רהיט מרכזי מוסלק חומר נפץ בכמויות אדירות. רחפן אחר חשף פטנט חדש שפיתח חמאס כדי להסתתר: בתי קברות. "הם משתלטים על החללים שנמצאים בתוך קברים ישנים, שנכרו בזמנו כשהם מרווחים יחסית, חופרים מקבר לקבר ובעצם מאחדים אותם, ושם הם יכולים להסתתר. גילינו את המערך הזה בבית הקברות הסמוך, ורק אחר כך התברר לנו שהחללים הללו מחוברים במנהרה לרשת המרכזית של חמאס. אין לזה סוף".
ביום ראשון, למחרת הסיור שלנו עם בטיטו ברחבי רפיח, הוא יצא להתרעננות קצרה בבית, אחרי חודשים ארוכים ללא הפסקה בתוך הרצועה. יחד איתו יצאו עוד חיילים וקצינים, כולם אחרי שהות ארוכה עמוק בתוך האש. למרות המוטיבציה ורוח הלחימה שעליהן מצביע הצבא, המצב הנפשי של החיילים האלה, בסדיר ובקבע, בכל זאת מדאיג את המומחים באגף כוח אדם, והם הורו לנצל את החופשה שלהם כדי לנסות ולטפל בעומס הנפשי והמנטלי שמוטל על הלוחמים. "חבר'ה יוצאים מעזה ונוסעים לסוף שבוע בבית, אבל בשבוע שלאחר מכן הם עוברים סדנאות עיבוד מנטלי למה שעברו וחוו בלחימה", מספר המח"ט. "המפקדים מובילים את זה יחד עם פסיכולוגים צמודים, מומחים בתחום. כך, למשל, פלוגה שלפני שלושה שבועות חטפה אירוע עם הרבה הרוגים ופצועים, תוכל לשבת עם אנשי מקצוע ולדבר על זה".
והחיילים באמת מוכנים לדבר על הפחד ועל כל מה שעובר עליהם, או שהם מנסים להראות פאסון ולא להפגין חולשה?
"זה לא מתרחש בצבא או במתקן צבאי, אלא על ידי צוותים חיצוניים לצבא במקום נפרד. הפסיכולוגים באים ממקום הרבה יותר רך מאשר מפקד בצבא ומתפתח שיח. נכון, זה לא פשוט ולא מובן מאליו, ולוקח זמן עד שהם מתקלפים. וחייבים לקלף, כי אם אתה לא נוגע בפנים, כל הסיפור לא באמת מחזק. זה קשה בהתחלה, אבל הם יוצאים מהסדנאות האלה מחוזקים, אולי אפילו מבינים טוב יותר מה הם עושים, שהם אחד בשביל השני, שלא סתם חיילים נפלו, שיש עדיין חטופים בעזה ומשימה שטרם הושלמה. אפשר לומר בביטחון מלא שזה עושה טוב לאנשים. רואים את זה כשהם חוזרים לעזה, מחוזקים ורעננים".
נראה שיש היום פתיחות רבה בצבא לדבר על הנושאים הללו, שבעבר היו טאבו.
"בהתחלה אמרתי לגורמים שבאו להציע את זה שיפסיקו לבלבל לי את המוח, שיעזבו אותי, שאין צורך בזה בכלל, אבל לאט-לאט הבנתי שטעיתי. המפקדים בחטיבה העלו את הצורך של החיילים ושלהם, ואתה רואה שמה שהם עוברים בלחימה, גם אם לא נפגעו פיזית, אבל ראו בעיניים אר"ן כזה (אירוע רב-נפגעים – ר"ב), ראו את חברים שלהם נהרגים ונפצעים ולכודים מתחת לבניין שחמאס פוצץ עליהם, זה לא פשוט. רוב האנשים לא יודעים להעביר אצלם בסיסטם אירוע או שניים מהסוג הזה. ואנחנו עברנו עשרות רבות של אירועים קשים וזה באמת קצת מטורף.
"היום אנחנו מבינים שזה לא רק לדאוג לחייל שיחזור ללחימה במצב טוב ועם כושר ומוטיבציה אלא גם טיפול לטווח ארוך; שיש כאלה שאם אתה לא פותח את זה ומטפל בזה מיד, תוך כדי לחימה, ילקו בפוסט-טראומה, ואז נשלם על אי-הטיפול עוד שנים רבות קדימה. יש לי אחריות כמח"ט גם על העתיד של האנשים האלה, ויש היום פתיחות שיא בצבא ורמה מקצועית מאוד גבוהה של קב"נים ופסיכולוגים".
אבל בנקודה אחת מרכזית בטיטו ובכירי מערך בריאות הנפש בצה"ל חלוקים ביניהם. המומחים אמרו כי לנוכח פרקי השהות הארוכים של החיילים בתוך עזה, חודש ולעיתים יותר, והעובדה שדברים קשים קורים תוך כדי, ושיעבור עוד זמן רב עד החופשה הבאה, מומלץ שהמומחים ייכנסו לתוך הרצועה ויערכו את הסדנאות או המפגשים היחידניים עם החיילים במקום שבו הם שוהים או באמצעות שיחות זום. אבל בטיטו הטיל וטו נחרץ: "קבעתי שכל הסיפור הזה יכול להתקיים רק מחוץ לעזה".
ואם חייל נקלע לאר"ן כזה והוא צריך להמשיך להילחם, למרות הכאב, למרות החששות, למרות הצורך לעכל – מה הוא יעשה?
"הוא צריך להחזיק בבטן ולנשום עמוק, ולהמשיך עד שייצא החוצה. אי-אפשר לערבב. בפנים זו אווירה מבצעית. ביקשו ממני שוב ושוב להתפשר כאן, אבל אני לא מסכים בשום אופן. או שאתה בסיטואציה של לחימה, או שאתה לא. אני לא יכול לקחת סיכון שחייל יהיה באמצע סדנה כזו ו'ייצא החוצה' מהרוח הזו, האנרגיה המבצעית, או יתמוטט פתאום ויפסיק להילחם. אין מה לעשות".
בטיטו שתק לרגע ואז כנראה הבין שהדברים שלו עלולים להישמע קשוחים מדי. "אנחנו עם האצבע על הדופק כל הזמן, יחד עם המומחים, כדי לראות אם המצב השתנה וכן דורש הכנסה של המומחים לתוך אזורי הלחימה".
ביום ראשון, בשיחת טלפון אחרי שהחל את חופשת הרענון בביתו, שאלנו את בטיטו אם גם הוא משתתף בסדנה כזו. "כבר שמונה חודשים פונים אליי שוב ושוב כמה פסיכולוגים מצוינים מטעם הצבא ומציעים לי לשוחח", השיב, "אבל לא נעניתי להם. זה לא נראה לי דחוף או קריטי כרגע, אבל מתישהו גם אני אעשה את זה".
