"אנחנו רק נראים בחיים אבל בפנים הרגו אותנו": במילים האלה מתארת עדנה מור את ההתמודדות היומיומית מאז נהרגה בתה שיראל בבסיס נחל עוז ב-7.10. "אני מתגעגעת אליה. נשארו לי כמה הקלטות מקונצרטים שהיא השתתפה, והודעות מוקלטות ששלחנו אחת לשנייה מדי פעם. אבל אני מתגעגעת לקול שלה, אני רוצה שיחזירו לי את הקול שלה".
לפני כמעט ארבעה חודשים פנתה עדנה לגורמים בצה"ל, כדי לקבל הקלטות מהמשמרת האחרונה של בתה. מעבר לגעגוע שלא נותן מנוח, היא, כמו הורים רבים נוספים, מחפשת תשובות, מבקשת לדעת מה היה שם בשעות האחרונות לחייה. "הפעם האחרונה שדיברנו הייתה בלילה בין חמישי לשישי", היא משחזרת. "ביום שישי ניסיתי להתקשר אליה אבל כנראה היא כבר נכנסה למשמרת. לא הצלחתי לדבר איתה באותו בוקר. אני חושבת שהיא האמינה שעומדים להציל אותן ולא רצתה להפחיד אותנו. אבל אף אחד לא בא".
"אני לא מבינה למה זה לוקח כל כך הרבה זמן", היא מוסיפה. "אני רוצה שתהיה לי מזכרת מהקול של הבת שלי. לקחו לי את הילדה, לפחות שיחזירו לי את הקול שלה. אני רוצה לדעת מה היה שם. איך נגלה את האמת?".
אבא של רוני אשל: איך אשלח את בתי לצבא?
(צילום: ירון ברנר)
כבר חודשים ארוכים שהורי התצפיתניות שנפלו במוצב נחל עוז מבקשים מצה"ל לקבל את קולות רשת הקשר של בנותיהן התצפיתניות מהמשמרת האחרונה שלהן. עד כה, משפחות התצפיתניות שהיו במשמרת בבוקר ה-7.10 קיבלו הקלטות קשר חלקיות ואולם יתר המשפחות, שבנותיהן היו במשמרות במהלך הלילה או בכוננות, לא קיבלו דבר.
את המאבק מנהלות משפחותיהן של התצפיתניות שי אשרם, מיה ויאלובו פולו, עדי לנדמן, רוני אשל, ים גלס, אביב חג'ג', נועה מרציאנו, הדר מרים כהן, שחף ניסני, שיראל מור ושירת ים עמר זכרן לברכה. "אם צריך להיאבק גם בשביל זה, ניאבק", מסרו המשפחות. "נתנו לצבא את היקר לנו מכל, והצבא אפילו לא מוכן לתת לנו את המינימום ולשפוך אור על היממה האחרונה לחייהן של הבנות שלנו. זה לא אנושי, ומריח כמו ניסיון להסתיר מאיתנו את האמת".
תשעה חודשים חלפו מאז הטבח, ועדיין כל כך הרבה שאלות נותרו פתוחות. "הדר לא יוצאת לי לרגע מהראש", מתארת אילנית כהן, שאיבדה את בתה בנחל עוז. "אני חושבת על הרגעים אחרונים שלה, מה היה שם, מה היא הרגישה. אני אפילו לא יודעת איפה היא נהרגה. עד שלא נקבל תשובות זה לא ירפה".
"הדר הייתה במשמרת עד 12 בלילה", היא משחזרת. "אחר כך היא הייתה בכוננות עד 4 לפנות בוקר. היא הלכה לישון ב-4:30 והתעוררה לתופת. אני רוצה לשמוע אותה, עבורי זה לשמוע את הקול של הבת שלי בשעות האחרונות שלה, זה חשוב לנו. אנחנו רוצים לקבל תשובות. להבין מה קרה שם בלילה הזה. שלחנו את הבנות יפות, חכמות ועם מוטיבציה וקיבלנו אותן חזרה בארונות".
"מגיע לנו תשובות כי מסרנו את היקר לנו ביותר", מוסיפה אילנה ניסני, אמה של שחף, שנהרגה גם היא בנחל עוז. "שחף הייתה אמורה להשתחרר מהצבא ב-11 באוקטובר. באותו לילה היא הייתה במשמרת בין 12:00 ל-6:00, ומ-4:00 עד 6:00 הייתה בכוננות. בשעות האלה היה משהו, ואני רוצה לדעת מה".
"אני חושבת שזו זכות בסיסית לדעת מה קרה עם הבת שלי בשעות האחרונות שלה. היא הייתה שנתיים בנחל עוז, הכי ותיקה. שמעתי את ההקלטות של הבנות שהיו במשמרת, איך הן היו גיבורות, ואני רוצה לשמוע גם את הבת שלי. זה מאוד חשוב לי. את הדיסקית שלה אפילו לא קיבלתי חזרה, אז לפחות את זה, את המינימום שיישאר לי לזיכרון".
מדובר צה”ל נמסר: “צה״ל שומר באופן חסוי על מידע מבצעי ומודיעיני אשר נאסף במסגרת תפקידו של כל חלל. מידע שניתן להציג למשפחות מוצג להן. ההקלטות שאושרו להעברה למשפחות השכולות, הן הקלטות השייכות לחיילות ששהו במשמרת בחמ״ל בעת אירוע הפשיטה ב-7 באוקטובר”.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.07.24
