בינואר שעבר נפל דבר כאשר אתי עטיה, הזכורה לטוב מימיה בכנסות 21-24, חזרה למקומה הטבעי בבית הנבחרים. התודות - לנורווגיה, שבזכות המודל הפרלמנטרי שמקורו במדינה הסקנדינבית התאפשר לעטיה, מהמקום ה-35 ברשימת הליכוד, להתיישב בכיסא שנועד במקור לשרה עידית סילמן. בימים כתיקונם עסוקה עטיה עד מעל הראש בתפקידה כיו"ר קבוצת הידידות ישראל-קפריסין, אבל גם כך, בין שיחות הכל-כלול בפאפוס לכינון אמנות מס בין המדינות, מצאה בסוף-השבוע גם היא את הזמן למלא את חובתה והשתתפה בטקס האזכרה לציון 48 שנים לנפילתו של יוני נתניהו ז"ל.
"ביום שישי האחרון עמדתי לצד חברי באזכרה המרגשת ליוני נתניהו, אחיו האהוב של ראש הממשלה בנימין נתניהו", צייצה עטיה בחשבון הטוויטר שלה, והוסיפה תמונה שבה היא נראית אבלה וחפוית ראש לצד חברי הכנסת דני דנון וגלית דיסטל-אטבריאן. "בזמן קשה זה, שבו המדינה מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים ומתיחות רבה, זכרו של יוני משמש לנו מקור כוח והשראה. הוא היה אדם ישר ואמיץ, שלא חשש להביע את דעותיו ולעמוד על מה שהוא האמין בו. אנו זוכרים את יוני נתניהו כאדם מיוחד, שהשאיר חותם עמוק על כל מי שהכיר אותו. יהי זכרו ברוך".
בכך מילאה עטיה את המצופה ממנה. כמו מירי רגב, שצולמה כשהיא רכונה על הקבר (בסוגה אמנותית שאין אלא לכנות "אגביות מבוימת", שנועדה להסוות מודעות כחוסר מודעות). כמו בועז ביסמוט. כמו אחרים. האבל אין לו סוף, נצחי הוא. הגבורה - אין לה רמות ודרגות. 48 שנים הן זמן רב בכל מובן פרט לאחד - השכול, שמאיין את השנים, הימים והשעות. אין הבדל בין דם לדם, בין אתמול ל-1976. זה תמיד נכון לחלוק כבוד לחייל שנפל, והחלטתה של עטיה להטריח עצמה להר הרצל - החלטה שקיבלה מרצונה החופשי, וללא כל תחושת חבות מפלגתית - ראויה לשבח בכל מובן, פרט לאחד. פעוט.
מדי שבוע מובאים לקבורה עוד ועוד צעירים שנפלו ברצועת עזה או בגבול הצפון, אך נוכחות בטקסים אלו לא נכללת ברשימת המצוות המחייבות חברי כנסת במפלגה השלטת
התייצבותם ההמונית של חברי הכנסת מטעם הליכוד באזכרת אחיו של ראש הממשלה אינה שונה מעמידתם מאחוריו בבית המשפט לפני ארבע שנים. הם כבר מזמן צימצמו את חייהם לפיסת הצל שמטילה גלימתו של נתניהו. בשמחה יכלו את ימיהם כתפאורה שלו. אם יידרשו לבחור שימוש אחד בלבד לידיים - לאכול איתן או למחוא לנתניהו כפיים - ילמדו להחזיק סכין ומזלג עם הרגליים. ההבדל הוא שאל מה שהצטייר אז במסדרונות בית המשפט כפיגוע ממלכתי מתווסף עכשיו טעם לפגם שאף גרון אינו מסוגל להחליק. לוויות רבות של חיילים מתקיימות ללא נציגות ממשלתית. משפחות חטופים שהתבשרו על מות יקיריהן, מספרות שאיש לא טרח ליצור איתן קשר. למרבה הצער, מדי שבוע מובאים לקבורה עוד ועוד צעירים שנפלו ברצועת עזה או בגבול הצפון, אך נוכחות בטקסים אלו לא נכללת ברשימת המצוות המחייבות חברי כנסת במפלגה השלטת. אפשר היה לצפות מחברי כנסת שמכהנים בכנסת ה-25, שיביעו את צערם על אסונות שמתרחשים בזמן כהונתם, ולא על כאלו מימי הכנסת השמינית. מסתבר שלא רק להשתין אפשר מהמקפצה - גם לנחם.
הנה, הם דווקא מסוגלים לקיים מנהגי אבלות - להתייצב ביום השנה, להרכין ראש - וכמובן להצטלם, שייוודע לכל מאן דבעי שביצעו את חובתם. אזכרה של יוני נתניהו היא מחוות כבוד לראש הממשלה. מה שנכון לו - נכון גם עבורם, ומה שלא נכון עבורו - לא יעלה על הדעת מבחינתם.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.07.24
