באוקטובר 2018 עמדה לי הזכות להגיע לניר עוז, לדבר על התהפוכות בעולם. הסתיו כבר החל והיה אוויר טוב על המרפסת של שרגא. קיבלו אותי יפה, בנדיבות וכמו חברים. בתמונה מהמפגש ההוא רואים את כרמלה דן ז"ל בשורה הראשונה, יושבת, זקופה, בוחנת. היא תירצח בידי מחבלי הנוח'בה יחד עם נכדתה, נויה ז"ל.
הפעם הבאה שביקרתי בניר עוז הייתה ב-11 באוקטובר 2023. הגעתי לשערי הקיבוץ עם רכב צבאי מבסיס כיסופים. לצידי ישבו חיילי גולני מגדוד 51, עיניהם אדומות מחוסר שינה ומהמכה הנוראה שהגדוד הזה ספג ב-7 באוקטובר. סימני ההרס והטבח היו בכל מקום על הכביש ובכניסה. כשעמדנו שם, הייתה התרעת גשם סגול (התרעה משיגור מרגמות) ושכבנו בתעלה ליד השער, ליד הש"ג. אפשר היה לחוש מהתעלה את גודל האסון בקיבוץ, מעבר לשער.
אין מקום שבו הציונות הוגשמה כמו ניר עוז, ואין מקום שבו הציונות נכשלה כמו ניר עוז. 7 באוקטובר היה שיא הכישלון, אבל הוא החל הרבה לפני כן - כאשר ראשי הקיבוצים, המועצות, הרשויות, והרבש"צים, נאלצו להתחנן בפני המדינה לביטחון ותמיכה. הכישלון היה בתקציבים, בתמיכה בחקלאות, בהתייחסות כאילו שדות שרופים, בלונים, מרגמות וקסאמים הם מין הטרדה מתמשכת. הכישלון היה במדיניות ממשלות נתניהו לדורותיהן שראו בחמאס נכס אסטרטגי למען סיכול המדינה הפלסטינית. הכישלון היה ביהירות של צה"ל. ניר עוז הוא היישוב עם שיעור החטופים והנרצחים הגבוה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. המקום היחיד שאליו צה"ל לא הגיע. השוחטים שחטו, סיימו את מלאכתם, הפנו את גבם לקיבוץ היפה שלכם שאותו הם הרסו, ושבו לעזה.
עכשיו יש סיכוי לעסקה, שהיא תוצר של המציאות הצבאית שיצר צה"ל במחיר האומץ של לוחמיו ברצועת עזה, של האינטרס של חמאס בהפסקת המלחמה, של לחץ המתווכות, של האמריקאים. לא פחות מזה, העסקה אפשרית משום שכמה אנשים במערכת הביטחון לא ויתרו, ולא היו מוכנים בשום אופן לתת לאפשרות של השבת החטופים והחטופות להיות מוחמצת. הגורמים הבכירים והמוסמכים ביותר שעוסקים במו"מ משוכנעים שראש הממשלה ואנשיו, בשיתוף פעולה עם הימין הקיצוני, ניסו לסכל עסקה מסיבות פוליטיות. הם לא אומרים זאת בקולם, כדי שיוכלו להמשיך להשפיע, מבפנים, כדי שיוכלו להחזיר את הישראליות והישראלים שנמצאים עכשיו בליבו של גיהינום. אבל אל תטעו: הם אומרים זאת, ולא רק לי. לקודש הקודשים של החזרת החטופים שלנו כבר מזמן חילחל הדלק המסוכן של מכונה רעילה.
אלה ימי שבר. בעיניי השבר הגדול ביותר איננו הפתעת 7 באוקטובר בהתקפה הראשונית. שבר גדול יותר הוא מה שקרה בשעות הראשונות, כאשר זעקו אלינו מהממ"דים - והכוחות לא הצליחו להגיע. והם ניסו. אך השבר הרעיל ביותר הוא האיבה, המשטמה ולעיתים האלימות נגד משפחות החטופים. תוצר של מכונת רעל והסתה בלתי נגמרת. של שנאה פוליטית כה עזה, עד שהצליחה לנטרל אצל חלק מהישראלים את האמפתיה הבסיסית ביותר: לאנשים שרק רוצים לראות את אבא, את הבת, את סבא – בבית.
