את תשעת החודשים שעברו מאז 7 באוקטובר עופרי ביבס-לוי, אחותו היחידה של ירדן, גיסתה של שירי ודודתם של כפיר ואריאל הקטנים, לא יכולה הייתה לציין בדרך סמלית יותר: לפני כשלושה שבועות היא ילדה את אפיק, ילדה השלישי, אח של תואם שבקרוב ימלאו לה חמש, ושל נגב בן השלוש.
תשעה חודשים עברו, ואיתם מנעד שלם של תחושות קשות, סותרות, מבלבלות. חוסר ודאות, פחד ותקווה, ייאוש ואמונה. הצורך לתפקד בבית ולשמור על שגרת החיים וגידול הילדים, לצד ראיונות בתקשורת, מאבקים ומלחמה - על המדינה, על החטופים, על המשפחה הפרטית שלה.
3 צפייה בגלריה
"מקווה שלא אצטרך ללמד את ילדיי מי היו הדודים שלהם". ביבס-לוי עם אפיק
(צילום: אפי שריר)
"מאותו יום נורא אני זוכרת בעיקר שני דברים", אמרה. "אני זוכרת אותי קוראת את ההודעות שרצו בוואטסאפ של קיבוץ רעים. הלכתי לדוד, בעלי, ואמרתי לו 'אתה חייב לקרוא את זה'. זה היה כמו תסריט של סרט אימה, משהו לא מפה, שאתה לא מאמין שיכול לקרות במציאות. לא האמנתי למה שאני קוראת. 'אנחנו שומעים מחבלים במרפסת', 'אנחנו נשרפים', 'אנחנו לא נושמים', 'נכנסים אליי הביתה', הייתה ההודעה של רעות, השכנה שלנו, שקיבלה הודעה מהבת שלה שאבא דביר נרצח, והיא שאלה אם מישהו יכול לגשת לילדים בבית. הבנתי מה עלול לקרות גם אצל שירי וירדן, ותוך כדי התכתבתי עם ירדן. ביקשתי שינעלו את הבית, לא רציתי להתקשר כדי לא להרעיש.
"הזיכרון השני הוא התמונה של שירי והילדים, שבה הם מוקפים מחבלים. היה חלק מעל הראש שלה שנראה מטושטש, אמרתי - זה לא אמיתי, לא הגיוני, זה פוטושופ. ואז יצא הסרטון והיא הסתכלה לצדדים, וחיפשנו סימן לירדן. בשלב הזה התרחקתי מהילדים ונכנסתי לחדר השינה. אמרתי לדוד, 'ירדן מת, ירדן מת'. הייתי משוכנעת שלקחו את שירי קודם ושירדן נרצח. מאוחר יותר, כשנכנס הרבש"ץ ואמר שאין אף אחד בבית, הבנו שאולי גם הוא נחטף.
"במשך חודשים, כשהסתכלתי על הסרטון של שירי, היה בי איזשהו מחסום. לא נתתי לעצמי ממש להתחבר למה שאני רואה שם. הסרטון זיעזע את כולם ולי היה מעין ניתוק. לפני כמה שבועות ראיתי שוב את הסרטון, הפעם בלי כתוביות, וראו את הפנים של כפיר. אני רואה את זה ונכבית, זה נפל עליי באיזה אופן שלא היה בהתחלה. זה קשה מדי. התמונות שלהם רצות ברשתות, אנשים מעלים אותן, שואלים ודואגים להם, וגם את זה קשה לראות. לפעמים אני עוברת הלאה, ואז מוצפת רגשות אשם. אבל האמת היא שזה פשוט קשה מדי".
רגע חטיפתו של ירדן: "הייתי בטוחה שנרצח"
שגרת חיים על הקצה
שבעה חודשים אחרי ההודעה של ארגון הטרור אודות מותם לכאורה של שירי והילדים כפיר ואריאל, והמשפחה עדיין חיה באותה מציאות של חוסר ודאות. "אין שום מידע חדש", אמרה עופרי. "וחשוב להבין - גם אות החיים שהגיע מירדן, אותו סרטון קשה, הוא רלוונטי לאותה שנייה. החששות שלנו מתקיימים בכל דקה, כי בכל דקה עלול לקרות להם משהו. הפחד הזה הולך איתנו כל היום - איך הם שורדים, מה מצבם, מי נמצא איתם. אי-אפשר לתאר את התחושה הזאת".
והאמירות שנשמעות לא תורמות, גם לא זו שהשמיע גנץ על מותם לכאורה של שירי והילדים. "יש עניין גדול סביב המשפחה וזה מוביל להמון פייק שרץ ברשתות, כל הזמן. כולם דואגים להם ורוצים לדעת מה מצבם. כשגנץ אמר את מה שהוא אמר, הייתי בדיוק בחדר הלידה. לא הייתי מחוברת ברגע האמת, אחרי הלידה עליתי למחלקה ורק אחרי שלוש שעות פתחתי את הטלפון וראיתי מבול של הודעות. בכלל לא הבנתי על מה מדובר עד שקראתי הכל, ומהר נחתי לקרקע. אני לא מבינה מה הייתה מטרתה, זו הייתה אמירה חסרת אחריות שלפי המידע שיש לנו גם אין לה שום בסיס. וזה שהוא אמר שממשלת ישראל תודיע על מידע חדש לציבור - לא, לא, ממש לא. המשפחה צריכה לדעת קודם".
