היום לפני תשעה חודשים פרצה החריגה במלחמות ישראל – עימות ללא שם מוסכם, שלא ברור מתי ואיך יסתיים, אך כבר הפך למערכה הארוכה ביותר מאז 1948.
המלחמה מגלמת כמה תקדימים היסטוריים: 7 באוקטובר היה היום הקטלני ביותר בתולדות הציונות. הוא לווה בפלישה שלא הייתה כדוגמתה לשטח המדינה, בקטל ובחטיפה המונית של אזרחים, ופינוי רחב מיישובי הדרום והצפון. החריגות ניכרת גם בהיבט האסטרטגי הרחב. ישראל התנסתה בעבר במערכות רב-זירתיות ובעימותים עם כוחות א-מדינתיים, אולם אלה ניטשו לרוב בגבולותיה הקרובים ולא נפרסו על פני המזרח התיכון כולו. הפעם יש התמודדות עם האיום החות'י ועם המיליציות השיעיות בעיראק. המלחמה גם כללה את העימות החזיתי הראשון בין ישראל לאיראן, שמזינה חלק ניכר מהאיומים הנוכחיים אבל אינה בהכרח המקור לכולם, בפרט לא בהקשר של חמאס, שמרבית מהלכיו עצמאיים.
המלחמה הנוכחית היא התנגשות נוספת בין ישראל למחנה האזורי הדוגל ברעיון ההתנגדות (מוקאוומה). גורמי המחנה הזה עומדים במוקד המאבקים שמנהלת ישראל בחצי המאה האחרונה, אשר שונים ממלחמות העבר שנוהלו נגד צבאות ומדינות. תורת ההתנגדות נשענת על כמה יסודות: הובלה בידי גורמים א-מדינתיים הדבקים בחזון איסלאמי קיצוני; עימות א-סימטרי, בעיקר באמצעות כוח ארטילרי, לוחמת גרילה וטרור; מלחמות קצרות ללא הכרעה; הפגנת "סבר וסומוד" (סבלנות ועמידה איתנה); "התכת" הארגונים במרחב האזרחי, כך שכל לחימה נגדם מעוררת דילמות מוסריות ולחץ בינלאומי; התשה באמצעות הסבת אבידות ומניעת מרקם חיים יציב בישראל.
יסודות אלה קיימים גם במערכה הנוכחית, אבל הפעם עוצמתם חסרת תקדים ומתווספים אליהם חידושים שהופכים יחד לאיום אסטרטגי. מובילי המאבק לא ממוקדים רק בגרילה או ירי רקטי, אלא מצוידים ביכולת של צבאות קונבנציונליים, כפי שגולם במתקפת 7 באוקטובר ובתוכניות חיזבאללה לפלוש לגליל. העיקרון המנחה אינו עוד ניצחון באמצעות אי-הפסד, אלא פגיעה ביעדים צבאיים ואזרחיים אסטרטגיים בישראל ונטרול ההגנה והמודיעין שלה, בין היתר באמצעות נשק מדויק שמספקת איראן. עוד חידושים שמופיעים במערכה הנוכחית הם התיאום העמוק בין חברי מחנה ההתנגדות, והלחץ הבינלאומי התקדימי על ישראל, שנדחקת בהדרגה לעמדת "מצורעת".
השינויים האלה משקפים תמורות שחלו בגורמי ההתנגדות: ארגונים שהפכו לריבון בפועל (חמאס) או לסמי-מדינתיים (חיזבאללה), אבל מעולם לא זנחו את חזונם האידיאולוגי. הם בעלי עוצמה צבאית של מדינה, חולשים על שטח, ומהנדסים את תודעת הציבור הכפוף להם, כפי שניכר בעזה, שרבים מתושביה מזוהים עם חמאס ומשולבים בפעילותו. התחזקות הגורמים האלה נובעת גם משינויים גלובליים, ובראשם הקושי האמריקאי לתפקד כ"שוטר עולמי" וחולשת העולם הערבי.
