לפני שמגיעים למשפטים, המחלוקת מתחילה במילים. ראשית לגבי העושה: התביעה מכנה אותו "אזרח שלא היה חלק מכוח ביטחוני בזמן האירועים" וש"התחזה לחייל". כחיזוק היא מתדרכת שמדובר במתנחל דתי, אולי כדי לרמוז שככזה הוא בהכרח צמא דם שרק מבקש לרצוח ערבים. לעומתם, ההגנה מתארת לוחם קרבי משוחרר שהבין הרבה לפני בכירי הצבא מה קורה, זינק לדרום, הציל חיים וסייע לסלק את האויב בלחימה אמיצה במשך מספר ימים. לסיוע הם מציגים אותו כ"בן טובים". אמו לא רק חוקרת ומרצה באוניברסיטת רייכמן, אלא גם "פעילה הומניטרית באזורים מוכי אסון".
המחלוקת השנייה נוגעת לקורבן. לפי התביעה מדובר ברצח "של פלסטיני במסגרת אירועי חרבות ברזל". נשמע כמו אדם תמים שנקלע לאירועים והומת על לא עוול בכפו רק בשל היותו פלסטיני. בית המשפט עצמו תמה מדוע התביעה לא ציינה שמדובר במחבל נוח׳בה של חמאס, מה שהוביל אותה להגיב שהוא אינו מחבל רשמית, אלא "רק" תושב עזה שחדר לשטח ישראל בגל השני של התקיפה - כאילו יש הבדל.
המחלוקת השלישית נוגעת למעשים עצמם. כאן הפער גדול מכולם. כך למשל מתארת התביעה את החשוד כמי ש"גנב אמל"ח". בעוד ההגנה מספרת על מי שאסף נשק מלוחמים שנפלו (שאת גופותיהם הציל מחטיפה לעזה), ובעזרתם נלחם.
למילים יש כוח אבל בעולם המשפט אין בהן די. נדרשות, למצער, ראשית ראיות. פה המחלוקת הנרטיבית הופכת לקשיים רציניים למי שנטל ההוכחה מוטל עליו
למילים יש כוח אבל בעולם המשפט אין בהן די. נדרשות, למצער, ראשית ראיות. פה המחלוקת הנרטיבית הופכת לקשיים רציניים למי שנטל ההוכחה מוטל עליו. התביעה הטוענת לרצח הציגה רק סרטון שבו נראות שתי רגליים שבועטות ברגל המחבל ובראשו. לפי ההגנה, רגל החשוד אינה ביניהן ובכל מקרה המחבל בכלל הועבר חי לכוחות הביטחון.
תיאור הדברים עד כה התייחס רק לחשוד סער אופיר, אבל בשינויים מתבקשים הוא מאפיין גם את ההתנהלות נגד החשוד י'. אף שכרגע רב הנסתר על הגלוי, העובדה שגם בית משפט השלום וגם המחוזי מיהרו לשחרר את השניים למעצר בית, למרות עבירה כה חמורה לכאורה אחרי תקופת מעצר קצרה, מצביעה על גודל הבעיה. השופט עודד מאור עצמו הבהיר שחרף הסרטון לא קיים אפילו חשד סביר שמחייב את מעצר השניים. אם זה המצב הראייתי אחרי חודשי חקירה רבים בתיק עם משמעויות ציבוריות ומשפטיות עצומות, לא פלא שהתביעה ננזפה גם על הגשה לקויה ופגומה. אפשר שזו הסיבה שבשלה המשיכה התביעה לבקש שיוטל צו איסור פרסום על הפרשה, גם אחרי ששני בתי משפט דחו זאת במילים קשות?
גם אם נניח שיש עוד ראיות בשרוול, האישומים לגופם תמוהים. ראשית לגבי ההתחזות והמעשים. כמעט כל מי שלחם בדרום בשעות הנוראות ההן כשפיקוד הצבא היה קפוא ומשותק, עשה זאת על דעת עצמו. הוא "חייל" את עצמו, "השיג" נשק, "גנב" האמר מהבסיס, "פרץ" לבתים בעוטף כדי לטהרם וכו'. אינסוף עבירות. לפי הגיון קלוקל זה גיבורי ישראל, כמו אלחנן קלמנזון ז"ל או האלוף נועם תיבון יבדל”א, שבגופם ולבדם השיבו את הריבונות הישראלית למקום - הם עבריינים.
שנית, התביעה מכירה היטב את ההגנות שקמות לפועלים באירועים כאלה. מהגנות הטעות ועד לסייג האוטומטיזם. הגנות שמסירות את פליליות המעשים, במיוחד במקומות כאלה שהיו באותן שעות שטח השמדה אקס טריטוריאלי, כשלא ברור מי אויב ומי עמית. התהייה השלישית קשורה בהתבססות התביעה על עדות החשוד השלישי שעברו ידוע לכל וברורים מניעיו להפליל אחרים.
כך שבשלב זה החשד היחידי להתחזות קיים דווקא לגבי אנשי התביעה שאמורים לפעול בתבונה, בשום שכל ולפי הדין. יש לקוות שזה לא נעשה מתוך מוטיבציית יתר להוכיח לשופטים בהאג שישראל מטפלת בעצמה בפשעי מלחמה כחלק מעקרון המשלימות. אף שכפ”ץ משפטי שייתפר כתוצאה מהתנהלות כזו לא יצדיק אותה.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.07.24
