ביום שבו צוינו תשעה חודשים למלחמה אין ממש פליאה על התמשכותה. סקר אחר סקר קובע שרוב הציבור מאמין שראש הממשלה פועל קודם כל ממניעים אישיים, ותרחישי האימים על לידות בשבי עלולים להפוך למציאות - אבל המחאה עדיין מוגבלת בהיקפה. שמות הנופלים מוקראים ביגון בשמונה בערב ובתשע וחצי עוברים לרקוד, לרוץ, לבשל. זאת כבר לא "שגרת חירום": החירום הוא השגרה.
מלבד הספק בנוגע לתועלת הממשית של המשך המלחמה להשגת מטרותיה, חשוב להסתכל גם על השינוי ההיסטורי שמתחולל בתפיסת הביטחון, שתמיד גרסה שאם כבר נכפה על ישראל לצאת למלחמה, היא צריכה להיות חדה ומהירה. השינוי לא התחיל ב-7 באוקטובר אלא 18 שנה קודם, במלחמת לבנון השנייה, והתעצם לפני עשור בצוק איתן: שתיהן נמשכו יותר מחודש, כללו תמרון קרקעי, לא נגמרו בהכרעה ולמרות זאת הריאקציה הפוליטית הייתה מוגבלת. ממשלת אולמרט ניזוקה קשות אך נפלה מאוחר יותר, בגלל חקירות השחיתות נגד העומד בראשה. ממשלת נתניהו נפלה בגלל עיתון והוא ניצח בבחירות הבאות. גם היום, לאחר מחדל נורא, שחיקת האמון הציבורי באותו "ניצחון מוחלט" ותחת החשש מפני מערכה קשה פי כמה בצפון, סביר שהבחירות ייערכו רק ב-2025. על התוצאות שלהן יתחייב רק שוטה גמור.
כל אלה מעידים על רגע מכונן: רבים ורבות בציבור הישראלי כבר לא רואים בעצם התמשכות המלחמה נזק עצום, ואולי גם בלתי הפיך לביטחון, לכלכלה, ליחסים הבינלאומיים ובעיקר לבריאות הנפשית של האומה. נטל המילואים לבדו היה אמור לקדם את הקריאה לעצור. אי-אפשר לטעון שאין שחיקה וכעס אצל הלוחמים ומשפחותיהם, אבל בתקשורת הם משתקפים כפונקציה של אי-שוויון (מי תורם יותר) ולא של מהות (קיום שגרת חיים נורמלית). תפיסת הביטחון ה"ישנה" גרסה שהמילואים הם משאב מוגבל מאוד, שכן הם עמוד התווך של מדינה מתפקדת. תפיסת הביטחון הנוכחית ממילא גורסת שאין יותר שגרה שאינה חירום, וגם לא תהיה בעתיד הנראה לעין, ולכן המילואים הם כבר לא מילואים.
גם כשזה נוגע לשכול, בולט ומובלט השיח שמתאר את האובדן והחורבן במונחים שמצביעים על "משמעות", לעומת שיח שיש בו "רק" עצב וצער
תהיה זו שטחיות להסביר הכל ב"ביבי", "בן גביר", סמוטריץ'", שמות קוד של אינטרסנטיות פוליטית או ריצוי של "בייס" צר. בפועל, האתוס הישראלי והמערכות שמעצבות אותו (מהשלטון דרך הצבא ועד התקשורת) פשוט השתנו כך שמלחמה ארוכה כבר לא נתפסת כאסון בפני עצמו, אלא אפילו כהזדמנות ואף סימן למה שהיה צריך להיעשות מזמן. ניתן לזהות זאת למשל בנוכחות של הרטוריקה הדתית בשיח המלחמה, בין אם אלה דפי קרב של מפקדים או סרטוני מורל של לוחמים. גם כשזה נוגע לשכול, בולט ומובלט השיח שמתאר את האובדן והחורבן במונחים שמצביעים על "משמעות", לעומת שיח שיש בו "רק" עצב וצער. התקווה להחזיר את המדינה לפסים של שפיות ובכך להראות לאויב שטני שהוא נכשל, הולכת ונתפסת כחסרת תועלת, לעומת התלכדות של רגשות לאומיים ודתיים. פחות "ניצחון ישראל" ויותר "נצח ישראל".
חשוב להבהיר ולהדגיש: ההקרבה העצומה של הנושאים בנטל הלחימה, ובראשם מגזרים שהשיעור שלהם בכלל האוכלוסייה הרבה יותר נמוך, היא אות ומופת ללוחמים, למשפחות, למוסדות החינוך ולקהילות שעיצבו אותם. החוב אדיר ולא ייפרע. כל הכוונה היא לומר שהתמשכות המלחמה, על שלל ההשלכות הכרוכות בכך, אינה נובעת רק מגחמה שלטונית צינית, אלא מתהליכי עומק. זכותם של הישראלים והישראליות להחליט שכך צריך להיות: אף אחד מלבדם לא ישלם את המחיר.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.07.24