העימות הנוכחי הופך בהדרגה למלחמת התשה בשתי חזיתות, כשברקע מחלוקות פנימיות עזות בתוך ישראל ומתח בין ירושלים לוושינגטון. על הרקע הזה משתנה תפיסת איראן, שבמשך עשרות שנים הגדירה את הכחדת ישראל כיעד בר-מימוש, אך כזה שניתן יהיה להשיגו בעתיד לא מוגדר. הדיווחים לגבי תוכנית איראנית לקדם בעוד כשנתיים את השמדת ישראל משקפים תחושה של טהרן לפיה הפעם החזון מצוי בהישג יד, כפי שהכריז חמינאי: "ישראל חווה מכה שלא תירפא ממנה, היא מובסת בידי כוחות חלשים ממנה ומתמודדת עם עולם שהחל לצדד בסיסמאות ההתנגדות".
בעזה, גם לאחר המכות התקדימיות שספג, חמאס הוא עדיין הגורם הדומיננטי בכלל המישורים ובכלל האזורים, ולא מאפשר לשום חלופה לצמוח במקומו. חלק ניכר מהנהגתו שרדה, הזרוע הצבאית אפקטיבית גם לאחר פירוק המסגרות הגדודיות, הארגון חולש על המרחב האזרחי, ולא מתפתחת מחאה רחבה נגדו
בעזה, גם לאחר המכות התקדימיות שספג, חמאס הוא עדיין הגורם הדומיננטי בכלל המישורים ובכלל האזורים, ולא מאפשר לשום חלופה לצמוח במקומו. חלק ניכר מהנהגתו שרדה, הזרוע הצבאית אפקטיבית גם לאחר פירוק המסגרות הגדודיות, הארגון חולש על המרחב האזרחי, ולא מתפתחת מחאה רחבה נגדו. בכך משתקף כישלון האסטרטגיה שבה נוקטת ישראל מזה כחצי שנה, שלפיה ניתן לערער את שלטון חמאס בהדרגה באמצעות פשיטות, גם בלי שליטה ישירה ושהייה בשטח שנכבש.
הכרה בטבעה הייחודי של המערכה הנוכחית מחייבת אימוץ של כמה מסקנות, חלקן קשות לעיכול:
1. לגבי עזה – הדוקטרינה הנוכחית לא מביאה למיטוט חמאס או לשחרור החטופים וממחישה שנדרש לבחור בין כיבוש כל עזה, שלא ישים כרגע, לבין עסקה שמשמעה הפסקת הלחימה כרגע.
2. בכל עסקה על ישראל להתעקש, מעבר לשחרור כל החטופים, על סדר חדש בציר פילדלפי ועל מניעת שיקום עזה – יעד שמוכיח בעיני חמאס שביכולתו לקיים ג'יהאד וממשל בו-בזמן. העזתים יוכלו לקבל סיוע הומניטרי, אך לא אופק ונורמליות.
3. במקום להתבוסס במלחמות התשה בדרום ובצפון, יש להפנים שאיראן היא האיום האסטרטגי ולהתמקד בה, בפרט בתוכנית הגרעין. זאת, תוך שכנוע העולם באיום המגולם ממנה בזירות רבות (למשל הים האדום ואוקראינה), דבר שמחייב את בידודה ופעילות נגדה.
4. לימוד הלקחים יחייב התנערות מקונספציות אשר עליהן נשענה האסטרטגיה הישראלית בעשורים האחרונים, ובראשן השלום הכלכלי והמב"מ (המלחמה שבין המלחמות). יש להחליפה ביוזמות התקפיות רחבות, בעיקר נגד חמאס, שאין להשלים עם המשך קיומו כממשל בעזה.
5. בנושא הפלסטיני – שמדיון והכרעות בו ישראל נמנעה ערב 7 באוקטובר – נדרש יהיה לבחון כיצד מצד אחד חותרים להיפרדות פיזית בין שני העמים, ומהצד האחר למנוע איום קיומי שינבע מעצמאות פלסטינית (בפרט שליטה על השערים שבין הפלסטינים לעולם).
6. וחשוב מכל: נוכח הצורך להתמקד באיומים חיצוניים, חיוני לזנוח את הסוגיות שמייצרות שסעים פנימיים שערב 7 באוקטובר החלישו והסיטו קשב מאיומים קיומיים.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
פורסם לראשונה: 00:00, 07.07.24
