קיימים קווים מקבילים בין העלייה של הימין בישראל לבין העלייה של הימין בארצות רבות באירופה. בשני המקרים ההצבעה מהווה תהליך ארוך של מיאוס הפריפריה והמעמד הבינוני-נמוך באליטות, ותחומי העניין שהן מבקשות להעמיס על סדר היום. אלה, לצד הרצון הבסיסי של תושבי הפריפריות ואנשי המעמד הנמוך והבינוני לצקת ביטחון בחייהם.
בישראל ובאירופה, הימין מוצא את עצמו יותר ויותר מחוץ לשוליים ותחת חיבוקו החם של השלטון. בישראל ההתחזקות של הימין הקיצוני הביאה לגרירה ימינה של מצביעי המרכז ולהיעלמות כמעט מוחלטת של השמאל. ברוב מדינות אירופה השמאל אמנם ירד מכוחו, אבל לא נעלם מהמפה הפוליטית כמו מפלגות השמאל בישראל. להפך, בעוד בישראל מתחזק המרכז, הרי שבאירופה הוא כמעט נעלם לטובת מפלגות קיצון מהימין ומהשמאל. ועוד: בניגוד לדעה הרווחת, ישראל, עם קצת יותר מעשרה אחוזים בכיסאות בכנסת לימין הקיצוני, היא מדינה ימנית פושרת לעומת רוב מדינות האיחוד האירופי.
אירופה הפכה להרבה יותר ימנית. הימין נמצא בה בממשלה, או תומך בה מבחוץ. מפלגות שפעם היו מוקצות ניצחו בבחירות לפרלמנט האירופי ובבחירות לפרלמנט בצרפת. מדינות סוציאל-דמוקרטיות ומדינות סופר-רווחה וקליטה, כמו שוודיה, בחרו ביותר מ-20 אחוז במפלגה ששורשיה נאציים. יותר מכך: מפלגות מרכז הבינו שכדי למנוע הידרדרות במדרון הקולות, עליהן לאמץ לעצמן חלקים נרחבים ממדיניות הימין הקיצוני, בעיקר בכל מה שקשור למדיניות ההגירה לארצן. אפשר לראות זאת בבירור אצל מפלגות השמרנים (למשל גרמניה, שם הם החזירו את עצמם להובלה לעומת הנפילה של הסוציאל-דמוקרטים של הקנצלר שולץ), אבל זה בולט באופן מובהק אצל מפלגות הסוציאל-דמוקרטים בשוודיה ובעיקר בדנמרק, שם אימצה לעצמה הממשלה את הקו הדרקוני ביותר בכל אירופה כנגד הגירה ובקשות מקלט, הן בחקיקה נגד ההגירה והן בחקיקה ומדיניות של פירוק התרבות המקבילה בדנמרק.
לתנועה הזו יש תנועה מקבילה, רק הפוכה. מפלגות הימין הבינו שהן מיצו את פוטנציאל הקולות שלהן. מי שנשארה בקיצוניות שלה, תדשדש במקומה או תיעלם. אלטרנטיבה לגרמניה היא מפלגה שהתפרצה עד למקום השני בסקרים לבחירות הכלליות בגרמניה, עד שסקנדלים כגון פרשיות ריגול של חבריה לסין, קו פרו-רוסי ובעיקר ועידות שבהן השתתפו חברי המפלגה ובהן דנו בגירוש אזרחים בעל רקע הגירתי ובהשמת יהודים בגטו. כל אלה גרמו לבוחרים רבים לנטוש אותה, ולמפלגות ימין אירופיות אחרות להתנתק ממנה לחלוטין.
הסמן המוביל לפרגמטיזם שממגנט קולות בימין היא ג'ורג'ה מאלוני, ראשת ממשלת איטליה. מאלוני הגיעה מרקע פשיסטי, וחלק מהרעיונות הפנימיים שלה, ומדיניות ההפלות שלה היא דוגמא בולטת לכך, הם אכן פשיסטיים. אבל מאלוני אלסטית. היא לא מוכנה לזוז מילימטר מהקו הנוקשה נגד ההגירה, אבל הרבה יותר ליברלית בנושאי החוץ, בעיקר בסיוע לאוקראינה, ובמדיניות פרו-האיחוד. הלגיטימציה שמקבלת מאלוני מארצה, מהאיחוד ואפילו מארצות-הברית גרמה למפלגות ימין אחרות לזוז שמאלה, ולקבל לגיטימציה וקולות חדשים. מארי לה פן היא דוגמא מצוינת לכך, למרות הכישלון שלה בסיבוב השני בבחירות לפרלמנט אמש.
יום אחד תגיע לישראל הג'ורג'ה מאלוני שלה. בן גביר וסמוטריץ' הם רק מוצר ראשוני, בדיקת שוק. הימין ייערך ויתאים את עצמו בנושאים אחרים כדי לקבל לגיטימציה ברחוב. הלגיטימציה הזו תהיה הרבה יותר קלה בישראל, בגלל שהאיום האיסלאמי, לעומת אירופה, הרבה יותר אקוטי ומוחשי
יום אחד תגיע לישראל הג'ורג'ה מאלוני שלה. בן גביר וסמוטריץ' הם רק מוצר ראשוני, בדיקת שוק. הימין ייערך ויתאים את עצמו בנושאים אחרים כדי לקבל לגיטימציה ברחוב. הלגיטימציה הזו תהיה הרבה יותר קלה בישראל, בגלל שהאיום האיסלאמי, לעומת אירופה, הרבה יותר אקוטי ומוחשי. כדי לעצור את הפנייה החדה ימינה, השמאל הישראלי חייב להתארגן מחדש, לרענן את המצע, לחזור לנקודה האחרונה שבה הוא איבד את עצמו, לצאת מהחלם של אוסלו, לחזור לצדק חברתי ולשוויון. אם הוא ימשיך לדבר על ירוק וטרנסג'נדרים כשאנשים לא חשים ביטחון, אם הוא ימשיך לאבד כיוון ואת הקשר לשאר העם, בן גביר יהיה פה יום אחד, לא רחוק, ראש הממשלה. גם באיטליה, צרפת ואפילו גרמניה חשבו שאצלן זה לעולם לא יקרה.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.07.24
