"אני לא יודע מה רוצה העם", אמר בן-גוריון. "אני יודע מה רצוי לעם". המשפט מצוטט מפעם לפעם כמופת למנהיג שמסרב להיכנע לפופוליזם, וטובת העם, היא לבדה, מדריכה אותו בכל מעשיו. באותה מידה אפשר לפרש את המשפט הפוך, כדברי רהב של דיקטטור שהכוח עלה לו לראש: אתם, הבוחרים, לא מעניינים את הסבתא שלי. אני אעשה מה שבא לי, ואתם תזרמו.
מה שמביא אותנו אל הדרמה שמתרחשת בימים אלה סביב ג'ו ביידן וההתעקשות שלו להמשיך ולרוץ. בעלי טורים אמריקאיים משווים את הסירוב של ביידן להתמודד עם המציאות לזו של המלך ליר, גיבור הטרגדיה של שייקספיר, שבזקנתו לא ידע להבחין בין אוהב לאויב, בין דובר אמת לחנפן, איבד את ממלכתו ואיבד את חייו. אם ביידן לא יתפכח השלב הטראגי בסיפור הזה יתרחש בנובמבר, כשטראמפ יחזור לבית הלבן, או, לחילופין, כשביידן ינצח בדרך נס ויהפוך לנשיא שאיננו מתפקד. כרגע אנחנו בשלב מכמיר לב: מנהיג אהוב, עתיר זכויות, חי בהכחשה, ואין בין אוהביו מי שיאמר לו די.
אחת התכונות שביידן התגאה בהן כל חייו היא החוסן הנפשי, היכולת שלו להתגבר על טרגדיות אישיות ותבוסות פוליטיות. כמו שמעון פרס אצלנו, הוא לעולם לא ויתר: כאשר זרקו אותו מהדלת הוא טיפס על החלון. תכונת האופי הזאת מדריכה אותו גם היום, אבל היא מתפרשת אחרת, לא כחוסן נפשי אלא כניתוק מהמציאות, כהיעדר מודעות עצמית. ביידן עלול לאבד לא רק את הכוח שנתון בידיו כרגע והכוח שהוא מבקש לעצמו בשנים הבאות, אלא גם את ההישגים שלו בעבר. ככל שמתעצמים החששות מפני שובו של טראמפ מתעצמת הטינה כלפי ביידן: אתה והאגו שלך, אתה אשם.
ביידן איננו המנהיג היחיד שלוקה בהיעדר מודעות עצמית. מי שמבקש להגיע למעמד של מנהיג לאומי מגלה במוקדם או במאוחר שמודעות עצמית היא משקל יתר שמוטב להשיל בדרך למעלה: הטיפוס קל יותר כשהעיניים עצומות.
אנחנו מצפים מהמנהיג שלנו שיהיה גם וגם; גם קשוב לקולות מסביב וגם אטום להם, גם שחקן קבוצתי וגם אחד ויחיד, גם נעים זמירות ישראל וגם מלך אכזר
הקושי מתחיל בנו, בבוחרים. אנחנו מצפים מהמנהיג שלנו שיהיה גם וגם; גם קשוב לקולות מסביב וגם אטום להם, גם שחקן קבוצתי וגם אחד ויחיד, גם נעים זמירות ישראל וגם מלך אכזר.
הדוגמה המתבקשת היא גולדה מאיר, שבאטימותה נושאת באחריות לא מבוטלת למחדל יום כיפור. אותה גולדה ואותה אטימות נתנו למדינה מנהיגות נחושה, חזקה, מפוכחת בימי המלחמה, כשהגנרלים גיבורי התהילה ודיין בראשם התמוטטו סביבה.
מרב מיכאלי היא דוגמה מאותה מפלגה, אבל מתקופה שונה וסדרי גודל שונים: ערב הבחירות האחרונות הזהיר כל מי שעיניו בראשו את מיכאלי שאם לא תאחד כוחות עם מרצ עלול נתניהו לחזור לשלטון. היא מהמרת לא רק על עצמה ועל מפלגתה - היא מהמרת על גורל המדינה. היא התעקשה, והתוצאות היו בהתאם: אילו שתי המפלגות היו רצות יחד, לקואליציה של נתניהו היו 61 מנדטים, לא 64. סביר להניח שההפיכה של רוטמן ולוין הייתה נראית אחרת - קשה לחולל מהפכות על חודו של קול. אולי כל מה שקרה כאן ב-20 החודשים האחרונים היה נראה אחרת. לאחר הבחירות היא לא התפטרה מראשות מפלגה, גם לא מהכנסת. היא לא התפטרה גם לאחר שמפלגתה בחרה במנהיג חדש.
נתניהו הוא הדוגמה המרתקת מכולם. היכולת שלו להתמקד בעצמו, בהישגיו, במעלותיו, בעוולות שעשו לו, הייתה תמיד יוצאת דופן, גם בהשוואה לפוליטיקאים אחרים. אבל אם אינני טועה, בשנים האחרונות משהו השתנה בו. הביקורת עליו מטרידה אותו פחות. כל ביקורת מקורה בשנאה תהומית לו ולמשפחתו - לכן אין לה ערך. הוא שוחה בתוך האקווריום שקם למענו: בני משפחה מתלהמים, עוזרים דלי יכולת, אנשי תקשורת שחנופתם אמנותם. הם מאפשרים לו לעצום את עיניו לרווחה.
בעוד שבועיים ימריא לוושינגטון של ביידן. המרחק בין השניים, במצבם הנוכחי, קטן מכפי שנהוג לחשוב. שניהם נאחזים בשלטון כאילו השלטון איננו יכול בלעדיהם; המדינה חשובה, אבל האגו שלהם חשוב יותר; שניהם מתמכרים לסקרים אבל מפנימים רק את מה שנוח; שניהם לא עומדים בדרישות התפקיד - האחד משום שאיננו יכול, השני משום שאיננו רוצה. אם ייפגשו יהיה להם על מה לדבר - גם לנשותיהם. אולי גם האנטר, הבן הבעייתי, יצטרף וכמוהו יאיר הבעייתי ממיאמי. דמיינו תמונה: השישה יוצאים, מוקפים במאבטחיהם, לגן הוורדים של הבית הלבן. "יחד ננצח", מכריז נתניהו; "יחד ננצח", חוזר ביידן אחריו, וכולם טומנים את ראשיהם בחול, לתפארת שתי המדינות.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.07.24