אל הימים המטלטלים ממילא נכנסים גם דיווחים אינטנסיביים על עסקה אפשרית. ולא, זה ממש לא מוביל את עופרי להרגיש אופטימיות, לדבריה, אפילו לא זהירה. "בימים של דיבורים על עסקה אני הכי למטה", שיתפה. "אנחנו מוצפים ומוקפים באמירות חסרות אחריות, פעם של גורם מדיני כזה, פעם של גורם צבאי אחר. זה זורק אותנו למקומות קשים מאוד, אנחנו כל כך למודי אכזבות. כל אחד זורק לכיוון שלנו, ואני רק רוצה שקט. חייבים להבין - יש אנשים שמוחזקים בשבי, תשעה חודשים הם מנסים לשרוד שם, ומשחקים מעל הראש שלהם.
"למה אח שלי, אם הוא ובני המשפחה שלנו עדיין חיים ושורדים, צריך אולי לשמוע רדיו ולהקשיב למישהו שאומר שישראל לא צריכה להסכים לעסקה? חוץ מלסכל את העסקה, אני ממש לא מבינה מה המטרה בכל הדיבורים האלה. בא לי רק לצעוק 'שקט!'. זה שובר, בא לך לצרוח. ואז אומרים שהמשפחות עושות פוליטיקה, וזה כבר מכעיס ממש. לא אנחנו עושים את זה, לא אנחנו זורקים לאוויר אמירות כאלה. מבחינתי, אלה התקופות הכי קשות. זה ניכר בהתנהלות שלי בבית, מול הילדים. אני על הקצה. אני עצבנית, אין לי סבלנות, אני מנסה להבין אם יש משהו חדש אחרי כל פוש שיוצא. ולצערי היינו כבר במקום הזה. אני מנמיכה ציפיות, ועם זאת כל כך מקווה להתבדות".
בין תקווה לאכזבה
שלשום, אחרי שלושה שבועות בבית עם התינוק החדש ובני המשפחה, עופרי יצאה לראשונה להשתתף בצעדת האמהות. "אני כאן כדי לדבר כאישה, שהמחשבה על הסבל שנשים אחרות עוברות מזעזעת אותה כל יום מחדש. כבת משפחה של משפחה שלמה חטופה וכאמא טרייה. התינוק שלי מסמל תשעה חודשים שעברו", אמרה אז.
"בחופשת לידה יש שקט, אולי יותר מדי. זה נותן יותר מדי זמן לחשוב", סיפרה. "גם עכשיו כשאנחנו מדברות, ירדן, שירי והילדים בראש שלי. בצעדה פגשתי בני משפחות שאני מכירה מאותה שבת ממש, ואני רואה את התשישות על הפנים שלהם, עייפות וכאב שאי-אפשר להסביר. רואים את התסכול, העצב, הייאוש, הכעס והאכזבהֿ, כי הם היו צריכים להיות כאן, לחזור הביתה כולם. ואולי ראיתי את כל זה עליהם פשוט כי זה מה שאני מרגישה".
אנחנו עוצרות רגע, ואפיק הקטן יונק. "לאורך כל ההיריון הייתה תקווה שהם יהיו פה עד שהוא יסתיים ואני אלד. בחודש שמיני, או קצת לפני, השלמתי עם זה שהם כנראה לא יהיו פה. אחרי הלידה שוב הייתה תקווה קטנה שהם יגיעו לברית איכשהו. הראש אף פעם לא במאה אחוז איפה שאני, אף שמחה היא לא מלאה, משהו תמיד חסר. כשיצאתי מחדר הלידה רציתי לשלוח הודעות לכולם, אבל לא היה לי מה לשלוח בקבוצה המשפחתית, כי הם לא שם. עכשיו אלה רק אני ואבא ואמא.
"ירדן בטח היה מגיב איזו תגובה מצחיקה, שירי בטח הייתה שואלת שאלות של נשים ואמהות. זה מאוד חסר. היה רגע בלידה שאמרתי 'עוד לא, אני עדיין לא מוכנה', אבל הוא כבר יצא. זה קרה די מהר. אחרי הלידה, כשהילדים ביקרו אותי בבית החולים, דוד אמר לילדים 'לא לגעת בראש, לא לגעת בראש'. ואז תואם אמרה 'כמו לכפיר'. היא זכרה שהייתה שם כשהוא נולד, ושירי ביקשה את אותו דבר".
"הברית הייתה אירוע מורכב", שיתפה בכנות. "בבוקר שאלתי את דוד 'אוקיי, ומי יצלם?'. בבריתות של אריאל וכפיר דוד בעלי צילם, וירדן היה מצלם את האירועים שלנו. באירוע חיפשנו אותם בעיניים. בכלל, לפעמים אני עוצרת ואומרת 'שום דבר פה לא הגיוני'. אני מתעוררת, פותחת חלון, נושמת אוויר ורואה שמש. ירדן כבר תשעה חודשים במנהרות בלי אור, בלי אוכל. אני לא מצליחה להאמין שזו באמת המציאות שלנו, ובעיקר שלהם. שום דבר ממה שעברנו ב-7 באוקטובר לא התעכל עדיין.
"אנחנו צריכים להוכיח לעצמנו שוב שהערכים שכל כך התגאינו בהם, כמו ערך החיים וערבות הדדית, ואבדו לנו, חוזרים אלינו. אלה ערכים שהייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו עליהם, ושכולנו נדע שהמדינה עשתה הכל כדי להחזיר אותם. אנחנו חיים בפחד ממה שיגיע אלינו, שאולי יבואו לדפוק גם על הדלת שלנו. אנחנו דרוכים מכל מכונית שעוברת מולנו. ואני מקווה שהילדים שלנו יזכו לפגוש את הדודים ואת בני הדודים שלהם. שאני לא אצטרך ללמד אותם מי הם היו".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.07.24
