בשבוע שעבר התעורר מחדש השיח על הירידה מהארץ. אתה רואה אנשים טובים, יעילים, יצרניים, אכפתיים, שפשוט לא מצליחים לשאת יותר את מה שקורה כאן. אי-אפשר שלא להבין מה עובר על הנפש שלהם. אבל כדאי להזכיר גם להם את מדד האושר של האו"ם, שפורסם בחודש מארס השנה. באופן הזוי ובלתי נתפס, ישראל של אמצע המלחמה עדיין ניצבת בעשירייה השנייה בדירוג העולמי. בנטרול השפעות המלחמה, אנחנו בחמישייה הפותחת.
החוקרים שעשו את המחקר הזה מטעם האו"ם פירקו את מרכיבי האושר. הם הבינו ששייכות, ערבות הדדית, משמעות וקהילתיות הן הרכיבים הכי מרכזיים ביצירת אושר.
ותחושות כאלה, שייכות וקהילתיות כמו שיש לנו כאן, לא יהיו לאחינו שבחרו לעזוב בשום מקום אחר בעולם. הערבות ההדדית - שהישראליות ידועה בה בשגרה, ומאז 7 באוקטובר הגענו איתה לשיאים יוצאי דופן - פשוט לא מתקיימת באף מדינה אחרת.
אחד המדדים שנבחנו הוא המוכנות לסייע לאדם שאינך מכיר במידה שייקלע לצרה, וגם מה הסיכוי שתקבל עזרה במקרה שאתה זה שבצרה. אלחנן קלמנזון ז"ל הוא תשובה ניצחת לשאלה הזאת. קלמנזון, גיבור ישראל, ירד דרומה ב-7 באוקטובר בניגוד לכל אינסטינקט אנושי. כשבכל העולם אנשים בורחים מזירות אסון, אלחנן, אחיו ואחיינו קפצו לתוך האש וחילצו בזו אחר זו משפחות שכלל לא הכירו מתוך בתים בוערים בבארי. זאת רמת העזרה שניתנת בעת צרה בישראל של העת הזאת.
אדיר פורטוגל ז"ל הוא דוגמה נוספת שמבהירה למה אנחנו נשארים כאן, למה נבנה מחדש, ולמה בטוח שנצליח. פורטוגל, קצין משוחרר מגבעתי, היה בטיול אחרי שחרור ב-7 באוקטובר. הוא הפך את העולם, מילולית, כדי לחזור הנה. בגלל שהוא היה משוחרר טרי אפילו לא היה לו שיבוץ ליחידת מילואים, אז הוא הצטרף לגדוד סדיר ונפל בקרבות ברצועת עזה.
הוא לא היחיד. כשצעירים בגיל גיוס ברוסיה עושים כל תרגיל אפשרי כדי לצאת מגבולות המדינה כדי שלא יילקחו בכוח להילחם באוקראינה, המוני ישראלים מרוטי עצבים שהמלחמה תפסה אותם בחו"ל חכרו בעצמם מטוסים רק כדי להתגייס. רק בישראל.
אדיר, אלחנן ודומיהם הם הדמויות שבגללן אנחנו נשארים פה. לא כי אנחנו מקדשים את המוות חלילה, אלא כי זה החומר האנושי שחי פה, ושלצידו אנחנו רוצים להיות. כמה המונים יש פה ששמים את הכל בצד, שמוכנים להקריב את העסק שלהם ואת הפרנסה, את חיי המשפחה, את החופשות ואת החגים. שמוכנים בלי להסס להקריב את החיים - עבור כל השאר.
המשמעות היא אחת: יש כאן את האנשים הטובים בעולם. ישראל אינה מקום מושלם, אבל כזה חומר גלם לעבודה ולבנייה אין באף מקום אחר. בחודשים האלה גילינו שני דברים מרכזיים על עצמנו: מצד אחד, ההירדמות של כולנו בשמירה יצרה מחדל חסר תקדים. מצד שני, ראינו את הישראליות המזוקקת הזאת, שמצליחה להרים אותנו אפילו ממחדל שלא היה כמותו. ישראליות שקופצת פנימה בלי תנאים ובלי לשאול שאלות, ועושה הכל כדי לתת יד - בלחימה, בעזרה למפונים, בפינוק של חיילים, בגיוס תרומות ובאינספור תחומים אחרים.
כל אלה מחייבים אותנו לקחת את המכה הענקית הזאת לבנייה. לשבועה לאומית לעצמנו ולילדינו, שמה שהיה, לא יהיה עוד. שמשימת הבנייה המחודשת תהיה בסיס חיינו בשנים הבאות
כל אלה מחייבים אותנו לקחת את המכה הענקית הזאת לבנייה. לשבועה לאומית לעצמנו ולילדינו, שמה שהיה, לא יהיה עוד. שמשימת הבנייה המחודשת תהיה בסיס חיינו בשנים הבאות. שנקים מחדש את ישראל כמדינה של גיבורים חיים ולא כאלה שמתגלים רק לאחר מותם ההרואי בעת מחדל לאומי.
אנחנו צריכים את כולם לשם כך. גם את אחינו החרדים בצבא ובשוק העבודה, כי אין לנו מספיק לוחמים ומשלמי מסים, וגם את הליברלים בעלי המקצועות החופשיים והמדענים שחושבים עכשיו לעזוב, כי אנחנו צריכים את המוחות המחודדים, את היצירתיות ואת היזמות.
כי לעם עם איכויות שאין בשום מקום אחר בעולם מגיע לחיות במדינה שאין כמותה בשום מקום.
וזה יקרה, זה חייב לקרות, אנחנו נגרום לזה לקרות.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.07.24
