ב-7 בכל חודש הלב מחסיר פעימה. מספיק לראות את התאריך על קרטון חלב או בתכנון השבועי בשביל לחשב כמה חודשים חלפו מאז. ב-7 באוקטובר החיים התחלקו, ומאז שום דבר כבר לא אותו דבר. זהו קו פרשת המים. לפני הספירה ואחריה. והספירה הזו בלתי נסבלת ואין לה סוף. ספירה של ימים ארוכים ומרים של אחינו ואחיותנו בשבי, ספירה של חללים רבים כל כך בגזרות שונות ומשונות. לא הספקנו לקלוט את השם, את המבט, והנה שם נוסף. ספירה של ימי המילואים, של הימים עד המילואים הבאים. והיום 7 ביולי, בדיוק תשעה ירחים. מה ייוולד בסופם, אם בכלל?
ניסיתי למנות את החברים והמכרים שהצטרפו אל משפחת השכול. החברים מהעבודה שאיבדו אחות, גיסים, דוד או דודה. החברה שאיבדה בן. החברה שהפכה אלמנה. השכן מלמטה איבד אח, גם השכן מהרחוב ליד. הילד שהיה עם בני בגן איבד סבא. החברות שהפכו יום אחד למורות שכולות. מעגלים של אובדן. גם זו ספירה. כמו שמיכה, רשת השכול מונחת עלינו יום אחר יום. והיא כבדה כמשקולת. מתי נתחיל להתמודד עם ההשלכות? המרחב הציבורי מתנהל בפיצול אישיות מובנה. הים מלא רוחצים, בתי הקפה גדושים, אנשים יפים ושזופים ממלאים את הרחוב. אבל ברמזור, בעמדה לקשירת האופניים, בסופרמרקט, מדברים על החטופים והנופלים. יושבים לפגישת עבודה ואחרי רגע עוד פוש מתפרץ לפלאפון. הותר לפרסום נוסף. ואיך אפשר פשוט להמשיך את השיחה? אי-אפשר להתרגל למוות. זה לא ייתכן.
תשעה ירחים חלפו, בתוכם נולד גם בני. ראיתי אותו פוקח עיניים, לומד לחייך, להתהפך, לזחול. לטעום את העולם. ובזמן הזה ילדים אחרים, של אמהות אחרות, נופלים מחוץ לזמן
תשעה ירחים חלפו, בתוכם נולד גם בני. ראיתי אותו פוקח עיניים, מכפיל את משקלו, לומד לחייך, להתהפך ואז לזחול וכמעט לשבת. לטעום את העולם. ובזמן הזה ילדים אחרים, של אמהות אחרות, נופלים מחוץ לזמן. מי יודע מה גורלם? נמצאים בתופת. זה בלתי נתפס.
ואולי זהו רגע סימבולי. אולי יש סיכוי שאחרי תשעה חודשים מרים כל כך נזכה לרגע של הולדת. העברית היא שפה מופלאה. למילה משבר ישנה משמעות נוספת: זהו הכיסא הייעודי שעליו נשים כרעו ללדת בעבר, וגם תיאור של רגע הלידה ממש. של צירי הלחץ העזים והמייסרים ביותר לפני שהילוד מגיח לעולם, הנקודה המסוכנת כל כך לאם ולעובר. זהו רגע של סף - בין מה שנחווה כמוות לבין פריצתם של חיים חדשים.
מה נדרש על מנת שנוכל להיוולד מחדש? הלוואי שהייתה תשובה קלה. אבל בתוך משבר כה אקוטי, המצרך הבסיסי הוא אמון. אמון בין המערכות השונות שאמורות לפעול יחד בסינרגיה ולא ביריבות. אמון בין הציבור למנהיגיו, שאמורים ויכולים לפעול במקצועיות וברצינות. אמון בינינו לבין עצמנו. ידיעה שיש לנו איזשהו מכנה משותף ערכי ששווה להילחם עבורו ועליו. שבשמו יוצאים מיטב הבנים והבנות שלנו להגן על ביתם.
משלחות נוסעות וחוזרות. הסכם חטופים עומד על הפרק. וזו הזדמנות ענקית, ממש. לא רק הזדמנות להציל חיים כפשוטו, לא רק הזדמנות להתחיל לשלם במשהו את החוב העצום לשורדים ולקורבנות, אלא גם הזדמנות לרקום את האמון שהתרסק כך.
זהו לא סוף הסיפור, כמובן. בדיוק כמו בהבאת חיים - זוהי רק ההתחלה. עוד נצטרך לשקם, להחזיר, לתקן, לבנות. וכן - גם להילחם, וכנראה גם לאבד. הדרך היא ארוכה מאוד וקשה. אבל כשישובו עומר והרש ואגם וקית' ומתן ולירי ואבינתן וטל וכרמל ואלכס ודניאלה ורומי ואלמוג ועוד ועוד שמות שיכולים למלא פה את כל הדף, כשהם ישובו נדע שנולדנו מחדש. ואז גם יימצאו כוחות הנפש להתמודד עם אתגרי הענק שמחכים לנו, בהולים ודחופים - מבית ומחוץ. רק אז נוכל סוף-סוף להתחיל פרק חדש.
תשעה חודשים למלחמה. הסכם חטופים שב אל הכותרות ואיתו ניצוצות של תקווה. זה הרגע. אלו צירי הלחץ. זה הרגע להוסיף חיים בתוך הכאב הנורא. להשיב אותם הביתה סוף כל סוף. והרוח הגדולה שתגיע עם שובם, היא זו שתאפשר לנו להתחיל להשתקם. לבחור בחיים. ואז גם לנצח.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.07.24