משפחות החטופים הפכו לשעיר לעזאזל. הן תזכורת קבועה לחטא שחטאה מדינת ישראל כלפי אזרחיה. הן הפכו לקולטי הברקים של הלאומנות הקיצונית המפעפעת פה
משפחות החטופים עוברות את השאול הזה. לא רק החרדה האינסופית ליקיריהן, אלא גם התחושה שחלק מבני עמם, בגיבוי שבשתיקה של המנהיגות הפוליטית הנוכחית, הפכו אותם לאויבות העם. והאמת היא שמשפחות החטופים הפכו לשעיר לעזאזל. הן תזכורת קבועה לחטא שחטאה מדינת ישראל כלפי אזרחיה. הן הפכו לקולטי הברקים של הלאומנות הקיצונית המפעפעת פה. אף מחבל הרוג ואף בניין הרוס לא יכולים למחוק את הראיה הזו לכישלון המשותף שלנו.
מדינה חזקה, וחברה חזקה, צריכות לקחת את המשפחות ודורשי טובתן ולחבק חזק, להיות נכונות לספוג כל כאב וכל ביקורת, כל צעקה, ולהבין שמתוך ההכרה בכישלון יכולה לצמוח מציאות חדשה, יותר טובה. כי ביקורת חופשית ואמיתית היא בבסיס מה שהקמנו כאן. אבל מתוך הכחשה של האסון, ומתוך שנאה כלפי מי שסובלים הכי הרבה מהאסון, לא יצמח שום דבר לבד מעוד כישלון.
אל מול ההסתה, צריך לזכור שרוב גדול בישראל מאמין שהשבת החטופים חשובה יותר כרגע מכל מטרה אחרת. הדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות. הרוב הזה הולך וגדל ככל שהמלחמה מתמשכת, ולא קטן. אני מאמין שכל מנהיג שיביא עסקת חטופים ייהנה מתמיכה ציבורית גוברת ולא פוחתת.
לכן, אסור בשום אופן לוותר או לשתוק לרגע. מדברים הרבה על המחיר של עסקה כואבת ושחרור המחבלים, והפסקה כלשהי במלחמה. צריך לדבר על מחיר בלתי נתפס, לא ניתן לכימות, אם החטופות והחטופים - אלה מהם שנמצאים בחיים - לא יושבו הביתה. על המחיר הזה צריך לדבר. ההתמקחות בשם אינטרס לאומי, טקטיקה צבאית וכבוד פוליטי אמורה לסגת בפני החובה העליונה לקהילות בעוטף עזה ולכל המשפחות שיקיריהן חטופים. מי שהלך לישון ב-6 באוקטובר בישראל ומצא את עצמו בלילה שאחרי במנהרה או בחדר נעול ברצועת עזה, הוא לא עוד אבן דומינו בוויכוח. את חישובי החישובים והוויכוחים והשבת ההרתעה אפשר יהיה לעשות אחרי שנחזיר אותן ואותם הביתה.
להשיב אותם זו איננה הקרבה, או החלטה קשה כמוות. זו ההחלטה הקלה ביותר. לא רק בגלל מוסר רגשני או סנטימנט, אלא למען ההישרדות של כולנו.
באזור הקשה והנורא הזה, במזרח התיכון, אל מול שערי עזה הכבדים, ושערי לבנון הכבדים לא פחות, אל מול כל אלה שמבקשים את נפשנו - מה יש לנו, לכולנו הישראלים, חוץ מאחד את השני? מה יש לנו, לכולנו, אם לא את המחויבות העתיקה: כולם למען אחד - באמת ולא כסיסמה. אם נוותר על הסולידריות הנחושה הזו, שעל בסיסה קמו הקיבוצים, ופעלה ההתיישבות העובדת, ונוסדה מדינת ישראל כולה, שבגללה לוחמים אמיצים כמו ארנון זמורה ז"ל מוכנים להקריב את חייהם, מה יישאר מהישראליות? מה ייתן לנו את הביטחון והתחושה שיש לנו גב, שכולנו פה ביחד? ומי שחושב שאלה רק סיסמאות, חושב שישראל היא רק סיסמה. והוא זה שאיבד את התקווה.
עוד יבואו ימים שניר עוז תיבנה מחדש, ואז אולי נשב שוב על המרפסת בערב של סתיו. אבל קודם - נחזיר את כולם הביתה.
מתוך דברים שנאמרו בעצרת של תושבי ניר עוז למען שחרור החטופים
פורסם לראשונה: 00:00, 09.07.24
